קזנובה: ספרן ומאהב גדול

קטע מתוך שיחה שנערכה בבליינד דייט לא מזמן:
"אז מה אתה עושה?"
"ובכן בין השאר אני ספרן."
"או, מה אתה אומר- אתה ספרן (שתיקה ארוכה ורבת משמעות)".
"תשמע אני חושבת שזה לא ילך."
"למה לא? "
"תראה ספרנים ידועים כאנשים לא רומנטיים, אם אתה מבין את כוונתי. כל הזמן עם הספרים. אני מחפשת מישהו באמת סקסי שמבין את לב האישה."

למרבית הצער לספרנים ולספרניות אכן יש סטריאוטיפ של אנשים שקבורים כל חייהם בין הספרים והתקליטורים וערימות מידע.
אבל ישנו אדם אחד מפורסם שהיה שנים רבות מחייו ספרן והיה גם ההפך הגמור מסטריאוטיפ זה ושמו היה ג'ובאני ג'אקופו קזנובה. קזנובה היה דברים רבים במהלך חייו: מהמר, קלפן, רופא אליל, מיסטיקן, מכשף ומגרש שדים. הוא היה אחד משלושת המכשפים הגדולים של תקופתו (אם כי היה שרלטן) ומאוד לא העריך את שני המיסטיקנים הידועים האחרים של התקופה קליוסטרו וסנט ג'רמין, שכל אחד מהם טען שהוא בן אלמוות (קליוסטרו טען שהוא חי עוד מימי רומא העתיקה, סנט ג'רמין בדרך כלל הסתפק בטענות לאורך חיים של רק כמה מאות שנים). הוא היה גם סוכן חשאי, מוזיקאי, כנר, במאי, מפיק, יזם של מפעלי פיס לאומיים (הוא זה שהקים את מפעל הפיס הראשון בצרפת), כומר, עורך דין, יועץ למכרות, סוחר, מתמטיקאי, נוכל, סוכן משטרתי, סטודנט, טבח, פילוסוף, רקדן, יצרן משי, ג'יג'ולו, בדחן, אסיר בבית כלא שממנו לא היה ניתן לברוח (ושממנו הצליח לברוח) דואליסט ויועץ למלכים בענייני נימוס ונהלים.
אה כן, והוא היה גם סופר. כתביו כוללים כמות עצומה של שירים, ותמלילי אופרה ובין השאר חיבר ספר מדע בדיוני עצום מימדים של חמישה כרכים בשפה הצרפתית בשם "איקונסמרון". הספר מספר על נער ונערה (שהם אח ואחות) שמגיעים לעולם שמתחת לאדמה, שם הם מתחתנים ומולידים אלפי צאצאים(!) ומשתלטים עליו. רק מאה עשרים איש היו מוכנים לקנות את הספר הזה בחייו של קזנובה, מה שהביא עליו אסון כספי.
פרט לכל אלה מקצועו העיקרי היה ספרן ומקצוע זה פירנס אותו בשנותיו האחרונות. הג'וב הזה השאיר לו זמן פנוי רב, ובשנות חייו האחרונות הוא כתב ספר זכרונות שתיאר בגילוי לב מדהים את הרפתקאותיו ומעלליו בארצותיה השונות של אירופה שבה נדד ובמיטותיהן של נשים רבות מספור ממרבית הלאומים האירופאיים (לפחות שניים עשר לאומים). ספר זה הפך לאוטוביוגרפיה המפורסמת ביותר של כל הזמנים. במקור היה זה כתב יד ענק שהכיל 4545 עמודים ויצא לאור בשניים עשר כרכים ותיאר בפירוט מדהים את חייו המרתקים של קזנובה, כולל חיי המין שלו עד שמלאו לו גיל ארבעים ותשע (הוא מת בגיל שבעים ושלוש).
בדיקה סטטיסטית מדויקת שבוצעה בספר מצאה כי לאמיתו של דבר מספר המאהבות שהיה לקזנובה היה מצומצם למדי. הוא מזכיר בספרו רק מאה שלושים ושתיים נשים (אם כי כנראה היו לו יותר שהוא לא מזכיר, אבל לא הרבה יותר) שזוהי עשירית מכמות הנשים שידעו למשל אלביס פרסלי והכדורגלנים והבליינים הישראלים הממוצעים, אם נסתמך על הצהרותיהם. ואם נזכור שהמדובר בפעילות המשתרעת על פני שלושים ושתיים שנה, הרי מדובר בלא יותר מארבע-חמש הרפתקאות אהבים לשנה.
כמובן, קזנובה מעולם לא התיימר לתואר המאהב העסוק ביותר והעדיף איכות על כמות. הוא התעניין לא רק בסקס אלא ובעיקר באישה עצמה.
מאחרי כל אחד ממאה שלושים ושניים הרומנים האלה מסתתר סיפור אהבה של כמה חודשים עם חיזור סוער, יסורי אהבה והרפתקאות אהבה. קזנובה אינו סתם נואף גדול, מכונת אהבה או איזה מן מניאק ששוכב וזורק, הוא גם אוהב גדול ומשום כך מאהב גדול.
למעשה היה קזנובה רומנטיקן ללא תקנה שהתאהב ללא הרף וקבע ש"ללא האהבה כל העסק הזה הופך לעניין מבחיל. שוב ושוב מצא את עצמו מציל את אהובת ליבו מצרה כלשהיא ומסתבך במצוקה בגלל אבירותו."
במאמצים לקנות את לבבות הנשים הרבות ששבו את ליבו היה מוכן להוציא כספים רבים (אחת הסיבות העיקריות שהוא סיים את חייו כדלפון) וניצל היטב את כשרונותיו כמשורר, כנגן, כקוסם וכמאחז עיניים וכאיש סוד הכל כדי לכבוש את לב האישה. כל אישה שכבש קזנובה זכתה בירח דבש מסעיר שלא שכחה עד יומה האחרון. ומה שמדהים הרבה יותר זאת העובדה שהוא יכול היה לחדש את קשריו עם אהובותיו לשעבר גם שנים רבות לאחר הרומן ומה שמדהים אפילו יותר, אם נאמין לו (ובדרך כלל אפשר להאמין לו), אהובותיו של קזנובה שמחו להמליץ עליו זו לזו. אישה הביאה לו את חברתה, אם את ביתה, אחות את אחותה (ולפעמים למפגש מיני בשלישיה) כדי שגם היא תטעם את התחושה של האושר שהיה לה עם קזנובה. ומה שמדהים אפילו עוד יותר, הוא נהג לבקר אהובות לשעבר על מנת לחדש את יחסיהם בדיוק במקום שנפסקו, ולעיתים לאחר שחלפו תריסר שנים ויותר מאז שנפגשו לאחרונה. מסתבר שאהובותיו המשיכו לאהוב אותו גם שנים רבות לאחר שניתק כל קשר ביניהם ומסתבר שהיה ראוי לכך.
בספרו הוא מתאר עיסוק בכל פעילות מינית שידועה לאדם וכל תנוחה מינית שתוארה בספרי המין של תקופת הרנסאנס. ואפילו עסק בגילוי עריות עם בתו, שאותה פגש לראשונה רק כשהתבגרה, ושנטלה חלק במגע מיני שניהל עם אימה ושאותה עיבר לבקשתה זאת מכיוון שבעלה היה אימפוטנט(!).
בדרך כלל אפשר לסמוך על קזנובה שהוא דובר אמת וזאת בגלל שמקורות חיצוניים מאשרים גם את סיפוריו הפנטסטיים ביותר והוא גם מתאר בגילוי לב מקרים של כשלונות שבהם נתקל בנשים שסירבו לרצותו (לא פחות משש עשרה כאלה).
מרבים להשוות אותו עם הדמות הידועה של דון ז'ואן, האציל הספרדי, שגם הוא הירבה לחפש באובססיביות עוד ועוד נשים. לאמיתו של דבר קזנובה הכיר את דה פונטה, היהודי המומר שחיבר את הליברטו לאופרה המפורסמת של מוצרט על נושא זה, ויש הטוענים שדמותו של דון ז'ואן באופרה מתבססת על זו של קזנובה. אבל אין זה נכון. דון ז'ואן הוא אדם שבז לנשיו ומטרתו היא להוכיח שכל אישה היא זונה לפני שהוא זורק אותה בבוז. למעשה דון ז'ואן הוא שונא נשים ועל כן אין פלא שנשים שנופלות ברשתו מתעבות אותו ומתעבות את עצמן על אי יכולתן לעמוד בפני פיתוייו.
לא כן קזנובה – האיש שאוהב, וכן, גם מכבד את האישה. המאהב האולטימטיבי. וכן כן כן האיש הזה היה במקצועו ספרן, ההוכחה לעד כמה הסטריאוטיפ אינו נכון.