כשסבתא שלך מכשפה, הסיכויים שתתאהבי גדולים יותר. ענבל לוי על הפיכתה מסרבנית שחור למאמינה

קפה שחור

איך הוא יחזיק מעמד יותר מ 30 שניות?

סבתא שלי היא מכשפה, לפחות כך טוענים. בינתיים היא ניצחה את האולטראסאונדים הכי משוכללים. מספיק לה מבט אחד באישה שזה עתה נקלטה להריון והיא ישר יודעת להגיד אם זה בן או בת. היא יכולה לעשות דוקטורט ברזי השחור, בכל רגע היא תדע לומר אם קרה לך משהו – בבית, בזוגיות או בעבודה – וגם מה לעשות בשביל לנצח את העין הרעה שמרחפת מעלייך. איך נראה זה או זו שמקנאים בך, איזה מלח לפזר בפינות הבית כדי לגרש רוחות ומה למלמל לפני שאת עולה למיטה כדי שהוא יחזיק מעמד יותר מ 30 שניות. בקיצור, ידעונית שאחרה את זמנה.
אני לא מאמינה בנבואות, בקלפים, בקריאה בקפה או בעלי תה. אין לי עניין בלדעת מה אורכו של קו החיים שלי וכמה ילדים יהיו לי (בלי עין הרע כמובן). לא מאמינה באף כישוף, לחש, אבקה או תבשיל שיבטיחו לי את הזיווג המיוחל, את האושר, את המנוחה והנחלה.
מעולם לא הרשיתי לסבתא שלי לפתוח לי את המזל, לקרוא לי בתווי הפנים, בכף היד או בטארוט. אני מאמינה שהאדם קובע את גורלו והחיים מתגלגלים לפי איך שאנחנו מכוונים את ההגה.
אני גם חושבת שאם אנשים שומעים למשל “שיש עליהם עין”, או שהם יפגשו את המיועד בתוך שלושה חודשים, זה יניע אותם בחיים. הם יאמינו בזה, יחשבו על זה ויש סיכוי יותר מסביר שהם יגרמו לזה לקרות. לכן אני מעדיפה לחיות את חיי בדרכי שלי. והכי הרבה, להיות מופתעת. ככה לפחות חשבתי עד לפני חודשיים.

וכך היה

הגעתי לסבתא שלי עייפה, מיואשת ומתוסכלת מקשר לא מוצלח שלא מתקדם לשום מקום. היא הכינה לי קפה חזק וריחני, כמו שרק היא יודעת, ולא אמרה מילה. גם אני שתקתי. שיחת החולין ביננו נסבה על המיחושים של סבא, התור שלה לפיזיותרפיה ועל השכן שמשליך את הזבל מחוץ לפח.
בינתיים היא לקחה את כוס הקפה הריקה שלי והפכה אותה על צלוחית. אקט שהיה מלווה בעבר בצעקות וקריאות מחאה, הפעם היה מלווה בשתיקה. כבר לא היה לי איכפת. בסתר ליבי אפילו קיוויתי שהיא תציע להניף איזה מטה קסם ולשפר את החיים שלי מהיום למחר. כשהפכה את הכוס, ליבי החל להלום בפראות. מה היא רואה? למה היא שותקת? נו? הסקרנות והתסכול ניצחו את הרציונליות ולרגע הציניות נעלמה. היא לא אמרה הרבה; לא סיפרה על עבודה וחברים, התמקדה במה שהיא ככל הנראה ידעה שמטריד את מנוחתי.
היא כן אמרה שמה שיש לי הוא בזבוז של זמן ושאני אפגוש את הבחור שלי בעוד שבועיים. אמרה שהוא יהיה שונה מכל מה שהכרתי עד היום ושסוף סוף אני אדע מה זה לרצות מישהו יותר ממה שהוא רוצה אותי.
אני, שציפיתי לשמוע סיפור אגדה על גבר יפה ושרמנטי, משכיל ושנון, מצחיק וסקסי, שיתן לי כל מה שאני רוצה. חזרתי מיד לציניות הרגילה שלי ואמרתי לה: “סבתא, נו באמת. מה זה השטויות האלה? את באמת חושבת שאני ארצה מישהו יותר ממה שהוא ירצה אותי? ושזה יהיה עוד שבועיים?”
היא חייכה ואמרה שאני יותר מידי מרוכזת בעצמי ושהדבר הכי טוב שהיא יכולה לאחל לי זה שאני אדע מה זה לאהוב בלי לחשוב כל הזמן על לקבל בחזרה.
יצאתי עם ספקנות מהולה בסקרנות, עם קורטוב של פחד וקמצוץ של תקווה והמשכתי הלאה. עד לפני שבוע היה לי מאוד קשה, לא רציתי להודות. סרבתי, התעקשתי, הכחשתי אבל אני מאוהבת. עד מעל האוזניים. כמו ילדה בת 16. אני מחכה לטלפונים שלו, כל סימוס מקפיץ אותי מהכסא, אני לוקחת את הטלפון למקלחת, לשירותים וחולמת על בית בכפר.
והוא? הוא מדהים. באמת שונה מכל מה שהכרתי. לא הבחירה הטבעית שלי מבחינה חיצונית, לא מישהו שהמתבונן מהצד שמכיר אותי היה מנחש שאצא איתו ליותר מפגישה וחצי. אבל הוא כבש אותי.

ולפני פרידה

אני לא יודעת להגיד אם אני רוצה יותר ממנו, אבל אין ספק שאני היא הדומיננטית. והוא? נראה לי שהוא נהנה מתשומת הלב המורעפת עליו, מההתלהבות שלי שבטח מדביקה גם אותו. ואני? אני נהנית מהשקט והביטחון שהוא מקרין, מהחיבוק הגדול, מהליטופים בשיער, מזה שהוא גורם לי להרגיש כאילו אני היחידה בעולם כולו. אין לי מושג מה יצא מזה, הרי סבתא שלי לא גילתה לי את הסוף. אבל גם אם לא נחיה “אפלי אבר אפטר”, יצאתי מכל הסיפור הזה קצת אחרת. התרככתי. למדתי שישנם דברים שאי אפשר להבין ולא כדאי לנסות לפרש.
זה לא שאני מאמינה עכשיו בעין שלישית ופתיחה של הציאקרות, אבל אני בהחלט מאמינה שיש אנשים שפשוט יש להם את זה. ובפעם הבאה שאיזה חברה תספר לי בהתלהבות שהיא קבעה תור למכשפה מפורסמת, אני לא אצחק, לא אעקוץ ולא אטיף. מבטיחה.

על הכותבת ענבל לוי

עורכת דין שמאסה בחיי המשרד... כיום עובדת כדיילת אויר ומנסה לנצל את השנים האלו (ואת הסיילים בניו יורק)עד כמה שניתן.

תגובות

  1. אפשר את הטלפון של סבתא שלך?
    גם לי לא יזיק קצת קסם בחיים

  2. נחמד מאוד. מאחלת לכם אושר אהבה וזוגיות נהדרת.
    ואת כותבת יפה ומעניין.

  3. אלמוני

    אני יכולה לפגוש את סבתא שלך ?

  4. איזה סיפור מדליק. את ממש מוכשרת, תשלחי עוד סיפורים כאלה… ואם זה אמיתי אז שיהיה לך בהצלחה!

  5. אפשר בבקשה לדעת אם זה סיפור אמיתי? אם כן, גם אני רוצה את הטלפון של סבתא שלך. אם לא, אז זה סיפור ממש יפה…. (אבל בכל זאת זה יהיה קצת חבל)

    • הי מורן,
      הסיפור הוא אמיתי בחלקו. סבתא שלי באמת מן סוג של מכשפה ואני באמת עד לא מזמן לא האמנתי בשום דבר שאין לו הסבר הגיוני. ואכן קרו לי כל מיני דברים שהיא ניבאה שיקרו אבל יש כאן גם הרבה מן הסיפורת.
      בכל מקרה אני שמחה שאהבת את הסיפור ותודה.

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *