רוקדת בחשכה

לארס פון טרייר, אחד מגאוני הקולנוע של זמננו, מכה שוב בסרטו “רוקדת בחשכה” זוכה פרס דקל הזהב בפסטיבל קאן 2000.
סלמה (ביורק), היא אם חד הורית המהגרת מצ’כיה יחד עם בנה לארה”ב של שנות ה-60. בארץ שבה השמיים הם הגבול היא מוצאת עצמה כפועלת יום במפעל עגמומי וכשחקנית ראשית בהפקה של מחזה מקומי. סלמה רוכשת לעצמה חברים קרובים ולכאורה מגשימה את החלום האמריקאי.
הקטליזטור של חייה המאפשר לה להתמודד עם החיים הקשים הם מחזות הזמר המושמעים בראשה ויכולתה לסגת אל מחוזות פנימיים של פנטזיה, שאינה מתערבבת באופן מלא במציאות. אך סלמה נושאת עמה סוד. היא מתעוורת ממחלה גנטית, מחלה שהעבירה לבנה. הסיבה, כך מסתבר, למעבר לארה”ב היא ניתוח שעשוי להציל את מאור עיניו של בנה, ולפיכך חייה של סלמה סובבים סביב החלום להציל את בנה מעיוורון על ידי גיוס כסף לניתוח.
מיקום זה בעולם מכונן את סלמה כזהות דואלית. מחד היא האם האולטימטיבית – זו שכל חייה מופנים לשירות בנה, ומאידך בהיותה אם חד הורית עליה להיות הן אב לבנה והן להפוך לסובייקט גברי. משמע, עליה להיכנס אל תוך המערכת הכלכלית ההגמונית.
כמו בשאר סרטיו של פון טרייר (דוגמא מובהקת לכך ב”לשבור את הגלים”) מתנהלים כמה סוגים של שיחים מקבילים, תוך הצבה של גבולות אנושיים בבחינה מתמדת כמוסר, חמלה, שנאה, רוע, אהבה ובנאליות.
אחד השיחים המרכזיים בסרט מעמיד במרכז את שאלת הנשיות ואת אופן תפקודה בעולם. האישה בתרבות המערב נתפסת כשומרת סוד – אותו דבר אפל ומאיים, החור הלא מובן של נשיותה שעל הגברים נגזר שלא לדעת אותו, לחשוש ממנו לנצח, וכתוצאה מכך לדכא את האישה על מסתוריותה. דיכוי שניתן לחשוב אותו כסוג של שרידה נפשית גברית המאוימת תמידית מהנשי המאיים.
האישה לעולם תהיה חופשייה במידת מה מהדיכוי הגברי כל זמן שסודה מוסתר. חשיפת הסוד מותיר את האישה פגיעה באופן מוחלט למבט הגברי המקבע. חייה של סלמה, קשים ככל שיהיו, אינם בלתי אפשריים. רגע השבר הממוטט את כל עולמה הוא רגע גילוי הסוד. היא מתוודה לפני שכנה (בעל הבית שלה) כי היא מתעוורת, היא מספרת לו על חסכונותיה, והוא בתמורה לגילוי הסוד גונב ממנה את כל כספה.
האישה שפון טרייר מכונן היא דואלית. מחד סלמה נכנסת אל תוך המערך הכלכלי הגברי (מרוויחה כסף) ומנהלת את חייה, מאידך היא תמימה ולכן האופן בו היא מכלכלת את צעדיה אינו זהיר דיו, לפיכך היא נענשת. היא אינה נענית לחיזוריו של הגבר שאוהב אותה (כפי שאישה אמורה לעשות), ולכן גבר אחר גוזל ממנה את סודה ואת חייה. הגברים המוצגים הם סטריאוטיפים. האחד מאוהב בסלמה עד עמקי נשמתו, אך אינו יכול להגיע אליה עד הרגע בו היא מאבדת את ראייתה. המקום היחיד שאליו הוא מצליח לחדור הוא המקום הגברי הסימבולי המקובל בתרבות, הגבר הוא המתבונן על העולם, הגבר הוא המתרגם לאישה את העולם שכן בעיוורונה אין היא יכולה לראות ולהבחין בין אמת לשקר, בין טוב לרע, בין הראוי למגונה, והגבר הוא זה שמפעיל את האישה ב”מחוזות הנכונים”. הגבר האחר הוא הנבל המקומי, אך נבל מהסוג המורכב. הוא נשוי לאישה חמדנית ובזבזנית ואין הוא מסוגל להציג בפניה את האמת שהוא איבד את כל הונו. במובן מסוים, גבר זה כופה על אישתו עיוורון סימבולי. הוא מונע מהאישה את האמת על עולמה. תוך ניצול סוד עיוורונה של סלמה, הוא גונב את כל כספה, ומזין את המערכת המעוורת של אישתו – זו לעולם לא תדע כי הכסף נגנב.
כשסלמה מגלה את הגניבה היא פונה אל השכן ובמהלך ויכוח יורה בו. היא משלמת את הכסף הנדרש לניתוח של בנה, נשפטת על רצח ונידונה למוות. סלמה היא מחד בעלת זהות “נוחה” לתרבות, היא אמנם אם חד הורית אך היא אינה מגלה את סודותיה, והפנים הנחשפים לחברה הינם פנים של אישה חלשה, הגונה, אם חד הורית שלא ברור אם היא רווקה, גרושה או אלמנה. היא מספרת כי היא שולחת את הכסף לאביה בצ’כיה, ולא מודה כי היא נעדרת אב. היא האישה ללא מקור, אך זו שמסתירה את כל סודותיה המערערים את התרבות. רק לאחר הגילויים של הסוד היא מחויבת להתמודד עם החברה שאינה מסוגלת להכיל אישה מסוגה.
החתרנות של סלמה כנגד החברה מיוצרת על דרך הבריחה אל תוך מחוזות הדמיון והפנטזיה. היא חיה כל הזמן על קיומים מקבילים, המציאות והדמיון, עד שהדמיון מתערבב אל תוך המציאות, עד שסודה נגלה, ובתמורה היא מוצאת להורג. הדמות הנשית הבלתי ממושטרת היא זו שיש למגר. בלתי ברור כיצד חבר המושבעים יכול היה לגזור דין מוות על דמות מתוקה וחסרת אונים כסלמה, אך התשובה לכך ברורה. סלמה אינה ממושטרת. היא אינה פועלת על פי החוקים החברתיים הקיימים, היא מאיימת על עצם הקיום של החברה ההגמונית הגברית.
הבחירה של פון טרייר במבנה של הסרט מכוונת אף היא אל המקום של הנשי. הסרט מוכפל: מחזה אנושי כאוב וטראגי המופעל במקביל לז’אנר המיוזיקל (למוזיקה מדהימה כתמיד של ביורק). הצפוי והברור מאליו של מחזות הזמר ההוליוודים אינו כה צפוי אצל פון טרייר. בסוף הטוב אינו מנצח, הגיבורה אינה נישאת לאהובה והם אינם חיים באושר ועושר עד סוף חיים. החיבור של המיוזיקל והטראגי, משהו כמו אנני על פי קפקא, מותיר את הצופה בכאב מתמיד.
הצפייה קשה, המסר ברור – זה יכול להיות כך, זה יכול להיות גם אחרת.

תגובות

  1. ניתוח מבריק – נהניתי מאוד.
    הדואליות הנשית – מאבק בין הצדדים הנשיים/אמהיים לבין נורמות גבריות (שהם “הנחשבים”
    כדפוסי התנהגות נורמטיביים/דומיננטים בחברה) הוא יומיומי. כמו כן, מסכימה לחלוטין על שטיפת המוח שעושים לנו מגיל “0” למצוא את הגבר שייתן לנו יד ויוביל אותנו… – לאן?
    אז זהו אם נשכיל לבחור זה יהיה זה שייתמוך, ידריך, ינחה “ויכתיב את חיינו” ואם לא נשכיל, נמצא עצמנו מרומות (ובמקרה הגרוע, לפי הסרט, על כיסא חשמלי) – בכל מקרה נשמע לי די מחורבן.
    אני מציעה לנסות ל”הקשיב” לקול הפנימי (בסדר, יצאה לי קלישאה), לנסות להיות נאמנות לעצמנו (פעם שניה) ומתוך נקודת המוצא הזו ייתכן ונוכל לקיים איזושהי מערכת יחסים שיוויונית
    והדדית עם הגברים שבחיינו

  2. למה היא לא מדליקה את האור ?
    איזה קמצנית …

    בראייה קולקטיבית של ניתוח הויז’ואל ההומוגני מצטיירת בפנינו תמונה אנכרוניסטית ודי עגמומית מבחינה אוונגרדית של כל המשתמע מתוך הוויית קיומנו האקסיסטנציאלית ופוסט מודרנית.
    אין ספק שקורטוב של הנפשה סוציו אקונומית היה מעצם ומעדין את היכולת הפנומנלית של התסריט המונואתיאסטי בצורותו המונוליטית

    אח , תקעתי נוד

  3. אינדי_גו

    כמו ב”לשבור את הגלים”, גם בסרט הזה ליוותה אותי התחושה הקשה שפון טרייר עושה את כל המניפולציות הרגשיות עלי בצורה מאוד לא מעודנת. שיש לו יד כבדה במקצת על בלוטות הרגש. זה לא שהסרט רע, יש בו חלקים נפלאים, ביורק משחקת נהדר, קטעי המחזמר מקסימים ומיוחדים ומשתלבים בסרט ביתר טבעיות מאשר במחזות זמר רגילים. (אם כי עדיין יש לי בעיה עם הרגע הזה בו הסרט נעצר וכולם מתחילים לשיר, מה שעושה אותי חובבת קטנה מאוד של מיוזיקלס)
    ועדיין… אני חושבת שבסרט טוב שוקעים בתוך העלילה כך שכל המנגנון של הסרט נהיה שקוף ולא מורגש, ובסרט הזה לא יכולתי להימנע מלהרגיש כל הזמן את המאמצים התסריטאיים הבוטים להשפיע עלי רגשית. וכך ישבתי לי בסוף הסרט בליבו של אולם מלא אנשים המושכים באפם ומוחים את הדמעות, יבשהלחלוטין ותוהה מה עשיתי לא בסדר.

    • אלמוני

      אני חושבת שזה בגלל שהסרט נורא לא הגיוני בקטע העלילתי שלו. ז”א, אני מבינה את הסמבוליות וכו’, וגם הניתוח של עופרה מעניין, אבל יש גבול למה שאדם יכול לקבל. לי אישית זה נראה מוגזם כל עיניין ההקרבה. לא חייבים להגיע לגרדום כדי להוכיח אהבת אם או נשיות. ברור שרק גבר יכול לביים דבר כזה, כי בטח הוא גם מאמין שדבר כזה באמת קיים….
      ולסיכום, לי סלמה נראתה דמות מעט רפת שכל, עם כל הרגישות והמיוחדות שלה, בדומה מאוד לדמות מ”לשבור את הגלים”, אחרת – זה באמת יותר מידי!

  4. יש לי בעיה עם ביורק (הזמרת). איכשהו אני לא מתה על הדימוי שלה (הקטע. איך שתקראו לזה). את התקליט הראשון אהבתי. היה בו משהו מרענן. מאז היא נשארה לדעתי באותו הדימוי והשטנץ (לעומת מדונה לדוגמא שעושה אפגריידינג לעיתים תכופות).
    מה גם שזכורים לי חילוקי דיעות קשים בין פון טרייר לבין הגברת ביורק. מה שהביא את הגברת להתעלם ולהעלם מההקרנות בקאן. סתם רציתי שתדעו.

  5. מישהי

    פון טרייר הוא ללא ספק הבמאי הכי מוכשר היום בקולנוע. מאז סרטו ‘מרכבות לילה’ התאהבתי באומן המבריק הזה. שנים שעוד ידברו עליו בכתלי האוניברסיטה ומחוצה לה…

  6. crappy movie. like all lars fon terier movies. the themes are used, the film is slow and slogish, and the picture is yellow. i know you all will disagree, with me , but the film is crap. the same old theme of self full secrifice for another’s fool survivel. just like “breaking the waves”. what’s new
    and the songs are awfull. every time she started to sing all the audiance sighed “not again….”
    because the dancing and singing are explaining what was already chewed and chewed again. bjork is a great singer and musician. definitly not in this movie.

  7. anastasia

    ever since seeing “breaking the waves” i feel that all the on going wave making around lars von trier is not only wastly exaggerated, but frankly uncalled for. so yes, he belongs to the dogma group. let us all bow down and pray–a new group of talented young directors has shown up to light the way and reclaim what the new wave has staked. von trier’s films, including the much more intriguing “kingdom”, are a mysogenic travesty, celebrating slightly soft-headed, but-oh-so-self-sacrificing females, who will go through hell and high water to save an oft underserivng human.. jane christ, here i come. his expolitation of the viewer’s emotions, his sense of totalitarian authorship and the subsequent claim for the ultimate auteur, and fianlly his mean spirited appropriation of christian motifs as well as nordic folk tales make me want to scream. i fail to see how the author of the column fell for von trier’s crappy lines and nausiating self-importance so far as to pronounce that the female portrait he creates is “dual”. if there is one constant letimotif in von trier’s ouvre it is his absolutely unambiguous portrayal of’ ‘the woman’ as the lamb ready for the collective slaughter. he does nothing but reaffirm the cultural structure that has produced such lame ideas.
    i apologize for my verbosity. it’s just that i love bananot, and i aboslutely bloody detest von trier.

  8. כוסונית

    במאי מוכשר ללא ספק. כמו שאינדי כתבה הוא יודע איפה ללחוץ ויש לו שליטה מלאה במדיום הקולנועי, מוכשר בטירוף וכו’ וכו’. הכוח שלו בעצם טמון באותה היכולת הייחודית למשוך חזק בחוטי הרגש ולהראות לנו איך פועל אותו מדיום ולחשוף את מנגנוניו שבדרך כלל מוסתרים מעיננו בקולנוע ההוליוודי שהוא שקוף הרבה יותר. פון טרייר – קולנוע אינטסיבי ואיכותי מובטח אם כי לפעמים אובר אינטנס, אם יש כזה דבר בכלל כי המהות של המדיום היא בראש ובראשונה היכולת ללחוץ לנו על נקודות רגישות.

  9. סרט מצויין!!!! לכו לראות!!!!! הטוב ביותר של השנה!!!! ביורק אולי לא הזמרת הכי טובה אבל היא ללא ספק שחקנית מעולה! היא הוכיחה את עצמה בסרט באופן בלתי יאמן! במיוחד בשיר שלה עם ת’ום יורק שלא מופיע בסרט (השחקן שר אותו)! חייבים לשמוע!!!!!!
    I’ve Seen It All-Thom Yorke & Bjork

  10. סרט נפלא!!!! ח ו ו י ה מ ד ה י מ ה !!! איזה עוצמות רגשיות איזו יצירה כנה וכבירה!
    תודה ללארס פון טרייר ולביורק על שהחזירו לי את האמון באדם ובקולנוע!
    רוצו לסרט הזה ותרוויחו חוויה לכל החיים.

  11. ביורק זמרת מעולה
    והסרט ענקקקקקקקקק
    בכיתי…….

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *