שובו של המלך

“שוברים”, סרטו של הבמאי אבי נשר, הוקרן בישראל למשך זמן קצר מאוד ב-1985. נשר, שהתפרסם בזכות סרטים כמו ה”להקה” ו”דיזינגוף 99″, נכשל כשלון נחרץ בסרט שאפתני על אנשי המחתרות בתקופת המנדט, “הזעם והתהילה”. כדי לחלץ עצמו מקשייו הכלכליים, ביים סרט קומי על חבורת צעירים חובבנית היורדת לנגב כדי לעשות סרט. הסרט הנ”ל, שבתוכו הוא אופרת רוק על המאבק בין דוד לגולית, אמור היה להיות פרודיה עכשווית על התנ”ך. בראיון עמו נשר הסביר שבחר בנושא מאחר שהתנ”ך הוא: “הדבר הכי דבילי והכי אבסורדי שיכולתי לחשוב עליו. אצלנו התנ”ך הוא מילה נרדפת לפיהוק”. נשר חשב שהרעיון של אופרת רוק על חיי דוד המלך ישכיב מצחוק על הרצפה המוני צופים, אך לצערו הרב הפך הסרט לאחד הכישלונות הגדולים ביותר בתולדות הקולנוע הישראלי ועד היום הוא נחשב לאחד המועמדים המובילים לתואר הסרט הישראלי הגרוע של כל הזמנים. הקהל סירב לבוא. המפיץ שאל ביאוש: “אפילו להקרנה הראשונה אף אחד לא בא, איך הם ידעו שהסרט כל כך גרוע?”. הסרט, וכל מי שהיה קשור בו, קיבלו בעיתונות את הכינוי “שבורים”. כתוצאה מהכישלון נאלץ נשר לברוח על נפשו מאימת נושיו לארה”ב, שם התפרנס במשך שנים מביום סרטי אימה סוג ד’.
כעבור שבע שנים, ב-1992, אירע דבר מוזר – על הבמות הוצג בידי חבורת צעירים חובבנית מחזמר על חיי דוד, שהזכיר את זה שתואר בסרטו של נשר, אלא שהמחזה זכה להצלחה קופתית עצומה ונמשכת ודווקא אצל בני הנוער. הסתבר שהרעיון של נשר לא היה מטורף כל כך.
המחזמר כולו היה פרי יצירתו של מחזאי צעיר (בן 23 בלבד), שתכנן אותו עוד מנעוריו כאשר למד על דוד בשיעורי התנ”ך בתיכון ושכתב גם את הטקסט, גם את השירים, וגם את המוזיקה ואף ביים אותו. “דוד” הוצג בידי להקת “החברים של צ’יץ” – להקת תיכוניסטים חובבנית, שנוהלה והוקמה על ידי כפכפי ופעלה ממתנ”ס רוזין ברמת אביב ג’. הלהקה זכתה בהצלחה גדולה והפכה למתחרה רצינית של להקת “צעירי תל אביב” הפופולארית מאוד באותו הזמן, וזאת בראש ובראשונה הודות ל”דוד”.
אף אחד לא ציפה שמחזה רוק על דמות תנ”כית של להקה חובבנית ממתנ”ס, שלא מומנה בידי תיאטרון גדול או חברת תקליטים גדולה או בידי מפיק מסחרי, תעניין את בני הנוער. אבל בניגוד לציפיות, ההצגה זכתה לקהל מעריצים נאמן וצעיר, שהיה בא פעם אחר פעם להצגות מכל קצווי הארץ, וידע לצטט את הדיאלוגים והשירים בעל פה.
הצלחתו של המחזמר ופרסום כוכביו היו כה גדולים עד שהשחקן שגילם בו את דוד, קיבל מדור מיוחד לביטוי הגיגיו במגזין “פנאי פלוס” תחת השם “מלך ישראל”, כבוד שיוחד עד אז רק לדוגמניות ולכוכבניות טלוויזיה, כפי שקרה גם עם אהובתו במחזמר, יעל בר זוהר. בעיתונות אף דווח שערוץ 6 בכבלים תכנן להסריט את המחזמר עם צוות כוכביו המקוריים בסדרה של שלושה חלקים, אך מסיבות שונות תוכנית זאת לא יצאה לפועל.
כמה מכוכביו כמו יעל בר זוהר, ששיחקה את בת-שבע, יהודה לוי, שגילם את יואב בן צרויה, ונועה תשבי בתור אביגיל (דמות שאינה קיימת בגרסה הזאת), הפכו מאז לשחקנים מצליחים ובאופן כללי לאלילי נוער (לזמן מה לפחות). בין השאר, הם כולם הופיעו בסדרת אופרת הסבון המצליחה “רמת אביב ג'”, שכמות המזימות, התככים, ההונאות, הרמאויות, הפשעים, הבגידות ויחסי המין שבה כמעט שלא נפלה מאלה המתוארים בספר שמואל, המקור למחזמר “דוד”.
כפכפי עצמו התפרסם מאז כאחד היוצרים המצליחים ביותר בישראל של מחזות זמר לילדים, שאליהם היה קשור כמוזיקאי וכותב שירים ולעיתים גם ככותב וכבמאי. אלה כללו את “הקוסם” (כתב וביים אורי פסטר), מחזה הילדים המפורסם והמצליח ביותר בישראל בכל הזמנים (לצד “עוץ לי גוץ לי” ו”ספר הג’ונגל”) על פי “הקוסם מארץ עוץ”, ובמחזות ידועים אחרים כמו “כרמן” (1993), שאותו הפיק גם לטלוויזיה, “בן המלך והעני” (1996) על פי הספר של מרק טויין, “הלב” (1997) על פי הספר האיטלקי של דאמיצ’יס על ילד שנוסע לארגנטינה בחיפוש נואש אחרי אימו, “היפה והחיה” (1998) על פי האגדה, בגרסה מוזיקלית של “חסמבה” (1998), אחת ההפקות המעניינות ביותר שלו על פי הסדרה המפורסמת של יגאל מוסינזון על חבורת ילדים הרואיים בתקופת המנדט, עם אקי אבני בתור ירון זהבי מפקד החבורה, וסנדי בר בתפקיד תמר סגניתו. “מסביב לעולם בשמונים יום ( 1999) הצגה מוצלחת במיוחד על פי ספרו המפורסם של ז’ול וורן שאותה גם כתב וביים מלך סיאם ( 2000) ,) על פי המחזמר ה”אנה ומלך סיאם ” שבו גילם אלי יצפאן מלך תאילנדי חם מזג במאה ה-19שמנסה להבין ללא הצלחה מחנכת אנגלית , שאותה שוב כתב וביים ו”המלך ארתור ” ( 2001 ) שגם אותה כתב וביים , על מאבקם של אבירים בימי הביניים המוקדמים בכוחות הרשע ,הצגה שהתפרסמה בטכנולוגיות החדשניות של דמויות וירטואליות שהופיעו בה ( ובראשן דודו טופז בתור הקוסם מרלין) ולאחרונה ב”קטנטנות ” ( 2002) על פי אופרת הסבון הארגנטינאית לילדים וגם היה האחראי למופע הפסטיגל של 2002. לעתיד מתכנן כפכפי להכין אופרת רוק נוספת בשם “עבד אדומי” על חייו של מלך מפורסם אחר ומגלומאני של יהודה הורדוס, שחייו הם דרמטיים לא פחות מאלה של דוד.
אולם בסופו של דבר נראה שדווקא יצירתו הראשונה של כפכפי “דוד” נשארה יצירתו המפורסמת והזכורה ביותר.
כעת יוצא שוב המחזמר על הבמות בגרסה חדשה ושונה, ושוב עם שחקנים בלתי ידועים לחלוטין.
המערכה הראשונה במחזמר מגוללת את סיפור עלייתו המסחררת של דוד, הבן הצעיר במשפחה, בעיר הקטנה והעניה בית לחם. כבר שם הוא מתגלה כמנהיג, אלא שהאדם היחיד שמאמין בו ובעתידו הוא אחיינו יואב בן צרויה. כנגד כל הסיכויים, דוד מגיע אל בית המלכות לאחר שגבר בקרב על הענק הפלישתי גולית. שם הוא זוכה באהבתה ובידה של בת המלך מיכל וגם באהבתו (ההומוסקסאולית?) של בן המלך יהונתן ובשנאתו של המלך החשדן (ובצדק) שאול. המערכה מסתיימת במות שאול ויהונתן בקרב עם הפלישתים ובהכתרת דוד למלך כל ישראל.
המערכה הראשונה עוסקת כל כולה בעליתו של דוד והיא מלאה באור ובאופטימיות עם כל הקטעים הקודרים שיש בה והמתמקדים בדמויות של המלך שאול ובנו יהונתן. דוד הוא האיש שאינו יכול להיכשל וזוכה לאהבת הכל, בעוד ששניים אלה מהשושלת הקודמת נידונו לחורבן.
המערכה השניה לעומת זאת שונה לחלוטין. היא קודרת מאוד ומתארת את סיפור נפילתו של דוד, ומאבקו באיש היחידי שבו הוא יכול לבטוח – יואב , הגיבור האמיתי של המחזה. ביניהם עומדת אישה, בת שבע, שעל מנת להשיגה הביא דוד להריגתו בקרב של בעלה אוריה, ידיד וותיק ונאמן. בסוף חייו על דוד לבחור את מי הוא מעדיף – את בת שבע הסקסית והאהובה, או את יואב, הידיד הנאמן שהציל את חייו ואת מלכותו פעם אחר פעם.
הגרסה החדשה, שעולה 10 שנים בדיוק אחרי הגרסה המקורית, מועלה הפעם בידי בית הספר למשחק “בית צבי” והיא עברה שינויים דרסטיים. הגרסה הקודמת (שגם היא עברה שינויים רבים לאורך 4 שנות הצגתה) הייתה קצת ארוכה יותר וכיסתה הרבה יותר מהסיפור התנ”כי על ימי דוד. היו בה קטעים שלמים על דמויות כמו אביגיל (נועה תשבי) בעלת האוב, רצפה בת איה, אמנון ותמר ועוד. בגרסה הזאת הקטעים עם דמויות אלה הורדו והוכנסו שירים חדשים שלא היו בגירסה המקורית כמו: “מה הוא חושב עלי”. הגרסה הזאת ממוקדת ועמוקה יותר, ומעבירה את המסר על דוד ויחסיו המורכבים עם חברו הטוב יואב. המחזה מתמקד עתה בשאלה מדוע החליט דוד להוציא להורג את ידידו יואב בן צרויה, דבר המוסיף יותר דרמה “אפלה”. נראה שכפכפי ביקש להציג את המורכבות באישיותו של דוד ולהסביר כיצד אדם שביצע כל כך הרבה פשעים, ובהם הוראה על משלוח ידידו אוריה למות בקרב בגלל שחשק באשתו, הפך לאדם כה נערץ בעיני הדורות הבאים. הפעם ישנו ניסיון אמיתי ואמיץ להביא במסגרת של מחזמר עליז לכאורה את הסיפור הקודר כולו, גרסה שמיועדת לקהל המבוגר יותר.
ציר המחזה הוא מערכת היחסים בין דוד ויואב, שמתחרה על ליבו של דוד עם בת שבע הסקסית והתככנית. הצופה תוהה אם גם אצל יואב הבודד והקודר, המצביא המושלם והנאמן, האחיין שהוא כמעט אח לדוד וידידו הטוב ביותר עלי אדמות, ניתן למצוא רמזים של תשוקה הומוסקסואלית לדוד כמו שהייתה ליהונתן, או שאולי זאת ידידות ואהבה שהיא מעבר לכל תשוקה הומוסקסואלית המוכרת לנו, אך למרות כל הרמזים שניתנים פה ושם ברור שדוד הוא הטרוסקסואל ולא יעזור כלום.
יש כאן נושא מעניין של המאבק בין הידיד והאישה על השגת הגבר. הפרס הגדול הוא במקרה של בת שבע השגת המלוכה לבנה שלמה, הפרס הגדול במקרה של יואב הוא ברור פחות, אם כי הוא תומך במועמדות של אחי שלמה אדוניה. אך דומה שאחד הדברים שמניעים אותו הוא השנאה לבת שבע ש”בעטיה” מת ידידו אוריה, בעלה לשעבר. בכל מקרה, יואב הוא הדמות המורכבת ביותר במחזה כולו.
המערכה השניה עולה מכל בחינה על המערכה הראשונה שבה יש קטעים “מתים”, הפיזמונים הם ברובם הגדול קליטים מאוד ויש כאלה שנשארים בזיכרון למשך זמן רב.
איתי לוי, המגלם את יואב, הוא אדיר. הקול העמוק שלו שולט והוא גונב את ההצגה בכל רגע שהוא נמצא על הבמה, גם מדוד, ששחקנו גיל נתנזון אינו קוטל קנים כלל וכלל. עידן ברוק כנביא נתן, עושה תפקיד טוב שמתפתח כל הזמן וכמוהו מיכאלה לוי כמיכל, שעוברת טרנספורמציה על הבמה לעינינו – מנערה צעירה ומאוהבת לקלפטה זקנה ומתוסכלת, אכולת שנאה ומרירות. גם גיל קפטן, בתור המלך שאול המזדקן, המקנא ומפחד בדוד הצעיר חביב העם, עושה תפקיד טוב. את השחקנית שגילמה את בת שבע אהבתי הרבה פחות, משום מה היא לא עשתה את הרושם של היפהפיה המדהימה והמניפולטורית שתסובב אדם כמו דוד על אצבעה. דווקא יעל בר זוהר שהופיעה בדמות זאת בגרסה הקודמת נראית כמי שהייתה מתאימה יותר לתפקיד.
מומלצים מאוד במיוחד שיר כבשת הרש ושיר יואב בת שבע המלא יצרים ושנאה זה לזה. הלבוש כלל אינו תקופתי כי אם עכשווי, ואף “שינקינאי” (אהבתי במיוחד את ה”מדים” השחורים, שאותם לובשים יואב ומתחרהו בניהו) ויש בו הבדלים ברורים בין “פשוטי העם” ואנשי המלוכה מה שמחזק את הרושם של הקהל שאין המדובר כאן בדמויות קדומות ובלתי מובנות אלא באנשים כמוהם.
התפאורה הייתה סבירה ,לא מעבר לכך אבל בהתחשב בתקציב הנמוך מן הסתם גם אין לצפות ליותר מכך.
כאשר יצאנו מההצגה שאלתי את גליה מה היא חושבת עליה . גליה, שאינה ידועה בדעתה החיובית על מרבית ההצגות שראתה בזמן האחרון, הרהרה וענתה שההצגה הצליחה לגמרי להשכיח ממנה את המציאות סביב לכמה שעות. לדעתי, המחזה אף מצליח הרבה יותר מכך, בהצגה של סיפור קדום שהוא בזמן עכשוי. אז לכו לראות.

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *