שופוני

רוב בני האדם שאני מכירה נוהגים להגדיר את עצמם דרך אנשים אחרים. זאת אומרת אצלי למשל, אם ישאלוני איך אני מגדירה את עצמי אומר: אני אלונה אשכנזי ואני עיתונאית במקצועי. כשהייתי קטנה נהגתי לומר אני הבת של.. מתוך מחשבה שהקישור להוריי או לסטטוס החברתי שלהם יוסיף לי מניות אצל אנשים שלא היכירוני. המחשבה של הצגה עצמית פשוטה: “נעים מאד, שמי אלונה ואני בן אדם” לא עלתה מעולם בראשי, ולצערי גם היום לרוב אני מגדירה עצמי דרך משהו – קריירה במקרה שלי. חברתי דניאלה מגדירה עצמה דרך היותה אימא. זאת אומרת היא כבר לא קודם כל דניאלה, אישה ועורכת דין, אלא דניאלה – אימא של יעל, אשתו של רונן ורק אחר כך היא מגיעה אל עצמה.
נשים אחרות שאני מכירה, ואשר מטרידות את מנוחתי עד מאד, הן אותן אלו שמגדירות עצמן דרך זוגיותן, במיוחד כאשר מדובר בזוגיות חדשה שעדיין צריך לעשות לה אאוטינג ולומר קבל עם ועדה – שופוני!
אחת ממכרותיי, שתיקרא לצורך העניין ענבל, שייכת לזן הנ”ל, הזן שקיומו בעולם שווה בזכות הקשר התורני שנמצא בחייה. סיטואציות כאלו הופכות אותה לבלתי נסבלת בעליל ,שכן היא מסוגלת לזיין את השכל על האהבה החדשה שלה בייחוד במקרים שהדבר מסב לסביבתה עגמת נפש. כל זכר תורן בחייה של ענבל זוכה לכינוי חיבה משל היה כלב שעשועים. להלן מספר לא מייצג של דוגמאות מערב אחד במחיצתה:
“מושמוש הזמין אותי היום למסעדה מה זה נחשבת. הוא כזה רומנטיקן”.
“אני ומושמוש הולכים לקנות לו בגדים. שמתי כבר עין על איזה סוודר שמושמוש יראה בו מה זה חתיך”.
“מושמוש לוקח אותי לשבת אצל ההורים שלו”.
“מה אתן עושות הערב? כלום? לא, כי מושמוש ואני דווקא בכיף היינו יוצאים אבל תכננו ערב שקט רק שנינו עם איזה סרט טוב”.
וכך ממשיכה ענבל את מסכת העינוגים עם מושמוש, בלי לשים לב שאותה שעה שהיא מזיינת לנו את המוח, יושבת סביב לשולחן חברה נוספת שלנו, שלצורך הדיון נקרא לה טלי. וטלי, מה לעשות, עצובה נורא. וטלי באותו הרגע הייתה צריכה את כולנו שם. נפגשנו בידיעה שהולכים לעודד את טלי. נפגשנו בידיעה שהערב הזה מוקדש לה. למסכנות שלה. ככה זה בין חברות, פעם שומעים אותך פעם אתה שומע, לפעמים כשאתה מעודד אחרים אתה מתעודד בעצמך (עליי זה עובד פלאים) ופתאום נכנס לנו מושמוש לתוך הערב, ואיתו הרגישה ענבל חשובה מאד.
כי מיהי ענבל ללא מושמוש? האמת, היא אותה ענבל. רק שהיא לא רואה את זה. ברגע שיש בחייה מושמוש או קושקוש או פוצי, ערכה בעיני עצמה עולה פלאים. לפתע היא מתחילה לדבר ב-אנחנו. מכירים את זה? גוף יחיד נעלם ומעתה ועד תקופת הרווקות הבאה הדיבור נעשה בלשון רבים.
עכשיו מאחר וכבר הספקתם להכיר אותי קצת, אתם מן הסתם מבינים שמתחת לכעס מסתתרים גם דברים אחרים. גם לי היו תקופות (קצת אחרי תקופת הצלבנים ולפני תקופת הפלמ”ח) שדיברתי ב- אנחנו ואלוהים עדי שנהניתי מכל שניה (למרות שבחיים לא נפנפתי עם זה בפרצופו של אדם בודד). לפתע הייתי חלק ממשהו מזוג, משניים. לא זכור לי (שוב בגלל שזה שייך לתקופה הפרהיסטורית) אם הגדרתי עצמי כאלונה חברתו של איקס (אצלי לעולם לא היה ולא יהיה מושמוש) אבל בהחלט זכור לי שהערך העצמי שלי עלה פלאים, ובאותה מידה צנח פלאים כשהרומן נגמר. והנה האבסורד: תכונותי הטובות והפחות טובות – יופיי, חוכמתי – לא השתנו במאום לפני או אחרי הזוגיות. הזוגיות לא עשתה אותי אדם טוב יותר ופרידותיי, כולל הפעמים שזרקו אותי לכלבים, לא עשו אותי אדם נחות יותר. ובכל זאת כך הרגשתי כשה-אנחנו שלי הלך לאיבוד.
מאז עברו שנים. האני שלי כבר מכיר בערכו כאינדיבידואל ללא אף מושמוש בסביבה. למרות שהפחד ליפול שוב עדיין מקנן בי ומשאיר אותי בסטטוס קוו המצוין שהשגתי לי וברוגע זמני לנשמתי.
היום אני יודעת שאני אלונה. אדם שלם עם יתרונות וחסרונות. אדם בזכות עצמו. לא חברתו של.. ולא בתו של.. ולא עובדת ב..
אלה הדברים שהייתי צריכה להיפטר מהם כדי לזכות בהגדרה עצמית מחודשת, שקשורה רק בי ולא נובעת מקיומו או העדרו של האחר.
”I am what I am” שרה גלורייה גינור המופלאה, תחשבו על זה בננות כשאתן מגדירות עצמכן דרך המושמוש.

על הכותבת אלונה אשכנזי

בעלת טור אישי-נשי במקומון ומזה שש שנים מגישה את מהדורת החדשות בצפון. עורכת כתבות צבע, ובעבר הגישה תוכניות אקטואליה ברדיו המקומי, והגישה מבזקים בגל''צ.

תגובות

  1. אחת עם קוקיות

    היה איזה ידיד אחד שלא הפסיק לדבר באנחנו.
    זה אותו אחד שהייתה חשובה לו ההגדרה העצמית שלו עד כדי להגיד לבחורות שאיתו “אנחנו לא חברים!”
    וכדרכי המדברים ברבים, הוא היה שואל אותי מה שלומכם, מה איתכם, מה אתם עושים ביום שישי. התעצבנתי ואמרתי לו שלמרות שיש לי חבר אני בן אדם פרטי, ואני יודעת לעשות דברים לבד.

    וניתק לנו הקשר בגלל זה.
    אני לא מצליחה להבין את זה. באמת שלא.

  2. אומנם אחרי החוט הצלחתי לעקוב..
    אבל זה מנוסח רע, והשימוש ב”תורני” אכן תמוהה, כמו כן הפסקה “אותן אלו שמגדירות עצמן דרך זוגיותן, במיוחד כאשר מדובר בזוגיות חדשה שעדיין צריך לעשות לה אאוטינג ולומר קבל עם ועדה – שופוני!” ממש לא ברורה, ובעיקבותיה השימוש במילה זן… אומנם אח”כ החוט מסתדר ומובן שלא מדובר לא בלסביות, ולא בדתיות, אבל עדיין מרגיז שצריך להתעקב על כך יותר משבריר שניה.
    בכל אופן המאמר עצמו לא רע, יש לו גם אמירה, אבל הוא מנוסח בדרך קלוקלת מעצבנת ומפריעה.
    אז יודע מה, אולי גם אני קטנונית… ולא לעניין. אבל אתה דווקא צודק.
    Mיקי
    בננה גאה

  3. אריאלה

    לגיטימי, שהייתי מאוד צעירה בתקופה בה דיברתי ב”אנחנו”.

    אני מניחה שזה באמת לא בסדר וכולנו אנשים שלמים בזכות עצמנו והכל, אבל נראה לי כה טבעי להעריך את עצמנו על סמך מי שאתנו, עד שאי אפשר להימנע מזה לגמרי.

    עוד משהו – לפעמים, להיות חצי מזוג כן הופך אנשים מסוימים לטובים יותר, מפויסים, רגועים, שלמים. זו תהיה היתממות להגיד שמי שאני בזוג ומי שאני בלבד הן בדיוק אותה אחת.

    • When your couple is from the right kind,he also encourages you to be yourself and gives you more strength and energy to do things and togrow as an individual.

  4. רוקסן

    אמן סלה.
    אבל אני חושבת שזה הולך מאד מאד אחורה, לערש ילדותנו.
    קראתם פעם אגדת ילדים, שהגיבורה הנשית שלה התרכזה באני הפנימי שלה, ולא במצב הזוגי שלה?
    הן הרי היו או חסרות אונים, יתומות, עניות מרודות, “מתעסקות” עם גמדים – או, וזה תמיד היה הסוף הטוב, שהן היו נסיכות הנאהבות על ידי נסיך. אין באמצע.
    אבל, תודה לאל, זה מצב נפשי הפיך בהחלט.
    את הצלחת להפוך את זה, אלונה.
    אני עדיין בשלבים.
    אחלי לי בהצלחה.

    • היפיפייה הנוחרת

      ולי היה סיפור אחר מהנרטיב ההוליוודי הדביק.

      אבל תראי איפה אני ואיפה עמיתותי למקצוע.

      שלגייה הקינקית, היפייפיה הנרדמת שסימני הכרית עוד מרוחים על פניה, הנסיכה שהיתה צריכה סולם בשביל להגיע למזרון העליון ועדיין לא נרדמה בגלל עדשה (האמת לא מדובר בעדשה-אפונה אלא בעדשה לעיניים שנפלה לה והיא חיפשה אחריה כל הלילה אבל אתם יודעים איך התקשורת אוהבת לעוות דברים), הן כולן דמויות מוכרות.

      כל בן שלוש שמחזיק מעצמו יודע את שמן,
      עליהן עשו סרטים,
      פרצופן הענוג עיטר קלמרים, יומנים, ילקוטים, מסחרו אותן לכל עבר וחפץ, הן עשו מזה מיליונים ומי שלא התגרשה מחזיקה היום פיננסית את הנסיך שלה כי מה לעשות והנתינים התמרדו ורוצים דמוקרטיה, הפושתקים!

      ורק אותי, את הנוחרת שלכם, השאירו זרוקה לאנחות כמו כלב עזוב.
      שמי לא נהגה על בדל שפתיהם הרכות של הילדים, שום סוכן לא רוצה להחתים אותי על חוזה ונחירותי לא הפכו לסונטה מפורסמת ומוערכת.

      ככה זה, את רוצה להצליח תפעלי בהתאם לחוק העדר

      ואני, כנראה, שבחרתי בקריירה הלא נכונה.

      • אלמוני

        למרות שמשמעות המילה ‘בדל’ היא אכן שארית, ספח או משהו קטן, הביטוי הנכון הוא ‘דל שפתיהם’.

  5. לא משנה

    חברתך, שתחייה, התברך מזלה והיא מאושרת. היא בעננים, וכאשר אנשים נמצאים בעננים, קצת קשה לראות את האנשים שנמצאים למטה. לא בגלל רוע לב, או חוסר רגישות, אלא משום שהאושר מכסה על כל דבר אחר, מתפרץ, צובע את העולם בורדרדות מתוקה.
    ומה בעצם מפריע לפרגן לאותה עננית חביבה? נכון, שלעיתים זה עולה על העצבים, תני לה להנות. והעיקר, בשקט, תצליבי אצבעות (למרות שזה מנהג של הערלים) שיום אחד היא לא תתעורר ותמצא את עצמה במדור השביעי.

  6. נזרקתי לפני שבועיים ע”י בחור שחודשים שקלתי לזרוק אותו בעצמי… וגם כשדיברתי באנחנו הדבר נגע אך ורק לדברים שאכן עשינו כזוג… מה שלא יצא יותר מדי למרות שזה היה קשר ארוך טווח…
    אבל הלקח העיקרי שלי הוא שאסור אסור אסור לאבד את עצמך…
    היום יש לי על מי ליפול (החברים המקסימים שלי) כי דאגתי לשמור עליהם… כי דאגתי שלמרות שהייתי קשת-של-אלעד, הייתי גם קשת, של לבד. של עצמי. החברה שלהם. והיום אני מברכת על ההחלטה הזו! כמו שאומרת האמרה.. “אל תשימו את כל הביצים שלכן בשק אחד”. צריך עוד המון דברים בחיים חוץ מחבר, למרות שאני לא חולקת שחבר זה חשוב מאוד!!!

    מקווה שלכולכם יהיה שבוע מצויין, ולסטודנטים שבינינו – בהצלחה בבחינות!
    קשת

  7. The saints are drunk

    הציטוט שלך הזכיר לי אותו משפט שניק קייב שר, רק עם התוספת:
    “I M WHAT I M WHAT I M WHAT I M,I’M YOUR LOVERMAN”
    מאמר ענייני ונכון. אך כטבע האנושות, ככה זה תמיד יהיה.

    בברכה
    ליאור ורק ליאור.

  8. נכון.
    עם זאת… מרוב מודעות שלי ל’אני’ בתוך ה’אנחנו’ מוצא עצמו בן זוגי מתקן אותי מדי פעם: גם אני כאן.
    על חתונתנו, למשל, אני מספרת כ”החתונה שלי”. שלא לדבר על חלוקות המרחב והזמן הברורות לי בין אני ואנחנו. הזמן יספר אם זו זוגיות צולעת או הקצנה של הגדרה עצמית עצמאית.

    בכל מקרה, ברור שיש איזה אמצע בין ‘אנחנו’ ללא הרף ל’אני’ מבחירה. מישהו מצא כבר?

    • קוקיה

      כי הרבה בויס שאני מכירה לא מתייחסים בכלל לחתונה כאל משהו “שלהם” אלא של אישתם (כן אישתם)!!!!!

  9. עמית יורן מרקמן

    זה מאוד נכון שקל לאבד את עצמך כשאת בקשר עם אדם נפלא,
    אבל קל עוד יותר להיעלם כשאתה בעל הערכה עצמית נמוכה- ופתאום מתאהבת בך אישה.
    והיא הנפלאה מכולן- חכמה, אינטלגנטית, מרויחה יותר ממך, ממשפחה טובה, ויפה.
    קשה מאוד לדעת איפה היא נגמרת ואני מתחיל…

  10. מי מדבר כל הזמן ב”אנחנו”?
    – לא אנשים מפוייסים ומאושרים בזוגיותם כמו שחלק מהמגיבים כתבו כאן.
    דוקא אלה שזוגיותם מעורערת ולא בטוחה, חשים שאם הם מדברים בסגנון זוגי, הם מדגישים את זוגיותם, ולכן היא בטח קיימת, הזוגיות הזאת.
    ככל שהיחסים פחות בטוחים , ככה יש יותר שימוש ב”אנחנו”…

    • הילי את ממש צודקת!
      זה באמת תלוי באופי האדם, בטיב היחסים ובמשמעותם.
      אנשים שחשים חוסר ביטחון מסויים ינסו דווקא להבליט את עצמם
      בתחום הספציפי הזה, עד כדי השנאתם על אחרים
      נראה לי שבכל חבורת בנות יש את החסרת ביטחון, האחת שללא בן זוג
      היא פשוט – איך נאמר זאת – בלתי נסבלת!!!
      אז לפעמים אם המחיר שעליי לשלם עבור בטחונה ואושרה של חברתי
      הוא קצת עצבים וזיוני שכל – אושרני!

  11. קוקיה

    אני אומרת אנחנו גם על השותפה שלי, על החתולה שלי, על החברים שלי ועל כל מי שיסתפח אליי רגעית. העיקר לא להיות רגע לבד.

    • אחת עם קוקיות

      חופשי זה לגמרי לבד.
      תלמדי את הלבד הזה, ותעריכי אותו, רק שלא תצטרכי את ה”ביחד” כדי להיות מאושרת.

      • קוקיה

        כבר מאוחר מדי. האישור שאני מקבלת מהאחר חיוני לי כמו אויר לנשימה. ברמות לא הגיוניות ומעייפות עד אימה. אבל אין תיקונים ואין חרטות. יש דברים שאי אפשר לשנות כבר צריך ללמוד לחיות עם זה ומסביב לזה.

        • אגמית

          קוקיה, בת כמה את שאת כבר ממהרת להספיד את עצמך ?
          אף פעם לא מאוחר לערוך בדק-בית עצמי ול”עבוד” על עצמך להשתנות בכיוון שיותר רצוי לך.
          אני הייתי כזו, אחת שכל הזמן זקוקה לאישורם של אחרים, גם אם זה כרוך בכך ששביעות רצונם תבוא על חשבוני וזה לא משהו שניתן להשתחרר ממנו בקלות, אבל עם הרבה עבודה קשה, זה אפשרי ותחושת השחרור מהכבלים האלה של “מה אחרים יגידו” היתה עילאית.
          תנסי ותראי…

          • קוקיה

            יש לי כל כך הרבה דברים שבהם אני מנסה ל”עבוד” על עצמי ולהשתנות. יש גם מצבים שאתה צריך לקבל את עצמך ולהודות בכל המגרעות שלך שגם כן עושות אותך מי שאתה. אנשים זורקים כל הזמן את ביטוי קבלה עצמית ומעטים מאוד עושים את זה גם. ובכל מקרה גם כשמנסים להשתנות הרי תמיד הפאק הזה ישאר בנו איפשהו וזה חיובי לאללה!

            • אגמית

              סבבה, אם טוב לך ככה אז אל תשתני.
              את זו שנקטת בביטוי “לצערי” והמשך דברייך נבעו ממנו, לכן הגבתי כמו שהגבתי ולא התכוונתי להטיף או משהו, פשוט כתבתי משהו מנסיוני האישי.
              אני מסכימה איתך שיש אנשים שרק מדברים ולא עושים כלום, אבל יש כאלה שמספיק איכפת להם מעצמם בשביל שיטרחו “לעבוד” על עצמם וזה קורה בכל מיני מישורים בחיים – החל בלעשות דיאטה בפועל (ולא רק להגיד כל יום “ממחר דיאטה”) וכלה בלהיות נאמנים קודם כל לרצונות שלהם לפני שהם נותנים דין וחשבון “על מה אחרים יגידו” ולא חסרים עוד דברים.
              בודאי שזה לא הופך אותם למושלמים, אבל זה אולי הופך אותם לקצת יותר שלמים עם עצמם.
              ואני לא חושבת שבכל פעם שמנסים לשנות דברים ה”פאק” נשאר – תלוי בנסיבות.
              וזה שלכולנו יש מגרעות, ברור…אחרת לא היינו אנושיים.

        • קוקיה חביבה,
          קצת הרחקת מדי מקינך.
          להיות קורבן של עצמך מתחיל במשפט “את זה אי אפשר לשנות, כזה אני”, אחריו מגיע “צריך ללמוד לחיות עם זה”. ותזהרי, את קרובה מידי למשפט המחץ “אני אנוח כבר בקבר” (אם כי אצלך זה בטח ישמע יותר “אנחנו ננוח…”).

          סליחה על הביקורתיות, אבל קצת הגזמת , לא?

          • קוקיה

            תסבירי לי מה לא בסדר בלנוח ולהנות עכשיו ולא להיות עסוק בתיקון עצמי אינטנסיבי?

            • את צודקת. בשביל תיקון עצמי רצוי שיהיה קודם כל “עצמי”, וקצת קשה לעשות תיקון עצמי ל”אנחנו”.

  12. שופונים מקצועיים, הם האנשים הכי מעייפים שיש. אצלם תמיד האוטו חדש יותר, הבגד אופנתי יותר, החברים עשירים יותר, ובחיים לא תשמע מהם מילת פירגון (כי לפרגן זה כמו להגיד שאתה, במשהו אחד, מוצלח יותר) ובכלל מאחורי מסווה ה”אנחנו” מסתתר בעיקר “אני” משעמם, תקוע ועם ביטחון עצמי של עציץ ברוח.
    אבל, מצד שני, רובנו לוקים ברמות שונות של שופוני חובבני (כמו במקרה הנ”ל). נשים נוטות יותר לכיוון הזוגיות, הילדים והמשפחה, וגברים לכיוון של רכוש (עיין ערך “רכב”), עבודה ופרנסה.
    המקום בו חוצים את הגבול הוא שלב ה”אנחנו אטומים” – חברתך הטובה רק נפרדה מאהבת חייה, ואת לא מתכוונת לפגוע בה, רק שמעוצמת ה”כמה אנחנו מאושרים” שכחת מקיומה ומקיום רגשותיה. זה הרגע בו תפקידנו, החברות האחרות, לעצור את השטף הזה, ולשים את הדברים על השולחן.
    כי אחרת, כמה זמן יעבור עד שימאס לנו סופית, ו”נשכח” להזמין אותה?

    כשהייתי צעירה יותר, נשואה ובתחילת קריירה, גם אני נטיתי להציג את עצמי דרך הזוגיות והמקצוע. אח”כ התגרשתי וגם הקריירה כבר לא נורא ריגשה (נו, עבודה), ופתאום מצאתי את עצמי מציגה את עצמי בשם בלבד. לפעמים זה מקשה, לפעמים בא לי קצת “אנחנו”, לקצר תהליכים (לפעמים גם נופלת לבור). אבל גיליתי שגם אני מעדיפה להכיר אדם חדש בלי רזומה ובלי כותרות.
    כי כל כותרת, אם נרצה או לא, מתייגת אותנו מידית (עיין ערך “סוכן ביטוח”), ואין דרך רעה יותר להכיר אנשים, לאחר שכבר הכנסת אותם לתיקיה.

    • אגמית

      בוטן יקירתי,

      כרגיל, את כותבת דברי-טעם ולא נותר לי אלא שוב להסכים עם כל מילה שכתבת.

      אגמית

  13. אגמית

    אם יש משהו שמפריע לי בקטע הזה של “אנחנו”, זאת העובדה שאצלי ,לפחות, זה משפיע על הקשרים של עם חברותיי שחוות את הקטע מדיי יום. זה יוצר בינינו ריחוק מסויים.
    היתה לי חברת ילדות קרובה ביותר שפשוט שכחה ממני ברגע שהכירה את בעלה – חשתי עלבון כזה צורב שאפילו לא הגבתי להזמנה ששלחה לי לחתונתה.
    עם חברתי הטובה ביותר, כיום, הקשר פשוט התמסמס מאז חזרה לחייקו של האקס המיתולוגי שלה. היא עברה לגור איתו, יש להם כלבה והם התברגנו להם, מרגישים מסודרים.
    הם דווקא מהווים דוגמה לזוג שלא מרגיש צורך לעשות הכל ביחד ויש להם את הקטעים של”הלבד”, אבל עדיין נוצר איזשהו ריחוק בינינו – אולי זה מפני שהיא כבר מרגישה “מסודרת”, שיש לה פחות הבנה לדברים שעוברים עלי כאחת שטרם מצאה את מבוקשה. אני מרגישה שנורא קל לה לתת עצות, להתפלא למה אני לא עושה “ככה” ו”ככה” והכל נראה לה קל ובטוח.
    אני לא יודעת להצביע בדיוק על הנקודה שבה חל השינוי, אבל אני רק יודעת שהיום אין לי כמעט על מה לדבר איתה וכי אני מרגישה פחות פתוחה איתה.
    אגב, אני שומעת דברים כאלה גם מסביבי, כך שזה ללא ספק משפיע.

    • אגמית יקירתי,

      כן, את צודקת, יש איזה ריחוק אצל חברים שהופכים לזוגיים, גם כשהם לא אומרים “אנחנו”. כי האנחנו הזה כנראה מתקיים מתחת לפני השטח.
      אני חוויתי את זה משני הצדדים. בימים בהם הייתי נשואה, כמעט כל החברה שלי (שלנו…) הייתה זוגית. הבודדים, איך שהוא, התרחקו. אח”כ פגשתי חברים/ות חדשים/ות, ובזמן קצר יחסית הרחקתי את החברה הזוגית (או שהם הרחיקו אותי).
      אז אולי, פשוט תחומי העניין משתנים (ספה חדשה מאיקאה, במקום מצעים מפתים…)? אולי כשאנחנו זוגיים אנחנו מוצאים בבן/בת זוגנו את האוזן הקשבת, והצורך החברתי שלנו קטן? ואולי קיים גם איום בלתי מודע מהחבר/ה הפנוי/ה?
      אין לי ממש תשובה חד-משמעית לעניין.

      וסיפור מהחיים: יש לי שתי חברות קרובות באמת. אחת גרושה שמתקשה מאוד למצוא בן זוג, וכל ניסיון נגמר ביסורים, ומצד שני חברה שנמצאת כרגע בתחילת רומן (על כל המשתמע מכך). וכך מצאתי את עצמי קרחת מכאן ומכאן. האחת כל כולה ב”אנחנו” (לא בפומביות של “קניתי בגדים למושמוש”, אבל מאוהבת), ולשניה אי אפשר לספר אפילו על הלילה המדהים מאתמול (לא בשביל השופוני, סתם מההתרגשות), מחשש שתפרוץ בבכי.

      ובכלל, כינויי חיבה מחוץ לחדר השינה נשמעים אינפנטיליים, לא?

      • אגמית

        בוטן,

        זה פשוט כנראה בלתי-נמנע כל הסיטואציות האלו, שכל אחת מאיתנו עוברת באיזשהוא שלב בחייה.
        לפני יומיים דיברתי עם חברה נוספת, שהיתה צריכה להתאושש נפשית מהעובדה שבן-זוגה מזה חצי שנה עדיין לא בשל למגורים משותפים – הדבר עירער לחלוטין את בטחונה העצמי ואת תכניותיה לעתיד (היא גרה בצפון, הוא במרכז ועכשיו היא מתלבטת האם לעבור למרכז כפי שתכננה).
        אמרתי לה שקודם תדאג לעצמה, שתעבור למרכז אם רצונה בכך, בלי קשר אליו, שחבל שתכניותיה לעתיד ישתנו רק בגלל העובדה שהוא עדיין לא מוכן נפשית לגור איתה תחת קורת גג אחת.
        עם זאת, הקפדתי לא לדחוף את אפי יותר מדי, כי זה נושא רגיש ה”אנחנו” הזה, אבל חשתי צער אמיתי לנוכח חוסר הבטחון הגדול שלה באהבה הנוכחית שלה, שהיא מגדירה כאהבת-חייה.
        אולי זהו נדבך נוסף שמרתיע אנשים, גברים ונשים כאחד, מהתאהבות, מחוייבות וזוגיות – ש”העצמי” הפרטי יאבד כליל בתוך ה”ביחד” הזה ואז, אם יום אחד כבר לא יהיה יותר “אנחנו”,
        נחוש אבודים לחלוטין, כאילו שלא נותר מעצמנו דבר.

        אגמית

        • אגמית,

          עכשיו כשאת מעלה את סוגיית ה”ביחד” ו”אהבת חיים”, זה מעלה בי זיכרונות ומספר תהיות.
          כמה רחוק אנחנו מוכנות ללכת למען אהבת חיים? עד כמה אנחנו מוכנות להתרחק/לוותר על עצמנו למען ה”ביחד”? ומה זאת בכלל אהבת חיים?
          היום, בפרספקטיבה, נראה לי שאהבות חיים באות ממקום של חולשה גדולה. מקום של מוכנות לויתור כמעט טוטאלי על עצמך למען השני. וזה כבר לא “אנחנו”, אלא “הוא”.
          בהסבר פשטני, אם נניח ששני בני אדם הם שני עיגולים שלמים, אז אלו שבוחרים ב”אהבת חיים”, הם אלו למוכנים להכיל בתוכם את האדם השני, במחיר ויתור על עצמיותם וקבלה אין סופית ובלתי שיפוטית. בעוד שבאהבה “נורמאלית”, בד”כ, ממשיכים להתקיים שני השלמים אחד ליד השני, ובמגע אחד עם השני.
          נכון, תמיד יש פשרות, ותמיד נאלצים לוותר על משהו. השאלה כמה גדול הוא ה”משהו” הזה, וכמה אומללה תהיי כשתוותרי עליו.

          מקווה שהצלחתי להעביר את המחשבה (הקצת מבולבלת) שהנושא שהעלית עורר.
          גם לי נדמה שחברתך נתליית מידי ברצונו וצרכיו של בן זוגה, וחבל, כי בעצם היא אינה עושה את ההחלטות המתאימות לחייה, אלא לחייו.
          ומצד שני, כפי שאמרת, אסור לנו להתערב מידי בדברים האלה, כי יש תהליכים שכל אחת צריכה לעבור עם עצמה, ולצערנו אנחנו יכולות רק להקשיב, אבל לא לקצר אותם לשני.

          • אגמית

            בוטן היקרה,

            תחושת הבלבול הזה שהייטבת להעביר קיימת לא רק אצלך – אני באותה סירה ואני יודעת שלא חסרים כמונו.
            אני רק יודעת שאני רוצה לפחות אהבה גדולה אחת, כזו שאוכל לבטא בה את עצמי בלי חששות, אבל לא הייתי רוצה ללכת בה לאיבוד – בפירוש לא !
            ואולי “אהבת-חיים” זו אהבה שיש בה את היכולת לתת מספיק מרחב-מחייה אחד לשניה וההפך
            ולא להפוך לגוש דביק עם זהות אחת.
            כמו שנאמר בשירו של סטינג : “.if you love somebody, set him free”

            אגמית

            • אגמית יקירתי,

              בקיצור, שלא יאשימו אותי בדברת יתר… (סתם):
              אני מאחלת לך שתצליחי ותמצאי את האחד איתו תוכלי להרגיש נאהבת עד כדי כך שהחופש לא יאיים והזהות העצמית לא תימחק.
              והלווי שכל מה עובד בשירים, יצליח גם בחיים.

  14. אן.איי

    אמא שלי, למשל.
    לפני שהתחתנה הגדירה את עצמה דרך המקום בו היא גרה, הוריה ואולי גם בן הזוג.
    עכשיו, 30 שנה אחרי החתונה, היא עדיין מגדירה את עצמה דרך אנשים אחרים- בעלה והילדים.
    אולי היא אדם תלותי, אולי היא החליטה שזה מה שטוב לה (ואני בספק גדול אם זה נכון).

    העניין הוא שהחלטה כזאת לא משפיעה רק עליה ועל החיים שלה, היא משפיעה גם על הסביבה שלה ובמיוחד על האנשים עליהם היא נתלית.
    איפשהו, לי, בתור ילדה שלה, היא נעלמה כאינדבידואל. היא נהפכה לאדם שפוחד מעזיבות ומגביל את עצמו בגלל מעשים של אחרים.

    לפני כמה ימים דיברתי איתה על זה (כבר אמרתי כמה מדהים זה לראות שמישהי כאן חושבת בדיוק כמוני, באותו הזמן בערך?), היא מצידה תנסה להשתחרר מזה.
    מאז ומתמיד זה היה הפחד הכי גדול שלי.
    פעם אחותי אמרה לי שעד שאני לא אתעמת (ולאו דווקא בדרך של עימות מורגש ורועש) עם מה שמפריע לי בהם אני לא אוכל להתגבר על זה. וזה אחד הדברים הגדולים.
    וזה נורא קל להגיד שזה שהיא תולה בי את כל התקוות שלה, כי אני הקטנה – לא מחייב אותי להגשים את התקוות האלו, אבל זה קשה לביצוע.
    אולי אני אנסה לדמיין אותה בתוך בועה אדומה, רחוקה ממני.

    אלונה, נתת לי עוד הזדמנות לחשוב על דברים שכמעט ונעלמו.

  15. אלמוני

    לי אף פעם לא היה מושמוש 🙁

    • זה רק אני או שבוטן עושה לנו כאב ראש גדול בכל מאמר?
      עשי טובה והצטרפי לבננות
      שם לפחות יש לך לגיטימציה לזבל לנו בראש
      בשמי, בשם הקוראים, העוובדים וההנהלה תודה!

  16. גם אני מגדירה את עצמי דרך הזוגיות הנפלאה שלי ואין בכך שום פסול, זו מעין השלמה של טוהר וחדוות הביחד , אנני מרגישה בכך כאילו אני מסורסת ,אושלא עומדת בפני עצמי.

  17. MICHALOSH

    הרשי לי להגיב בחיזוק דברייך תוך סיפור קטן על עצמי שהביא אותי ללמוד שיעור בחיים בנוגע לעובדה קטנה -ששוכחים אנו להחדיר לעצמנו ולפעול לפי טיבה-עלינו לאהוב את עצמנו בשביל בכלל ליצור מצב שמישהו יאהב אותנו אהבה בריאה שגם בסופה -לא נירד לתהומי הערך העצמי,
    בתור אחת שחזר אלייה באופן עיקבי שיעור הרדיפה אחרי הלא-מושג וסוף סוף הבינה שאין כאן מה לרדוף אחרי דבר:
    והסיפור הולך כך….כמו תמיד ,התחלתי לצאת עם בחור שאינו מאופס על עצמו בנוגע לרצונותיו בחיים בכלל ובנוגע לטיב חיי האהבה שלו בפרט.
    תחושת הלא-מושג כ”כ קסמה לי.קסם אי-יכולתי להשיגו באמת הפנט אותי…שכן-המועדון שלא מקבל אותי יותר מושך מהמועדון שמקבל אותי…ושוב נפגעתי..ושוב מצאתי את עצמי נאבקת בלהשיג את הבחור שמילה טובה ומחמאות מצידי מרתיעות אותו…והוא הולך אחורה ואני רצה קדימה באופן חופף…עד ההבנה…ההארה כיצד חוסר האהבה שלי כלפיי עצמי סוחפת אותי לדלתות סגורות,למסדרונות אפלים..שכן מדוע אם אני אוהבת את עצמי יהיה לי צורך לזרום בכיוון שלא מראה לי רצון וכמיהה להיות עימי…?

    בראשית דברים יש עלינו לאהב את עצמנו, להעריך את עצמנו,ללמוד את עצמנו,לפנק את עצמנו.לאחר כל זאת , האהבה תגיע אלינו ומכיוון שנהיה מספיק עם אהבה עצמית,שום סערה לא תפיל אותנו שכן העוגן יהיה מספיק חזק.
    לכל הבחורות-קודם תלמדו לאהוב את עצמכן-רק אז תתפנו שיאהבו אותכן-אך למעשה…זה כבר יגיע לבד…..

  18. צב מעבדה

    “The moment you follow someone you cease to follow Truth. ”
    Krishnamurti
    The Dissolution of the Order of the Star
    http://www.kinfonet.org/Biography/default.htm

  19. זו שיודעת

    אולי אני אגיב מחוץ לעניין, אבל הערב אני פשוט צריכה להגיב, כי אני שבורה.
    אני נמצאת בקשר שאני מנסה בכל כוחי לצאת ממנו. כ”כ הרבה זמן זה לא קרה לי וזה פשוט מגיע לי. שמישהו ירצה אותי, ירצה להיות שם, לתת בשבילי ויסכים לצאת רק איתי. לפני כמה חודשים פגשתי מישהו שפשוט הרים אותי מהקרשים. לקח לי זמן לראות את זה. הוא אוהב אותי, אבל פשוט לא מוכן לוותר על החופש שלו ואם החופש שלו הוא לשכב עם אחרות. אז שילך. אז זהו, שלא. אני לא מסוגלת להיפרד מתחושת האושר שהוא נותן לי רק בלהיות שם לידו. אנשים אחרים לא מבינים את סוג הקשר הזה, חברות טובות שלי צועקות עלי שאיזוב ואיך אני לא רואה מה הוא עושה ואני פשוט לא מסוגלת וכבר לא יכולה לבכות אצלהן, כי תמיד יבוא “אמרתי לך”.
    אף פעם לא הרגשתי התאהבות כזו, מנותקת ממוסכמות, מהעולם, אני אפילו מוותרת של העצמי שלי והוא, הוא יודע את כל זה וקשה לו לראות אותי סובלת, קשה לבן זונה. מסכן.

    • לא משנה

      משום מה, רוע הוא כנראה דבר סקסי. להימשך לבן זונה, זה יפה וטוב. הרי זה כל כך מקסים, שהוא כל כך קשוח, ואכזרי, ובעל עוצמה.
      אז גבירתי היקרה, לפחות אל תתלונני. בחרת, מגיע לך. תאכלי את זה עד הסוף. ואם יש לך בעיה עם זה, אולי תבדקי מדוע את בכלל נמשכת לכזה מין אדם. ובעצם, איזה מין אדם את שמוילך את עצמו לכאב, מתוך ידיעה שיכאב לו. זו אינה אהבה בעיני, זה הרס עצמי. עדיף כבר קוקאין.

    • MICHALOSH

      זו שיודעת-
      בבקשה קראי את דבריי MICHALOSHֱֱֱֱֱֱ

      קראי והחכימי……………..

    • נו באמת

      אותך סובלת, הוא היה נפרד ממך, ככה פשוט.
      את בהחלט יכולה ללמוד לחיות עם המצב, אם זה מה שאת רוצה לעצמך, או להפסיק לשקר לעצמך.

    • אגמית

      נו, נפלת על המנייאק הקלאסי, שרוצה לאכול מהעוגה ולהשאיר אותה שלמה ואת עוזרת לו להשיג את מטרתו.
      אם היה לו באמת איכפת ממך, הוא לא היה נותן לך לסבול ככה והיה “חותך” ממך גם אם היית מתחננת שתישארו בקשר, במקום לחרטט לך שהוא אוהב אותך.
      האהבה היחידה שקיימת פה זו האהבה העצמית שלו, לא משהו אחר.
      לפי דעתי, מי שגורם לך את עיקר הסבל שאת חווה זו את, עצמך – הוא העמיד אותך בפני עובדה קיימת ואת מתקשה להתמודד עם ההשלמה והקבלה שלך אותה וזה מה שמוציא אותך מדעתך, ובצדק.
      לא יעזור אם נכתוב לך כאן שאת צריכה לחתוך ממנו או משהו דומה, כי את כל כך בתוך זה ואת מסוחררת לחלוטין.
      את עוברת משהו שהרבה בחורות עוברות – אל תדאגי, באיזשהוא שלב האסימון ייפול ואת תיפטרי ממנו ואחר-כך עוד תתפלאי מה מצאת בו ואיך יכולת להתענות כל-כך בגללו.
      השאלה היא רק מתי זה יקרה ובאיזה מצב נפשי תהיי.
      בכל מקרה – אף אחד לא שווה שתסבלי בגללו ועוד במחיר נפשי כה כבד, אבל שוב, זה תלוי אך ורק בך ומה את באמת רוצה.

    • תעזבי את כל העצות והטפות המוסר, כי הם לא יעזרו.
      יש מצבים כאלה שחייבים ליפול הכי עמוק שאפשר. לפעמים פשוט אין בררה. ואצלך זהו המצב הקלאסי.
      יום אחד הוא יעלם, או יודיע לך שפגש מישהי אחרת. את תהיי הרוסה כפי שלא היית מעולם, אבל אח”כ תתאוששי (כולנו מתאוששים בסוף) ותחזרי להיות “זו שיודעת”.

      ובכל זאת עצה אחת: תמצאי חברה שיכולה להקשיב – סתם להקשיב – בלי הערות והנחיות.
      כמה זה רע את כבר יודעת לבד, ו”אמרתי לך” הוא אחד המשפטים הכי מסריחים שיש.

      בהצלחה

  20. ויקטוריה סיקרט

    המאמר פשוט נכון ומצויין. בא לי להקיא מבחורות כאלה.

  21. הייתי שם. ועם כמה שהוא אהב אותי, הוא לא אהב אותי מספיק. ידעתי שאני צריכה לעזוב אבל אהבתי אותו יותר מדי. אז בסוף הוא זה שהלך. והלב שלי נשבר לחתיכות.
    אבל עבר זמן והפצע הגליד ואני חושבת עליו רק לפעמים. ואני שמחה שזה נגמר כי מי שאיתי צריך לאהוב רק אותי והכי הרבה אותי. אולי אני אצטרך לחכות הרבה זמן, אבל אם זה לא אמיתי זה חסר טעם. תהיי חזקה ותעזבי. החיים ממשיכים.

  22. זו שלא יודעת

    גם אני הייתי שם, גם אותי הוא לא אהב מספיק, עזב והשאיר עם לב שבור.
    וזמן עבר ועובר, ולא נראה שהפצע מגליד. אני “שמחה” שזה נגמר, אני רוצה מישהו
    שיהיה כולו שלי ויאהב אותי הכי הכי…
    ואני לא יודעת איך לתת לחיים להמשיך, אמנם אני פה אבל הלב שלי איתו.

  23. לא עניינכם

    אני לא מבינה מה הפיגור פה!!!
    פשוט משעמם אז יום טוב לכם
    ובי

  24. מתבTELת

    יש אנחנו שהוא לגיטימי בזוגיות. אנחנו מזדיינים, אנחנו מתחתנים – דברים שאי אפשר לעשות לבד. אבל, יש “אנחנו” מסוג אחר שהוא הנורא ביותר בעיני. פתאום, שני אנשים הופכים לישות אחת שאוהבת ושונאת את אותם הדברים בדיוק. “אנחנו לא אוהבת את סקס והעיר הגדולה”, “אנחנו לא רואים סרטים אמריקאים”, “אנחנו אוהבים רק לחם דגנים טבעי”, “אנחנו לא אוהבים אותו וכן אוהבים אותה”. ה”אנחנו” מהסוג הזה הוא המפחיד ביותר .

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *