יש טעם שאבירי העבר שלנו ימשיכו לחיות? הרי אם הם מסתובבים חופשי, לעולם לא נהיה בטוחות בעולמנו, לא?

שפיות זמנית בראש חלול

שחק אותה אקס

הגיע הזמן להוציא חוזה על כל האקסים שלי. מה הטעם שימשיכו לחיות? הרי מדובר בהמתת חסד, החסד שלי. כל עוד הם נושמים ללא הפרעה וללא עזרה של מכונות הנשמה, מקיימים את היכולת המוטורית לחייג, את האינסטינקט לזיין, אני לא יכולה להיות בטוחה בעולמי. תגידו, ובצדק, מה זה אומר עליך, אם את מחזיקה בדעה גבוהה כל כך על האקסים שלך ואתן לכן את התשובה האינפנטילית: “כשהם היו איתי זה היה שונה!” וזה לא אני שהפכתי אותם לאנשים טובים יותר, היה זה מצב התודעה שבו היינו – מאוהבים.
תמיד הם מצאו דרכים מקוריות או בנאליות להתגלגל חזרה לחיי ואני מספיק פרנואידית כדי לדעת שכמה מהם קוראים שורות אלו ברגע זה ממש ונפגעים עד עמקי נשמתם או טופחים לעצמם על השכם. אז מה? בשני מקרים בלבד לא חוויתי פגישת מחזור עם בחור אחרי שבקשתי ממנו בעדינות לעוף מחיי. במקרה הראשון מדובר בהודיני ובמקרה השני מדובר בבחור שגר בכרמיאל ואני לא מכירה שם מועדונים טובים. כל השאר מוסיפים לצוץ מפעם לפעם ולהחזיר לי זיכרונות מרים-מתוקים שהצלחתי להדחיק בעמל רב ובהוצאות פסיכולוגיות.

העולם על פי גונדרי ושבתות וחגים

ומה אם אפשר היה למחוק את כל הזיכרונות האלה ולהיפטר מהמבוכה במפגש עם אבירי העבר? מבוכה במקרה הטוב, מה עם הכאב הקטן והעקשן כשהוא מציג בפניי את אשתו הטרייה עם גזרה טרום הריונית (או פוסט הריונית?) ומה אם החבר החדש ואני בטיול רגלי קסום, שמחים בחלקנו, נאורים וטובי לב ולפתע אני נתקלת באחד האקסים ומגמגמת בין מילה לחיוך?בשנייה נמחק הפרצוף הנאור של הנוכחי והוא עומד מהצד וחושב “זה הבחור שזיין את החברה שלי” (ושתיפול לי הזרת הימנית אם אתם לא חושבים ככה). חסרים מצבים? הרי כל העולם בנוי מ”מצבים”, אוסף של טעויות ומקריות שהמוח שלנו עובד שעות נוספות כדי למצוא להם משמעות, “אהבה” נגיד. בינתיים אי אפשר למחוק את אותה “אהבה” מזיכרוננו, אבל אצל מישל גונדרי, גם אם היה אפשר, לא היינו רוצים.
לדעתי הכול תלוי במצב, תלוי בבן אדם, תלוי בזיכרונות. אני למשל, תנו לי להיות סנילית ואשלם הרבה. ממילא אני לא לומדת מטעויות, אז מה הטעם להכביד על התאים האפורים שלי? אני לא אוהבת להתגעגע, אני לא אוהבת לחשוב “מה היה קורה אילו…” (בייחוד בט”ו באב או כשאני עוברת דירה) ולא בא לי להיות סוג של אשת לוט מודרנית. אני אוהבת למחוק מספרי טלפון רגע אחרי שיחה מכאיבה, אני אוהבת לשכוח ימי הולדת (גם ככה אני לא חזקה בימי הולדת). כבר התרגלתי לפרוצדורה, לא להשאיר עקבות ולעולם לא לחזור לזירת הפשע.
אבל הכי מעצבנים הם האקסים שלא מוותרים. בפרק הלפני אחרון של העונה הרשמית האחרונה בהחלט של “שבתות וחגים” רפי מטייל לו במרינה ונזכר פתאום שהוא בעצם אוהב את אלה. זה לא הבעיה שלו, שיש לה כבר חיים חדשים עם מישהו אחר, והוא מופיע בהם עם פוטנציאל של פצצה מתקתקת. כולנו בסתר ליבינו רוצים שהיא תקבל בזרועות פתוחות את המתאבד השיעי שלה, אבל אני שואלת אתכם, מה הסיכוי שהם לא יחזרו לאותה דרך ללא מוצא? שרפי ייכנס שוב למשבר גיל העמידה וירוץ לזיין בעמידה ואלה תחשוב בצדק שמגיע לה משהו יותר טוב ותעדיף לחיות בלעדיו ולהתגעגע מרחוק?

ולסיכום, תהייה

למה לחזור לאותם מקומות הכי כואבים והכי אפלים? כי חוסר שפיות זמנית מתקשר אצלנו לרגשות? כי אנחנו מעדיפים למות מלהפסיק להרגיש? כי אנחנו מעדיפים לשקר לעצמנו יום יום מלהודות בטעות אחת קטנה?

על הכותבת ענבל גלעדי

בת 30. גרה בפ"ת וחיה בת"א. בעלת תואר ראשון בתקשורת וניהול. כותבת למגזין קוסמופוליטן. חזרה לאחרונה מטיול בניו זילנד, אוסטרליה ותאילנד וכעת מתמודדת עם החיים

תגובות

  1. מעיין

    יש המון סוגים של אקסים. יש אקסים שרוצים למחוק אותם ואחר כך מבינים שלמדנו משהו מהחוויה איתם. גם אם זה היה כרוך בעינויים. יש אקסים של היה טוב וטוב שהיה ויש אקס/ית שחוזרים אליהם ומתחתנים ולא מחוסר ברירה אלא כי זו אהבה.
    אם מוצאים קשר טוב ואוהב בדרך כלל נרגעים מהמחשבות על האקסים לפחות הטורדניות שבהם ולפחות לזמן מה

  2. איך אפשר בלי האקסים של פעם?..
    הם האינדיקציה היחידה להעריך את מה שיש היום.

  3. פרייה

    אני מסכימה עם כל מילה עם הכותבת.
    גם אני מאלה שמשמידה ראיות, מוחקת, מתעלמת..
    הבעיה שהם משום מה משאירים עקבות ואחרי כמה שנים, חושבים שזה פשוט כיף ליצור קשר. הרי ברור.. שאני ארצה לדבר/ להפגש/ להזדיין איתם..
    :

    • אלמוני

      זה לא עוזר !!! זה לא עוזר להשמיד ראיות,למחוק את הפלאפון שלו מהפלאפון שלך ,זה לא עוזר לזרוק את התמונה! זה לא עוזר לזרוק את החולצה שלו או את הדורדורנט שלו שנמצא אצלך על המדף בחדר. כלום לא עוזר כשאת אוהבת אותו.
      הראיות אולי יעלמו,אך הזיכרונות ישארו,גם אם תזרקי את הדורדורנט תמיד כשתסתכלי על המדף תדמיני אותו שם, וזה לא עוזר למחוק את המספר שלו מהפלאפון כי את בין כה וכה זוכרת אותו בעל פה.
      ובקשר ל”למה לחזור לאותם מקומות כואבים” אז אני אענה לך בתשובה הכי אווילית,פאטתית,ואולי אפילו אכזרית : בגלל שאת לא יכולה להגיד לו לא !!!
      אני יוצאת כאן מהנחה שמדובר באקס שאת/אתן עדיין מאוהבת/ות בו ולכן התגובה שלנו הבנות היא למרות שאנחנו יודעות שניפגע,שיהיה כואב,שנבכה ,שנבכה הרבה,למרות כל אלה אנחנו עדיין ננסה להתקרב אליו, גם אם לזיון ,גם אם לחיבוק,גם אם לכוס בירה בשכונה.
      אז לסיום אני אומרת אז מה אם הוא לא רשום לי בפלאפון,אז מה אם ? זה אומר ששכחתי? זה אומר שאני לא זוכרת ?
      זוכרת ועוד איך ! את הכל זוכרת !

  4. יש כאלה שאני מוחקת מיד, הם לא שווים להיות דקה מיותרת ברשימת הטלפון שלי.
    יש כאלה שאני משאירה, כי היה נפלא איתם, ולמרות שנגמר ולמרות הכאב, אני יודעת שיבוא רגע ואני אעלה חיוך על שפתי לכשאחשוב עליהם. נחמד לראות את המספר שלהם אצלי, ונחמד עוד יותר שאני כבר לא חשה צורך להתקשר, רק נזכרת בהם בשמחה.

  5. אולי תפסיקי להתעסק כבר בעבר! ותתחילי לחשוב על העתיד!
    מה שהיה היה, את כבר בת 30! רווקה!….

  6. אלמוני

    אוח! כ”כ נכון.

  7. ע.וד אחת

    המאמר מוצלח; מעלה את הסוגיה הלגיטימית באופן ממצה וקוהרנטי, מה שלחלוטין לא ניתן לומר על הסרט המקורי שבהשראתו נכתב. סרט ארוך, מסורבל, מעייף ומעיק, מלא במניפולציות זולות שמנסות לגרום לצופה לחשוב ולהתרגש. אז התרגשות לא היתה שם, והמחשבות היחידות שהתעוררו הן אלה שהועלו פה על הכתב. כלומר, כל מה שמסביב להן: השעה וחצי, הפופקורן, הדלק והחניה היו מיותרים לחלוטין, ואף גרמו להן למחשבות להיראות מעצבנות לנוכח הטררם.

    ידעתי שהייתי צריכה ללכת לשרק 2

    • אלמוני

      א. קודם כל, שרק 2 מומלץ לגמרי.
      ב. לא מסכימה איתך. הסרט אמנם בניחוח אמריקקי, אך נותן כמה נקודות למחשבה. כמו כמה קשה להתערב במוח שלנו וכמה זה לא ברור מה קורה שם. או תהיות לגבי גורל. אם מוחקים אנשים מסויימים ואז פוגשים בהם שוב, מה זה אומר? האם הם נועדו או שזו יד המקרה ואולי זה בגלל שאי אפשר למחוק חלקים מהעבר… ומה לגבי תחושת הדה ז’ה וו? האם אפשר להעלימה?
      ג. ג’ים קארי התייפייף ומשחק מצויין.
      ד. חרא פסקול.

      • ע.וד אחת

        כי:

        א. נכון, שרק 2 מעולה (השלמתי חסכים)

        ב. הנה, העלית את הנקודות המעניינות למחשבה בלי להעיק ולעייף. אני לא טוענת שאין מקום לסרט שיעסוק בסוגיות הנ”ל, שהן באמת מעניינות ומעוררות מחשבה, אלא שהדרך היתה עלובה עד פוגעת באינטליגנציה של הצופה הממוצע. בחיי שהגעתי בראש פתוח (וצלול) ועד לשריקת הסיום נתתי לו צ’אנס. אך מרגע שזו נשמעה, לא יכולתי שלא לחוש אכזבה, וכן, גם עצבים לנוכח הדרך שבה נעשו הדברים. אז על הנושא המעניין אנחנו מסכימות, ועל הדרך העלובה גם. נקסט.

        ג. חופשי התייפיף הקארי, גם יפה לו בלי העיוותים. וקבלי פרגון: המשחק שלו היה מצוין לדעתי

        ד. אני אאמין לך בקשר לפסקול (הדחקתי).

  8. צפורה

    למה לחזור למקומות אפלים? כי אנחנו תקועים בגלות ולא מאמינים שמגיע לנו להיגאל. גאולה פרטית, בתור התחלה.

    הלאה הגלות! גאולה עכשיו! משיח now!

  9. Hope you got out ok out of Sinai

  10. הלוואי וזה יהיה אפשרי גם בפועל, למחוק את המס’ טלפון ואיתו את הזכרונות הכואבים, לקבור אותם ולא להזכר… אבל דוגרי זה לא! אבל יש צדק בדבריך, ההחלטה הזאת בראש….של אני לא נתקעת ולא מסתכלת אחורה למקום הכואב הזה…זה עוזר!…מניסיון…לפעמים פשוט צריך לאנוס את עצמך, להלביש על עצמך חיוך ולהתחיל להיות אופטימית…בגישה של אני מעל זה, ההפסד כולו שלו.
    ההחלטה התאורתית תהפוך בסוף למציאות…אבל זה לא יפתור לך את הרגע שבו תתקלי בו עוד פעם…גם אם זה יהיה אחרי שנתיים…ואני חושבת שזה מה שעושה את החיים האלה למלהיבים!!!!

  11. ג'ורג

    להלן מספר נקודות על הכותבת (שבאמת כותבת מאמרים נפלאים! )
    במערכת היחסים הקצרה שהיתה לי עמה היא הספיקה לנצל,לבגוד ( עם גבר נשוי ) לשקר ובעיקר לשחק אותה אישה אמיתית וכנה.
    אז שימו לב . אל תאמינו אף פעם לכל מה שאתם קוראים.
    לפעמים הכתיבה היא דרך להוציא את הצד האחר שבך הלא אמיתי (במקרה הזה אלה הם חייה האמיתים של הכותבת – בולשיט אחד גדול )
    יום מקסים

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *