שפיות זמנית בראש חלול

הגיע הזמן להוציא חוזה על כל האקסים שלי. מה הטעם שימשיכו לחיות? הרי מדובר בהמתת חסד, החסד שלי. כל עוד הם נושמים ללא הפרעה וללא עזרה של מכונות הנשמה, מקיימים את היכולת המוטורית לחייג, את האינסטינקט לזיין, אני לא יכולה להיות בטוחה בעולמי. תגידו, ובצדק, מה זה אומר עליך, אם את מחזיקה בדעה גבוהה כל כך על האקסים שלך ואתן לכן את התשובה האינפנטילית: "כשהם היו איתי זה היה שונה!" וזה לא אני שהפכתי אותם לאנשים טובים יותר, היה זה מצב התודעה שבו היינו – מאוהבים.
תמיד הם מצאו דרכים מקוריות או בנאליות להתגלגל חזרה לחיי ואני מספיק פרנואידית כדי לדעת שכמה מהם קוראים שורות אלו ברגע זה ממש ונפגעים עד עמקי נשמתם או טופחים לעצמם על השכם. אז מה? בשני מקרים בלבד לא חוויתי פגישת מחזור עם בחור אחרי שבקשתי ממנו בעדינות לעוף מחיי. במקרה הראשון מדובר בהודיני ובמקרה השני מדובר בבחור שגר בכרמיאל ואני לא מכירה שם מועדונים טובים. כל השאר מוסיפים לצוץ מפעם לפעם ולהחזיר לי זיכרונות מרים-מתוקים שהצלחתי להדחיק בעמל רב ובהוצאות פסיכולוגיות.

העולם על פי גונדרי ושבתות וחגים

ומה אם אפשר היה למחוק את כל הזיכרונות האלה ולהיפטר מהמבוכה במפגש עם אבירי העבר? מבוכה במקרה הטוב, מה עם הכאב הקטן והעקשן כשהוא מציג בפניי את אשתו הטרייה עם גזרה טרום הריונית (או פוסט הריונית?) ומה אם החבר החדש ואני בטיול רגלי קסום, שמחים בחלקנו, נאורים וטובי לב ולפתע אני נתקלת באחד האקסים ומגמגמת בין מילה לחיוך?בשנייה נמחק הפרצוף הנאור של הנוכחי והוא עומד מהצד וחושב "זה הבחור שזיין את החברה שלי" (ושתיפול לי הזרת הימנית אם אתם לא חושבים ככה). חסרים מצבים? הרי כל העולם בנוי מ"מצבים", אוסף של טעויות ומקריות שהמוח שלנו עובד שעות נוספות כדי למצוא להם משמעות, "אהבה" נגיד. בינתיים אי אפשר למחוק את אותה "אהבה" מזיכרוננו, אבל אצל מישל גונדרי, גם אם היה אפשר, לא היינו רוצים.
לדעתי הכול תלוי במצב, תלוי בבן אדם, תלוי בזיכרונות. אני למשל, תנו לי להיות סנילית ואשלם הרבה. ממילא אני לא לומדת מטעויות, אז מה הטעם להכביד על התאים האפורים שלי? אני לא אוהבת להתגעגע, אני לא אוהבת לחשוב "מה היה קורה אילו…" (בייחוד בט"ו באב או כשאני עוברת דירה) ולא בא לי להיות סוג של אשת לוט מודרנית. אני אוהבת למחוק מספרי טלפון רגע אחרי שיחה מכאיבה, אני אוהבת לשכוח ימי הולדת (גם ככה אני לא חזקה בימי הולדת). כבר התרגלתי לפרוצדורה, לא להשאיר עקבות ולעולם לא לחזור לזירת הפשע.
אבל הכי מעצבנים הם האקסים שלא מוותרים. בפרק הלפני אחרון של העונה הרשמית האחרונה בהחלט של "שבתות וחגים" רפי מטייל לו במרינה ונזכר פתאום שהוא בעצם אוהב את אלה. זה לא הבעיה שלו, שיש לה כבר חיים חדשים עם מישהו אחר, והוא מופיע בהם עם פוטנציאל של פצצה מתקתקת. כולנו בסתר ליבינו רוצים שהיא תקבל בזרועות פתוחות את המתאבד השיעי שלה, אבל אני שואלת אתכם, מה הסיכוי שהם לא יחזרו לאותה דרך ללא מוצא? שרפי ייכנס שוב למשבר גיל העמידה וירוץ לזיין בעמידה ואלה תחשוב בצדק שמגיע לה משהו יותר טוב ותעדיף לחיות בלעדיו ולהתגעגע מרחוק?

ולסיכום, תהייה

למה לחזור לאותם מקומות הכי כואבים והכי אפלים? כי חוסר שפיות זמנית מתקשר אצלנו לרגשות? כי אנחנו מעדיפים למות מלהפסיק להרגיש? כי אנחנו מעדיפים לשקר לעצמנו יום יום מלהודות בטעות אחת קטנה?