תאוריית (מיזעור) הקשר

האם ישנו זן מסויים של גברים שמאמין כי ניתן למזער רומן אהבה לתקופה בת עשרה ימים? התשובה היא – כמובן. גברים רגישים מאוד לעניין הגודל, וכמעט תמיד יבחרו בברירת ההקצנה: הקטן ביותר או לחילופין הגדול ביותר. הגבר של המאה העשרים ואחת הוא טכנופיל, אולם יש לו אבחנה ברורה בין מכניקה לאלקטרוניקה. במכניקה, העולם הפיזי יותר, הוא הולך על הכי גדול: ג'יפ, אקדח, מקדחה, גריל. באלקטרוניקה, העולם הרוחני שלו, הוא בוחר בהכי קטן, ומחפש תמיד את המצלמה הדיגיטלית הממוזערת, הטלפון הנייד השטוח ביותר והפאלם המינימלי בעיר.
באותו אופן בדיוק מתייחסים הגברים למערכות היחסים שלהם ושואפים להגדלת האריזה ומיזעור התוכן. בצד הפיזי הם מעדיפים את האריזה גדולה, יפה וזוהרת. חושקים באשה "מחוננת" (עם חזה גדול), בעלת לשון (שפתיים חושניות), ורצוי גם שיער גולש ובלונדיני. מתלהבים מאשה עם פה גדול (אבל מעדיפים שיהיה לה מעט להגיד), ומנסים גם כאן להפיק את כל היתרונות שבקשר ארוך טווח – אבל במרוכז. בה בעת בצד הרוחני יש עדיפות, כמו באלקטרוניקה, להקטנת המוצר ומיזעור עולם התכנים.

יש ז'אנר מסויים של גברים שהמכנה המשותף ביניהם הוא הכמיהה לחוות (כל פעם מחדש) את סיפור האהבה של הלייף. מאחר ורובם מצליחנים, עסוקים ומבוקשים הם הגו מודל עסקי מתוחכם להשגת תוצאות מספקות בטווח המיידי. אל תתבלבלו – אין כאן תכנון עם חזון, חלילה, או חישוב קר. הם באמת מאמינים בכמיהה שלהם לקשר: קשר סוחף, אבל קליל; שיעיף אותם לשמיים אבל לא יהיה תובעני מידי ביום יום; משהו שיריץ את האדרנלין ויגרום להם להרגיש (שוב?) את אותה תחושה נפלאה של סערה. הם אומרים לעצמם: "אני רוצה שגם היא תתאהב בי עד כלות". לעיתים הדחף נובע מטעמי בריאות בסיסיים: העלאת מפלס הסרוטונין. רופא המשפחה אסר על השימוש בשוקולד או סמים, מה נותר, אם כן, לתחושת אופוריה כללית? סקס. אבל מה זה שווה אם אין בו את כל המרכיבים של סיפור אהבה בזעיר אנפין. הרי בלי כל הסאגה (והכיבוש הטוטאלי) אין בכך אלא חיכוך סתמי של גופות. והגבר של המילניום איננו איש פאסט פוד אלא חובב גסטרונומיה עילית.

כדי להשיג את התוצאה הנכספת ביעילות, שהרי מדובר כאן באנשי עסקים, פותחה אסכולה של מיזעור מימד הזמן. במילים אחרות – הפיכתו של רומן לתמצית מרוכזת בת עשרה ימים עד שבועיים גג של עשייה אינטנסיבית. הגבר רכש ניסיון רב שנים בפירוטכניקה של האהבה. לרוב הוא שרמנטי, איש העולם הגדול ויודע ליצור בצורה מושלמת אשליה של סיפור אהבה. בדרך כלל הוא מעורר בבת זוגו המקרית את אותה תחושה. המפתח לכך הוא לעורר ציפיות ולבנות סצנריו מתוחכם שיוביל לשיא: "התאהבתי, אני מתרגש, ריגשתי, חיזרתי, סחפתי, אני נאהב". התסריט כולל פסיכודרמה מלאה של סיפור פגישה, היכרות, התאהבות, העמקה, ו(קורטוב של) חיים משותפים. כל הטלנובלה מתרחשת בריכוז חושים חוויתי וצמצום מימד הזמן למינימום ההכרחי. באותם רגעים ממש הוא משוכנע שחייו עומדים להשתנות לעד, ובלהט החושים הוא מצליח להלהיב גם אותך.

ברגע שמתרחש מפגש עם אשה חדשה נכנס המנגנון הגברי לפעולה שכולה מכוונת מטרה: יצירת אשליית ההתאהבות. זוהי התרמית הגדולה. הם אינם מודעים כלל לפתולוגיה שבעניין, ואם היו מודעים לכך היו מן הסתם מזייפים. לרגע קט הם מאמינים בציפיות שמעורר קשר חדש ובפוטנציאל שלו לסחוף, להעביר על הדעת ולשפר את כל החיים. מאחר והם משוכנעים בכך וכל חושיהם מרוכזים בחוויה, הם גם מאוד מפתים.
הנשים הציניות והמתוחכמות ביותר כבר נפלו קורבן לכוחות השכנוע הטסטסטרוני. המאהב המנוסה יודע את המינון המדוייק שיביא אותו למחוז חפצו. היפים משתמשים בסקסאפיל, העשירים – בכסף, והנרדים בקסם אישי או בהומור.
השיקוי כבר נרקח והקרס ננעץ. ואז כאשר החוויה ממצה את עצמה מתחולל לפתע איבוד ענין ליבידיונאלי. בבת אחת נגמר הכול ונותרת ריקנות גדולה. האשלייה הגיעה לסיומה, הם בלעו הכול, והותירו אדמה חרוכה. לעיתים העזיבה קשורה בתחושת מחנק או איבוד עניין: "זה לא זה", "זו לא את זה אני", "אני מקים מיזם חדש ולא יכול להשקיע בקשר רציני – ואיתך זה חייב להיות רציני". ואז לא עברו יומיים וכבר מתחיל סיפור חדש. הציפייה להתאהבות הבאה. זוהי התרמית הגדולה של המילניום.