תוגת חג

ישנם רגעים (נדירים) בהם אני אומרת לעצמי איזה פאקינג מזל! אחד מהם מתרחש בתקופת הלחץ של החגים. קניית המתנות, תיאום ארוחות החג, ההזמנות, המועקה המשפחתית הכוללת. איזה מזל שנפרדתי מבעלי הראשון, כי אז לא אצטרך לקנות מתנות לאמו הפולניה ולבעלה, והם גם לא יזמינו אותי עם כל הקרובים והסבא וסבתא, שמצפים ממני להביא להם חדשות מעולם הזוהר, כאילו שאני דוגמנית-על.
איזה מזל שגם אבא שלו, שתמיד מתאם עם גרושתו הראשונה מתי להזמין את הילדים לארוחת חג, וזה תמיד נופל בדיוק על היום שההורים שלי הייקים מתעקשים עליו, לא יזמין אותי לקרעפלך שהוא מכין משאריות עוף מכובס. ואיזה מזל שהאבא בדיוק גם נפרד מבת זוגו השנייה ואם הסט השני של ילדיו, וגם היא לא תאלץ אותנו לשמוח בחגה, בנפרד, בסגנון צרפתי. כל שנה היא מזמינה אותנו כאילו אנחנו קוזינים שלה מפרובנס, ואנחנו חייבים לעשות את עצמנו קוסמופוליטיים לרגע, עם היין והזיתים והצלחות העתיקות משוק סן ז'רמאן, והקמצנות הפולנית המעיקה ברקע.
ואחותו שהתחתנה בקיץ ולא הזמינה אותי לחתונת השנה שלה, בכלל עשתה לי את החודש. חסכה לי מתנה מעוצבת, פלוס שמלה שלא יהיה לי לאן ללבוש אותה אחר כך, פלוס התלבטות עם מי לעזאזל לבוא. לבד? זה עצמאי אבל פתטי, עם בן לוויה? הוא צריך להיות גם ייצוגי וגם דובר שפות – ואיפה אני אמצא את השילוב הזה בהתראה של חודש? ואם כבר הייתי מוצאת, אז בטח לא היה לי דחוף לדפוק אתו הופעה דווקא בחתונה שלה, אלא הייתי נוסעת להתבודד אתו על איזה חוף פראי.
אז בסך הכל, כשמחברים הכל יחד, זה חסכון גדול בזמן, בעוגמת נפש, וברמות אלכוהול בדם.

ברגע אחד של מוצאי החג, אולי, כשמתים כבר להיות "אחרי החגים", בכל זאת מתגנב איזה עצב ללב. כי בעצם די אהבתי את רמת הטירוף והאינטנסיביות הגבוהה של המשפחה ההיסטרית והאינטיליגנטית הזאת. ונורא חבל שטלי כבר לא מתקשרת להזמין אותי לפשטידות רות סירקיס הבנאליות שלה, כי ממש אהבתי אותה. אז מה אם נפרדנו, אסור לי לקוות שאולי מהמשפחה שלו לא התגרשתי? לחשוב שאולי אהבו אותי גם בזכות עצמי ולא רק בגלל שהייתי אשתו. זה די מבאס לדעת שביום אחד, בבת אחת נמחקת מכל הזיכרון הקולקטיבי והפכת לאקס אחד בודד.

אבל צריך לחיות עם מה שיש, אומרים לי. לזרום. אז איזה כיף גם שאני לא עובדת במקום מסודר ואני לא צריכה לברך שם "חג שמח" את כל מי שאני מתעבת ונחסכה ממני גם ההתלבטות של מה לעשות עם תלושי השי. לא רק זה, אני לא צריכה להמציא שום סיפור על מה עשיתי בחג. פיטרתי את העוזרת ואני לא צריכה לחשוב איזו בונבוניירה לתת לה, ואם אני קמצנית או לא, ואם צריך להעסיק עובדים זרים או לא. מכרתי את המכונית ויש לי תירוץ נהדר לא לצאת מהעיר ולהיתקע בפקקים, בחיפוש אחר הפסטיבל האלטרנטיבי המושלם ולעמוד בתורים ולהעמיד פנים שהכל סבבה.
אז מה נותר לנו – ראש השנה ערב ראשון, עם הצד שלנו (שבו המועקה מוכרת, שואתית משהו וניתנת להתמודדות. או שלא.) מתנות להורים, זוג אחד, לשניים-שלושה אחיינים, פלוס זר פרחים אחד. נסיעה אחת לכוון דרום -שזה יחסית לא הצד של הפקקים, ושעתיים של חיוכים מאולצים. ממש יצאתי בזול השנה.

רחל דסברג

בת ארבעים פלוס, גרושה מינוס, נמצאת בין מערכות יחסים, בין עבודות ובין מכוניות. עם הרבה תקווה וקצת דיקיום.

תגובות

  1. אם יצאנו בזול אז למה זה נשמע לי נוגה משו לפחות בקריאה ראשונה?
    ולמרות הנוגות, שנונה כהרגלך גם במאמר סוף השנה.
    תשתנני עלינו גם בשנה הבאה.

    ניר

  2. שלומצי

    בדיוק התמרמרתי על התוגה ב"לבבות השבורים", אמנם מנקודת מבט אחרת משלך, אבל בסוף הרי כולנו רוצות את אותו הדבר…

    בנות.
    🙁

  3. והמון אהבה

  4. אישה לאישה

    כגרושה, אני משתתפת בפליאתך על איך המשפחה שלו מוחקים אותך בשניה, כן ,אנחנו כנראה היינו בשבילהם החצי שלו,וזהו.
    אבל ביני לבינך, גם הם היו בשבילנו התוספת המשפחתית שלו,משהו מובנה ,טוב לפחות כך אצלי, בכל אופן מה שאני מנסה לומר זה שאם הם לא ברשימת מטלפנייך אז הם לא שווים את זה.
    יש במאמרך תוגה וכמיהה למשפחתיות, מוזרה ופולניה עד כמה שתהיה,
    אמצי אל לבבך את הורייך ו-3 האחיינים ,הם שווים אפילו 3 שעות של חיוכים, מאולצים או לא.

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *