תיירות פנים

אהבה

במלה אהבה מופיעה המלה אב פעם אחת, והאות הא פעמיים. [10]

בית

כמיהה, ציפייה לקביעות ולשייכות. תחושה מתנועעת בין שמחה על שבית יכול להיות מעין תפאורה מתחלפת, לבין צער עמוק מכך. [19]

גדילה

אולי הרגע שבו הכי גדלתי אירע כשצמח לי החזה וגבהתי, או כשלמדתי להיות שנונה ולדבר בקול רועם, או כשהבנתי שלהיות כמו זה לא זה וחזרתי אל קולי הרועד. [28]

דיאטה

את הדיאטה הראשונה עשיתי כשהייתי כבת שש-עשרה לאחר שהעליתי חמישה קילוגרמים בחופשה בצרפת. לפני-כן הייתי רזה ולמרות זאת נהגתי להביט במראה הגדולה שבחדר הורי ולשנוא את הבטן שלי מתוך חשש שתהיה כבטנה של אמי. זה היה מגיל אחת-עשרה ואילך. [39]

הרמוניה

להוריד כלים מן השולחן עם אמי בארוחת יום שישי, זו הרמוניה. דירה יפה ונקייה, זו הרמוניה. כשלא צועקים בבית, זו הרמוניה. כשמסתגרים עם ספר לבד בחדר, זו הרמוניה. לא להבין מדוע אחי ואבי לא עוזרים להוריד את הכלים, גם זו הרמוניה. מלה שאין לשכוח כי מצויה בה המלה הרמון. [49]

וילון

תחושה משונה ליוותה את הפגישות שלי ושל חברתי במהלך קיץ 85'. היה זה כאילו נחצץ דבר-מה ונאטם הביטחון שהקיף אותנו כאשר שהינו בחדרה. קולותינו נעשו מהוססים ותנועותינו מדודות משל טבעת התהדקה סביב הווייתנו, אלא שכמעט ולא חשנו בדבר. למעשה התאמצנו שלא לחוש כדי שנוכל להמשיך כרגיל, עד שנתקלנו בו ערב אחד, עומד ומציץ. [53]

זין

משמעות המלה התגלתה לי לראשונה כשהייתי כבת שש, כאשר בנה של הגננת שלי שהיה חייל קרא לי אליו לחדר וסגר את הדלת. הוא ביקש שאשחק לו במוט ההילוכים, להזיז ימינה ושמאלה. את הסיפור סיפרתי לחברתי הטובה שנים ספורות אחר-כך כאנקדוטה משעשעת וחסרת פשר. לאמי לא סיפרתי דבר. מכל מקום, מאז ועד לגיל עשר בערך היה לי פֶטִישׁ לפרחי-פלסטיק-דומים-עגולים-חלקלקים שביצבצו באותה תקופה מאדניות תחת שלטי החוצות של "עַבּוּדי", בצידי הדרך. [69]

חזייה 85B

יש לבנות, שחורות, כתומות, סגולות, ירוקות, אפורות ובצבע גוף, כלומר קרם, כמובן. יש עם ברזלים וללא ברזלים, יש נטולות תפרים. יש חזיות ספורט וחזיות תחרה ומרופדות שמגדילות את החזה ודוחפות ומצמידות שמדגישות את חריץ המחשוף בין השדיים. יש קטנות ויש גדולות ויש אלסטיות שמתאימות לכמה גדלים ויש בצורה של גופייה ויש ללא כתפיות ויש עם כתפיות שקופות. יש חזייה לחתונה וחזייה לעבודה וחזייה לחופשה וחזייה להנקה, יש חזייה ראשונה ויש
חזייה אחרונה ויש חזיות לכל החיים ביניהן. [77]

טבעת

טבעת זהב קטנה עשויה שלושה פסים דקים, שבמרכזם, בוצעת את הפס המרכזי לשניים, שובצה אבן ספיר קטנטנה – היתה מונחת בקופסה למראשות מיטה. זוג הורים הניח אותה שם בציפייה להתעוררות בִּתם הקטנה לבוקר יום הולדתה התשיעי. משפקחה את עיניה ומצאה את המתנה המופלאה, ענדה הבת את הטבעת בהתרגשות – תכשיט זהב ראשון. באותה תקופה לא חשבה הבת כמה מוזר כי דווקא במלה טבעת מצויה המלה טבע. נהפוך הוא, היא נהגה למולל את התכשיט העדין ולדמיין אילן יוחסין עתיק שדרכו הוא השתלשל אל אצבעותיה. [81]

ילד

ילד, בשבילי, הוא בעצם ילדה. ובמלה ילדה שזור, כמו במלה בית, סוג של כמיהה. מגיל צעיר מאוד אני קשובה לפוטנציאל ההָרוּת שלי, המוגבל בזמן, ולאֵימה מן השינוי של גופי, של חיי. אך למרות זאת קרה לי מקרה משונה לפני כמה חודשים, כאשר נתקלתי בתמונת עירום של זוג חברים. בצילום נראו הוא והיא, היא נושאת את ילדם בבטנה הגדולה, בשדיה הכבדים, ברגליה ובזרועותיה הגפרוריות, ואילו הוא ניצב, מתוח מעט, גופו נותר כשהיה, מוחזק כהלכה. מביטה, גיליתי שלמרות כל ההכנות והידיעות והאֵימות – אני מופתעת ביותר, אולי לנוכח העירום שהציץ אלי פתאום מחבילת התמונות, שהאשה השתנתה, והגבר לא. [95]

כמו

להיות כמו היידי, כמו ברוק שילדס, כמו שון קונרי, או כמו ג'ו מנשים קטנות. להיות כמו קייט מוס, כמו מרלין מונרו, או יעל אבקסיס. להיות כמו בילבי, או כמו הסוס שלה. להיות כמו סינדרלה, או כמו היפהפייה הנמה, או כמו כל נסיכה שמחכה. להיות כמו אמא, או כמו ההפך ממנה. להיות נערת הגלגל או מארי קירי או ז'אן דארק או סטיב אוסטין, או שחרזדה. להיות כמו פארה פוסט או אדית פיאף או אום כולתום. להיות כמו סימון דה בּוֹבוּאר, או מדונה, כמו האחות תרזה, או כמו וירג'ניה ווּלף, הנסיכה דיאנה או כמו רוזאן. להיות בריז'יט ברדו אז או היום, או אף אחת השתיים, או שכל התשובות נכונות. [107]

לימודים

ספרות, הבנתי במהרה, אינה יכולה להילמד בבתי-ספר. ספרות של ממש מסוכנת מדי. או שמסתירים אותה או שהורגים אותה. לגבי היסטוריה ודקדוק זה לא היה כל-כך פשוט, הרגשתי חסרת אחיזה – כשמדברים אלי בחוק דקדוקי אני מאבדת את השפה שהופכת מופשטת, נוכרת,
מבחוץ. וההיסטוריה היתה חלקית ולמרות זאת עבת כרס, מצריכה שינון, עמֵלה להשכיח את פיצוליה. נמנעתי ממנה. מקצועות אחרים, כאלה שלא עניינו אותי כלל כגון מתמטיקה, ביולוגיה וכו', צלחתי ללא בעיות מיוחדות. גם מקצועות שהבנתי בקלות את שקריותם כגון אזרחות או חיבור, ידעתי לעקוף די בקלות. אך בסופו של דבר, בַּבחינות שמכונות בגרות, קיבלתי ציונים נמוכים במיוחד בהיסטוריה ובדקדוק. אחר-כך, במשך שנים, ניסיתי להסתיר את חוסר הידע בדבר תאריכים, שמות מנהיגים, תהליכים שהובילו לאן, שלא לדבר על פירוק המשפט לחלקיו [119]

מחזור

"הַקָפָה, תנועה הולכת וחוזרת, סיבוב: מחזור הירח מסביב לארץ. מחזור הכספים במדינה. מחזור הדם בגופנו. מחזור המים בטבע". לאחרונה התברר לי שמחזור האשה הוא סגולה לניקוי הנרתיק. פעם, בלילה של מחנה קיץ, העירה אותי חברתי מתוך בהלה וקִרבה, לאחר שהופתעה מכך שדבר-מה החל זורם בין רגליה, וביקשה שאלווה אותה אל המקלחות. בדרך, ביער האורנים, כרעה מתוך צורך פתאומי בשלשול אדיר. ריחות צואה ודם התערבבו אז, כאילו יצא הגוף לטיול מתוך עצמו. לפעמים אני חושבת שלהיות בקשר עם כמות כזו של דם אינו עניין פשוט, ומצד שני, כל-כך טריוויאלי. פעם בחודש פורץ זרם אל התחתונים ומטופל באביזרים חיוניים שאמורים לנקז את הדם ולאפשר תפקוד רגיל, כאילו אין לך כלום. אלו מוצגים בפרסומות כסופגים נוזל כחלחל דווקא, טהור כזה, כעיניה של בלונדינית. אך המחזור אדום, לפעמים כמעט שחור, פורץ את התכלת בדמו [130]

נישואין

לאחר חגיגת נישואי הראשונים הבטתי נרגשת בקסטת וידיאו שצולמה על-ידי חבר קרוב. על מסך הטלוויזיה נראו הדברים דומים, אם כי רחוקים כמובן, ממוסגרים בהיסטוריה שקפאה בפְרֵיים: הנה אני צועדת בשמלה לבנבנה, מנשקת קרובת משפחה שהגיעה ממרחקים עמוסי ריח בושם פרחים, מודעת למצלמה שתנציח את מבוכתי שניכרת תמיד בתנועות שפתי. הנה הרוח שהניעה את הפרחים הצבעוניים על שולחנות האוכל, והנה החופה והדברים שנאמרו בה ואלו שלא נאמרו בה והמתיחות הדרוכה שלי והחיוכים הדרמתיים שלו, מבטיו החפוזים אל חבריו, המשחק של כוכב תמיד אל מול המצלמה. הכול היה שם. גם אלו שחסרו,
חסרו שם. הכול נראה אמין ודומה ומזכיר ומנציח, למעט רגע אחד, הרגע שלאחר החופה; אותו זמן של נשיקות וחיבוקים שזכרתיו כמסחרר, מרובה פנים, ממלא ופרוע כזיקוקי דינור נפזרים על פני שמים חלקים – הונצח כשקט חיוור ולאה, כאילו מישהו חמד לצון וצילם את ההתרחשות בהילוך איטי. [135]

ספרים

את האסופית אני חבה לך, אמי. זה לא שלא היו ספרים לפניו ולאחריו, ודאי שהיו, אלא שלא היו עוד כמותו, כזה שהענקת לי נרגשת, חוזרת ממסע עלום בתל-אביב, פותח צוהר בינינו, ספר עב כרס בכריכת בד כחולה (עטיפת הנייר המצוירת שהגנה על הבד נעלמה מייד, כרגיל אצלי). רגעי הקִרבה מעטים, מופתעים מעצמם, את מבוהלת ואני כנראה מבהילה, מבקשת אותך, אמי.
הוא נעלם כמובן, כמו רוב ספרי, במעברים הרבים, בסידורי הדחק, בהיעדרו של ארון אחסון יציב, כזה שאמור להימצא באופן זה או אחר בבית ההורים. מאוחר יותר, בזמן שכבר התגוררתי בדירה קטנה ברחוב יהודה הלוי, תל-אביב, קניתי אותו מחדש באחת החנויות לספרים משומשים. הקפדתי לבחור באותו תרגום ישן עם כריכת בד כחולה שבו נותרו צלילים בלתי מובנים – "אוֹרְגַּנְזָה", "לוּח צִפְחָה", "גָּבַּרְדִּין". כשהתיישבתי לקרוא שוב את הספר – בניסיון דל לפענח את ילדותי ממרחק השנים – גיליתי, מלבד אותיות גדולות שהפתיעו אותי בריווחן, מפתח גם לזו שלך. עזובה, מדמיינת, כמעט שקרנית. [147]

עגילים

כשהיתה אֶמה כבת חמש, קנתה במשותף עם אחיה ואביה עגילים לאִמהּ, לכבוד יום האם. היו אלו עגילים תלויים וצורתם כמעין כדור עדין שהולך ומקבל נפח לקראת מרכזו. במרכז היו סדורות
שלוש אבני ספיר כהות, בשני התכשיטים שהיו לזוג. לאחר שענדה אִמהּ את העגילים, היתה אֶמה מביטה בהם בכל עת שניתנה לה ובוהה אל המתכת המנצנצת והחייכנית. בגיל שש ביקשה אֶמה עגילים כמתנה ליום הולדתה ואִמהּ לקחה אותה לטבריה, לחנות עגילים קטנה. החורים שנוקבו באקדח מיוחד כאבו מאוד, אלא שעגילי הזהב הקטנים היו נאים מאוד ועזרו להתגבר על הכאב. היא נהגה לסובב אותם כפי שהורו לה בחנות העגילים כדי שלא ייקרש העור סביבם, אך נדמה שגם ללא הוראה מפורשת היתה מסובבת את העגילים כפעולה מענגת המהולה בשמץ של הכאבה עצמית. בחלוף כעשר שנים, הוסיפה אֶמה עוד שני חורים באוזן אחת. כשראתה אִמהּ את החידוש הביעה פליאה על-כך שאֶמה ויתרה על הסימטרייה שמשום-מה היתה בטוחה שטבועה בה. את פליאתה שלה מפליאת אִמהּ הביעה אֶמה בעונדה עגיל גדול במיוחד, בצד אחד. [158]

פלייבוי

כילדה היה לי אוסף גדול למדי של חוברות פלייבוי אותן מצאתי במכל השכונתי לאיסוף ניירות, שעליו היה כתוב "נייר אספת לחייל עזרת". אני יודעת שזה משונה, אבל כך זה היה.
תחילה הסתרתי אותן בקיר האבנים שבחצר בניין מגורי, ואחר-כך במגירת הנעליים בחדרי. שם הן נחו ליד אוסף ריבּוֹת קטנות שאספתי מבתי-מלון בארץ ובחו"ל וליד אוסף ניירות המכתבים. יום אחד פתחתי את המגירה וגיליתי שהחוברות נעלמו. מייד הבנתי כי יד אחי הקטן במעל, ואכן, לאחר שחקרתי אותו תוך הפחדות ואיומים, הוא סיפר שמסר אותן כחלק מעִסקה כוללת שעשה עם מי שהוגדר באותו זמן – לפי הנורמות של הצעת חברות וכו' – כחבר שלי. מאז הסתפקתי בשני העמודים הקבועים לקראת סוף החוברת של לאשה. היו שם תמונות של נשים חשופות חזה, שברוב המקרים היו אנגליות, משום-מה. העובדה שהתמונות הללו היו טמונות בלאשה סיפקה את המסווה המהוגן והנוח למבטי שהופקעו באותה עסקה מפוקפקת שלאחריה לא יצרתי אוסף נוסף משלי. במקום זאת התחלתי מנסה למשוך מבטים אל עצמי, מתוך כוונה להיות כאותן צורות שטוחות מן העיתון, בעלות קימורים שופעים. [163]

צבעים

לשיער, לריסים, לשפתיים ולקירות, לצביעה בחוברות משחק, ובמיוחד בספרונים רומנטיים שנקראו "האהבה היא". שם היו מצויירות שתי דמויות חמודות להפליא של בן ושל בת. הדמויות לֻווּ במשפטים קצרצרים כמו "האהבה היא לקום ביחד בבוקר", או "האהבה היא להיות שני בתור
למקלחת", או "האהבה היא להתחמם ביחד בחורף". צבעי עיפרון שמקשטים את הדמויות ומאפרים את האשה המצוירת והופכים להיות צבעי איפור שמאפרים בפורים ואחר-כך בחיים האמיתיים. לפעמים הופכים הצבעים למסכה (פעם הכרתי אשה שהיתה כל-כך יפה עד שלא העזה לרדת מחדר השינה שלה ללא איפור כבד, שכיסה את פניה כרעלה) ולפעמים,
בנגיעה קלה, מוסיפים עומק ורכות. צבעי איפור שמשתלחים אל עבר השיער וצובעים אותו לבלונדיני גורמים לאנשים להתייחס אלייך כאילו היית יותר סקסית, עד שמופיעים מחדש השורשים הכהים של השיער והמראה נעשה מוזר יותר ויותר. צבעים לקירות משנים את אופי התחושה של החלל, אם יודעים לבחור אותם נכון. ואכן, פעם אחת הגיעה אמי הביתה צוהלת לאחר שקנתה צבעים, ובמהלך שבוע אחד – שבו לא ישנה עד מאוחר ואת פניה ליווה חיוך של סיפוק עצמי – צבעה את המסדרון בירוק פיסטוק ואת החדרים בצהוב לימוני. [171]

קרקס

ביצירות אירופאיות שנחשבות כאיכותיות ניתן למצוא תמיד איזה אוּמן טרפז משונה אשר חי בגבהים ואינו מסוגל לרדת. לרוב הוא מעורב בתאונה שהתרחשה בעבר או מתוארת בהווה או, יותר מכול, בתאונה עתידית הנרמזת מסיבי העלילה שממילא אינה קשורה בו בקשר של ממש, אלא משתמשת בו כבמשל הקשור בקרקס. מחוז קסום ומלא כאב זה אינו מצוי כאן בלֶבַנְט כדרך חיים, אלא מגיע בהשאלה, לזמן קצוב, או מתוּוך דרך סרט שבו מתמקדת המצלמה מדי פעם על הקהל ובאופן מיוחד על הילדים, שנראים לעיתים כאילו יצאו מזיכרון ילדותי דביק מגלידה שנמסה על היד, מתוחים ומכורכמים מעט ועגמומיים. אז נדמה שהם עלולים לפרוץ בבכי כי הפיל גדול מדי, או עצוב מדי, או כלוא מדי, והליצן מפחיד, ונערת הגומי נראית כאילו הסתבכה כל-כך בתוך עצמה, והפופקורן מלוח מדי, האור חזק מדי, הדרך הביתה רחוקה מדי, הכרטיס, יקר מדי, הבלון התפוצץ מדי. המוגזמות, זו שבונה את הטרגיות הקרקסית, זו שנבנית על הצחוק, על היופי, על העונג, המוגזמות מוגזמת מדי, או חיוורת מדי, או פחות מדי – האנשים נראים כמו אנשים, הפיל נראה כמו פיל או שבכלל, ילדה אחת בוכה מדי דווקא כשהיא רואה את שלגייה, קרקס קטן ב"הבימה", שנות השבעים המוקדמות. [183]

רעש

באופן עקרוני, דרך אגב, אין זה מומלץ להיות קולנית. על-כך ניתן ללמוד מנורמות החיים האמיתיות והמדומיינות והמוצגות והמושרות ומהערות אגב. לכן, דרך אגב, עד היום אני מרגישה שלפעמים אני תופסת יותר מדי את השיחה ושזה לא נחשב יפה כאשר אני בסביבה שאינה שלי. אומנם למדתי עם השנים להשתמש בקולי באופן חזק יותר, עד שלפעמים הוא נשמע ממש בוטח. אבל דרך אגב, גם היום רועד לי הקול לפעמים. אגב, לפעמים אנשים יגידו שאני דברנית ולפעמים שאני שתקנית, תלוי מי הוא זה שמספר. פעמים רבות אני מחליטה כי בפעם הבאה שאגיע למרחב מסוים, כמו כיתה או חוג אנשים, לא אדבר הרבה, בגלל שבפעם הקודמת הייתי מדי בולטת. אגב, לא לדבר נחשב למשהו אצילי, בייחוד כאשר מדובר בבחורות. אני לא מספרת עכשיו על דברים שמישהו אמר לי פעם במפורש. אלו תחושות פנימיות, קווים מסרסים לדמותי. אולי לכן אני אוהבת רעש חזק שמוציא את השליטה מהידיים כמו רעש תופים המלוּוים בצרימות שאובדות ושבות למצוא את קצבן. אולי לכן אני אוהבת שקט מוחלט, כמו זה שמתחת למים. או רעש ביניים, רעש המכוניות בעיר שדומה לקול גלי הים, רעשם של נסיעות, עצירות וצפצופים החודר מרוחק אל חלוני. רעש מנמנם, אפור ומערסל. הוא עוזר לי לשכוח רעשים אחרים. [191]

שדיים

אינני יודעת למה דווקא הערך הזה הוא אחד הקשים ביותר לכתיבה. יכול להיות שהקושי בכתיבה על שדיים נעוץ במיצוע שבין אינטימיות חסרת פשר, גופנית לגמרי, כמו כף ידי, או כמו, נניח, הברך שלי, לבין אתר פומבי, המתעגל בתווך בין מהדורת חדשות יומית לצילומי אופנה או סרטי פורנו, בין פרסום להסתרה מוחלטת, בין ציור במוזיאון מלפני מאתיים וחמישים שנה לבין זה שמלפני יומיים, בין אופן התצוגה על מסכי הטלוויזיה ועד הדרך שבה אני מביטה במראה או במודעה לניתוחים פלסטיים, או על עור גופי שעוטף אותן ומתכהה סביב הפטמות ומתעגל על הגבעות הגמישות, או על עיני, כאשר הן מביטות בעיניו של מישהו אחר השולח אלי מבט מהיר או מתעכב, כוחני או מחמיא. אולי הקושי קשור בכך שהן יפהפיות אך לעולם נדמות כבלתי מספיקות, מבישות, כאֵלו שאם אינן מלאכותיות דיין אזי אינן טבעיות. ואולי קשה לכתוב על שדיים גם בגלל תנועת הלשון, המתייחסת אליהן כאל שם עצם ממין זכר. כאשר חושבים על-כך נראית ההכרעה התרבותית הזו משונה למדי, שהרי רוב איברי הגוף הזוגיים הם נקבה – ידיים עדינות, רגליים ארוכות, עיניים ירוקות, אוזניים קטנות, לחיים גבוהות, ירכיים מחוטבות, ציפורניים עשויות. ובשבילי, ככל שהשנים עוברות, נראות שדיי יותר ויותר נשיות. לכן גם כאן הן מופיעות כשם עצם ממין נקבה, תחילה זה קרה בטעות, פליטת-פה, אחר-כך אימצתי אותה. [202]

תחתונים

היו זמנים שתחתונים יפים ונוחים נראו לי כסמל הממשי והבלתי מושג לסוג מסוים של עושר במובנו הכלכלי, הרגשי, וזה הקשוב לגוף. היה זה פעם, לא לפני שנים רבות, אולי לפני כמה חודשים. נתחיל מהילדות. משזנחתי לזמן-מה את חזון ילדותי בדבר הפינוק הנינוח של תחתוני כותנה מאוירים, הפכתי קשובה לחזונות של אחרים. אחד מהם זכור לי באופן מיוחד. הוא נוסח בתנועה ובשיר על-ידי זמר, אמן-במה ששר על תחתוני גובלן מפוקפקים בצבע בורדו, מתקופה רחוקה ובארץ אחרת, שהוסרו בתא שירותים על-ידי הזונה עצמה או בידי החייל שמיהר לדרך. באותה העת, ובמקביל לקלישאה שהוצגה ברצף המילים, סיפר קולו של הזמר סיפור אחר, התווכח עם עצמו, לעג והתאמץ, שעה שעלה לכדי התרגשות אקסטטית ומתמשכת והפך את פניו הבריטוניות לכדי סופרן דקיק שמסוגל לספוג עליות ומורדות בדרך, ללפּף וללטף ולרפרף, כאילו ניתק קולו מן הגרון והחל לטייל על שבילי מים שהפכו אט אט לנהר קצוב וסוחף ולמפל גועש שכיוונו הפוך והוא נוסק אל-על באלפי התפרצויות קטנות שמתכווצות ומתרחבות ומטיפות מים וקולטות מים, ואז מאיטות ברכות וכמו מתכנסות בגיגית רחבה וגמלונית, שמימיה שקטים כל-כך עד שהם ניכרים רק מפעימות העיגולים האיטיים שנוצרים בה כמו מאין. ואז זה נגמר, ואני נותרתי במבוכתי המפוצלת בעוד השיר והתחתונים התכנסו בחזרה לגרונו של הזמר בעזרת מחיאות הכפיים של הקהל, נמזגו באצבעות נוֹקשות זו בזו ודיגדגו את דמיונן, שאחר-כך יצטט משירים, על גופים אחרים. [213]