תמרה של מדונה

תמרה דה למפיקה היתה במשך שנים ארוכות ציירת שנויה במחלוקת. חלק טענו כלפיה שהיא שרלטנית, אולי מפני שהיא אהבה את החיים הסוערים לא פחות מאשר את האמנות עצמה. גם באמנות וגם בחייה הפרטיים היתה למפיקה חסרת מעצורים לחלוטין. דיברו בגנותה, התווכחו על פעילותה – אבל היא נותרה בשלה – המשיכה ליצור, למכור, לעורר שערוריות ולשווק את עצמה.
סגנונה מזכיר את הארט-דקו של שנות ה-20 וה-30. היא היתה עצמאית, מנטאלית וכלכלית, עוד לפני שנשים החלו לעשן בפומבי ולזרוק חזיות בהופעות רוק.
מדוע מבקרי אמנות – רובם המכריע גברים, אגב – כל-כך זילזלו בציוריה? התשובה המתבקשת היא שהם חשו מאויימים מהדמות המצועפת, חסרת המעצורים ועתירת המיניות.

בליינית ורודפת אורגיות
לפי ספרה הביוגרפי של לאורה קלרידג', Tamara De Lempicka: A life of Deco and Decadence, למפיקה ניהלה חיים הדוניסטים פרועים. אפילו בעיני האמנים הפריזאיים בני זמנה היא נחשבה לבליינית כפייתית. היא נהגה לצאת למועדוני לילה מפוקפקים בהם הייתה רוקדת בצורה פרובוקטיבית, מחפשת (ומוצאת) לה שותפים לאורגיות. היא אהבה במיוחד מלחים, דיפלומטים, שחקניות וזונות (ולא פעם נשים בבגדי גברים התארחו במיטתה).
לפי הספר, הפעילות המינית האהובה עליה על תמרה דה למפיקה היה עיסוי פיטמותיה ואיבר מינה בידי בחורה צעירה ויפה בזמן שהיא עצמה ביצעה דברים שונים בגבר – רצוי מלח – נאה וחסון. היא גם אהבה לשתות ג'ין עם סודה ונהגה להסניף כמויות של קוקאין, דבר שעורר את התיאבון המיני הכפייתי שלה עוד יותר. לאחר לילה של בילויים היא הייתה נוהגת לחזור לסטודיו ולצייר עד שעות הבוקר.
תערוכה עם 58 מציוריה מוצגת בימים אלה באקדמיה המלכותית לאמנויות בלונדון. מדונה היא אספנית נלהבת של ציורי למפיקה אך כשאוצרי התערוכה ביקשו ממנה להשאיל תמונות לתערוכה, מדונה סירבה – למרות ששנתיים קודם הסכימה לתרום פורטרט של פרידה קאלו לתערוכה לונדונית אחרת במוזיאון ה"טייט מודרן". אחד מהציורים של למפיקה שברשותה של הזמרת – Andromeda in Bondage אותו רכשה ב-1990. ציור של אישה יושבת, כבולה באזיקים ופטמותיה מעוטרות בסגול. לגבי אהבתה לאמנות מדונה מעידה "קניתי את ציורי הראשונים ברגע שהיה לי מה לאכול".
תמרה דה למפיקה, אחת מציירות הארט-דקו הגדולות שהפכה להיות אייקון של תקופתה, יצרה לעצמה תדמית של אישה מודרנית עוד לפני שהתדמית של האישה ה"קולית" והמתהוללת הפכה לענין אופנתי. היא הייתה הציירת היחידה בתקופתה שהצליחה בזכות עצמה (שאר הציירות הגדולות נאלצו להיות מאהבות של ציירים ידועים כדי להתפרסם) ונודעה כאשה חצופה, נועזת, חושנית,עם ירכיים מלאות. רודפת תענוגות (יש הטוענים שסבלה ממניה-דיפרסיה) שהעידה על עצמה: "אני עושה רק מה שמתחשק לי, אני שונאת לעשות דברים ש"צריך" לעשות….סגנון החיים שלי מעולם לא היה קונבנציונאלי. אני לא בן אדם שגרתי". כשזה הגיע לסקס, כסף, אוכל ותהילה תמרה למפיקה לא ידעה שובע או בושה: "אף אישה לא יכלה להביט כמותה במפשעתו של גבר לבוש במבט אלגנטי ומפתה בזמן עישון סיגריה עם פומית", העיד אחד ממכריה.
קשה להתעלם מהפורטרט – The Blue Scarf הצעיף הכחול, פורטרט שצויר בשנת 1930 ומציג אישה בלונדינית, מבטה קהה והיא עטופה בצעיף כחול, כשברקע ספינת מפרש. התורם של התמונה ביקש להישאר אנונימי.
מדונה – זמרת בעלת 1000 דמויות – קיבלה השראה רבה מציוריה של למפיקה לבניית התדמיות שלה. אחת הדוגמאות הבולטות זה בסרטון של שירה Vogue, ובו אפילו יש פלאשים קצרצרים של תמונותיה של למפיקה. הקליפ עצמו מסוגנן בזוהר ההוליוודי שלמפיקה הנציחה.
העיתונאי ומבקר האמנות וולדמר יאנוסז'אק (Waldemar Januszczak) , כתב ב"סאנדיי טיימס": "לא מפתיע שמדונה היא אספנית נלהבת של ציוריה. האסטרטגיות האומנותיות של למפיקה דומות לסגנון שלה. הרבה לפני המצאת אם.טי.וי למפיקה קופצת מג'נדר לג'נדר, תוך כדי משחקי זהות, שינויי שמות ( לא פעם חתמה את שמה T. De Lempicka היא חשבה שתצליח יותר אם יחשבו שהיא גבר), שיק של לסביות והבתים הראוותנים והמפוארים. אני מניח שלפחות מגיע לה קרדיט על כך שהיא הקדימה את זמנה. הסגנון הנשי והמזויף הכפוי בציוריה של למפיקה הקדימו את עידן הצהובונים."
לא רק מדונה היא אספנית נלהבת של למפיקה, גם ג'ק ניקולסון, ברברה סטרייסנד, המעצבת דונה קארן ומפורסמים אחרים. ג'ק ניקולסון תרם מספר תמונות לתערוכה, ביניהן פורטרט של הסופר הצרפתי הנודע אנדרה ג'יד.
סבתה, שאהבה את תמרה יותר מאשר את כל שאר נכדיה, החליטה להעניק לנכדתה שיעורי ציור כשראתה את התלהבותה של למפיקה מהקלאסיקה האיטלקית. אך היא מעולם לא תכננה להיות ציירת או בכלל לעבוד, אלא להיות אשת חברה.היא לא העלתה על דעתה שתצטרך למצוא דרך לפרנס את משפחתה בעקבות המהפכה הקומוניסטית.

התביישה באביה היהודי, שהתאבד

למפיקה נולדה במוסקבה ב-1898 לאמא פולניה נוצריה ואב יהודי-רוסי בשם תמרה גורביץ'. המשפחה היתה אמידה והיא היתה ילדת-סנדביץ' אמצעית מבין שלושה ילדים. עד סוף ימיה הכחישה את מוצאה, אולי מפני שהתביישה באביה היהודי שהתאבד בצעירותה. באזני מכריה וחבריה חזרה וטענה שהוריה התגרשו ושעקבותיו של אביה נעלמו לאחר הפרידה.
היא נישאה פעמיים. את בעלה הראשון, הרוזן והעורך דין הפולני טאדיאוז למפיקה (את תואר האצולה "דה" הוסיפה לשמה בשלב מאוחר יותר, כדי להישמע מיוחסת), היא הכירה כשהייתה בת 16. היא הלכה עם דודיה למסיבת תחפושת. למפיקה שגדלה במוסקבה היתה מודעת לכך שלא הייתה זוהרת כמו נשות הבירה של סנט פטרסבורג. היא שקלה היטב את התחפושת, ולבסוף הופיעה בשמלה כפרית וצעדה לרחבת הריקודים בביטחון, כשמאחוריה שני אווזים. הגימיק הצחיק את האורחים שהתקהלו מסביבה, ביניהם הרוזן טאדאוש למפיקה, שהיה בן 22, גבר גבה-קומה ונאה מאוד. לדבריה, היא התאהבה בו בשל יופיו המסנוור ומכיוון שהיה מוקף לבדו בחברתן של 10 נשים, שהצליח להלהיב בקסמו. היא נשבעה באותו רגע כי הוא יהיה שלה. טקטיקות הכיבוש שלה היו מיניותה השופעת ומסירותה למטרה. שלוש שנים לאחר מכן הם נישאו, כשהיא בת 19, בהריון מתקדם עם בתה היחידה, קיזט. לא היתה זו טעות, אלא הריון מתוכנן היטב, חלק מתוכניתה להפוך את הרוזן לבעלה החוקי. משפחתה התנגדה מאוד לחתן הפוטנציאלי, למרות שטאדאוש היה רוזן, מפני שאביו במיוחד ומשפחתו בכלל התפרסמו בחיי הפזרנות שלהם – שהביאו בסופו של דבר לכך שמשפחת למפיקה ירדה כליל מנכסיה. הרוזן הצעיר עצמו היה עצלן כרוני, שסירב לעסוק בכל עבודה שהיא, גם כשקרוביו ניסו לסדר לו משרות נוחות.
כל זה לא הרתיע את למפיקה. היא התעקשה להיות אשתו של הרוזן וכשהודיעה על הריונה, לא נותרה ברירה אלא להסכים לנישואים.
עם פרוץ המהפכה הקומוניסטית נלקח טדאוש למעצר והואשם בפעילות מחתרתית נגד המשטר. למפיקה נשארה לבדה כשמציאות חדשה של רעב ועוני טופחת על פניה. היא שיכנעה את הקונסול השוודי לעזור לה לחלץ את בעלה ולהבריח אותם מרוסיה. הקונסול הסכים, לא לפני שזכה לשירותים מיניים נדיבים מהגברת עבור עזרתו, והזוג למפיקה היגר לצרפת. זמן קצר אחרי כן נהרג אחיה הבכור, שהיה חייל, במלחמת העולם הראשונה. אחותה הצעירה אדריאן הגיעה לפאריז בעקבותיה.

יותר מכל רצתה להתעשר
מרגע שהגיעה לפאריז הציגה תמרה דה למפיקה את עצמה כפולניה ילידת וורשה. היא סלדה מהקומוניזם ולא פעם הביעה פחדים פראנואידים מהמשטר הקומוניסטי. המעבר לעיר האורות היה קשה. הזוג חי בחדר עלוב במלון והתברר שהשהייה בכלא הקומוניסטי השפיעה עמוקות על בעלה. הוא הפך מגבר זוהר לגבר דיכאוני שמתקשה לתפקד. תמרה הייתה נחושה בדעתה לצאת מהעוני שנכנסה אליו, היא האמינה נחרצות שהיא נועדה ליותר ואחותה אדריאן, שעבדה כאדריכלית, עודדה את אחותה הגדולה תמרה לחזור לציור ולהפוך את התחביב הנושן למקצוע.
למפיקה הציבה לעצמה מטרה להתעשר. היא החלה ללמוד ציור. בתקופת הלימודים הרגישה שלא נתנו לה לבטא את היצירתיות שלה ולאחר שסיימה את לימודיה, היא התכחשה בציוריה לכל מה שלמדה מהמורה שלה מוריס דניס. עם תום הלימודים היא המשיכה לקחת שיעורי ציור פרטיים מאנדרה לוט, ממנו אימצה את הסממנים הקוביסטיים. היא החלה להציג את עבודותיה בגלריות בינוניות, שהיו עמוסות למדי.
ידידה, הסופר אנדרה ז'יד, שהיה אחד השופטים של תחרויות הציור בגלריות הללו, דאג שציוריה יועמדו במקום טוב וכך זכו ציוריה לתשומת לב. מהר מאוד היא נהפכה לסיפור הצלחה בחוגי האליטה הצרפתית, עבורם היא ציירה פורטרטים בהזמנה. היא ציירה מדענים, בדרנים, סופרים ואנשי אצולה. אחד מלקוחותיה הטובים ביותר היה הברון ראול קופנר שלימים נהייה בעלה השני. על הצלחתה היא אמרה: "אין ניסים. יש רק מה שבן-אדם יוצר לעצמו."

נגעה באנשים בנועזות
למפיקה הושפעה מכוכבות הקולנוע הוליוודיות גדולות כמו גרטה גארבו (שאליה פיתחה אובססיה והמציאה סיפורים על חברות קרובה עמה) והקנתה מראה זוהר ואפילו הוליוודי לדמויות בציוריה. לא פעם מצאה את דוגמניה בדרכים אקראיות וגחמניות. פעם היא אספה אליה הביתה משהי שפגשה במועדון לסביות. היא הפשיטה את הבחורה לפני פטרוניה, כדי לבדוק אם הבחורה תתאים להיות מודל לציוריה. תמרה סרקה את גופה של הבחורה מעלה ומטה, הביטה בה בחושניות, מיששה את שדיה ופסקה: "השדיים שלך מספיק עגולים", ואז בנועזות בוטה תקעה את ידיה בין ירכיה של הבחורה ובמבט מאוכזב הודיעה: "הרטיבות שלך תפריע לי להתרכז". למפיקה בכלל אהבה לגעת באנשים. אם מישהו או מישהי מצאו חן בעיניה, היא לא היססה ללטף את פניהם בחושניות, כשהיא בוחנת אותם בעיון.
את הדוגמן לציור הנדיר של זוג נאהבים ( שאר ציורי הנאהבים הם של אורגיות או לסביות) היא מצאה ברחוב. הוא היה שוטר שהסתובב הרבה באזור ביתה. הרעיון לציור נולד, כשדוגמנית שעבדה איתה נגסה בתפוח בזמן הפסקה. "כשראיתי את הדרך המפתה בה נגסה הדוגמנית בתפוח, הוכיתי בחזון של חוה המודרנית. הצעד הבא היה למצוא את אדם. אמרתי לה, תמשיכי לאכול. יצאתי לרחוב, כולי מלוכלכת מצבע, ראיתי שוטר שהכרתי – אחד שהסתובב באזור הבית שלי לעתים קרובות. הצגתי את עצמי. שאלתי אותו אם הוא מכיר אותי והוא ענה: בוודאי! אפילו הייתה לו רפרודוקציה מציור שלי. כשביקשתי ממנו לדגמן עבורי הוא הסכים והתייצב כבר למחרת בסטודיו".
אדם וחווה מציג את הגבר בצורה הרבה יותר מינית מאשר את האישה, דבר שנחשב למאוד נדיר באומנות מערבית. ברקע מתנוססים גורדי שחקים אמריקאים (מוטיב שחוזר על עצמו ברבים מציוריה) העיר הגדולה כתחליף לגן עדן? הזוג הנאהב בציור נראה חסר אשמה, למרות האכילה מהפרי האסור, שיקוף של השקפותיה של הציירת. דרך אגב, ציור זה שייך לזמרת ברברה סטרייסנד ושוויו מעל 2$ מיליון דולר.
למפיקה הייתה אייטם בעיתוני נשים ואהבה לא רק לצייר בסגנון הוליוודי, אלא גם להצטלם ולהיראות כמו כוכבת קולנוע, אף על פי שגיזרתה הייתה רחוקה מגיזרתן של הכוכבות. היא הייתה אובססיבית לגבי האימאז' שלה ואהבה למשוך תשומת לב בסגנון לבושה הססגוני, דירתה המפוארת בגדה השמאלית של פאריז, ברובע האמנים מונפארנס (שעוצבה בסגנון ארט-דקו על ידי אחותה האדריכלית), הבורגטי ירוקה שלה (היא ציירה אוטו-פורטרט של עצמה במכונית) והמסיבות הראוותניות שערכה בביתה שבהן לא פעם המלצריות הסתובבו עירומות וגופן שימש ככלי קוויאר מהלך. למפיקה בהחלט פיתחה את תרבות הסלבריטי הנשית. בתה קיזט העידה עליה שהיא מעולם לא רצתה להראות מיושנת ודאגה תמיד להישאר בעניינים.

ניסתה להרוג את בעלה
הזוהר גבה את מחירו. ככל שלמפיקה הצליחה יותר, היא הקדישה פחות זמן למשפחתה ויחסיה עם בעלה הדיכאוני התדרדרו יותר ויותר. לעתים קרובות היכו זה את זו. הוא רצה אשת משפחה שמרנית והיא רצתה להתהולל. בתה סיפרה שבאחת הפעמים שאמה חזרה מבילוי סוער, בעלה ניסה להעמידה על מקומה. למפיקה כל-כך כעסה, שבתגובה לצעקותיו של בעלה שלפה סכין ורדפה אחריו בכל הבית. למזלו דלת המעלית הייתה פתוחה והוא הצליח להימלט.
יחסיה עם בתה היו מורכבים. בתה העריצה את אמה, אך למפיקה הייתה פרפקציוניסטית וטובענית. למפיקה דאגה להגיע הביתה בין בילוייה כדי להשכיב את בתה לישון, אך היו תקופות שלמפיקה התעלמה ממנה, או האשימה אותה שלקחה את צדו של אביה בסיכסוכיהם.
בתקופת מלחמת העולם השניה, בזמן שלמפיקה שהתה בלוס אנג'לס (בחברה טובה, כמובן, של מיטב היוצרים: הצלם מאן ריי, הסופר תומאס מאן, הצייר מקס ארנסט והסופר וויליאם פוקנר) הצליחה בתה לברוח מאירופה ולהשיג אשרת-שהייה לארצות הברית, מה שלא היה פשוט, גם לא לילדם של אמנים בקנה מידה של למפיקה. למפיקה הציגה את בתה כאחותה, כדי שיחשבו שהיא צעירה מגילה. "אין לי ילדים, הציורים שלי הם ילדיי".
אמנם היא אהבה מאוד את בתה, אך היא שלטה בחייה בעזרת כספה ולא פעם השתמשה בכסף כמקור לסחטנות רגשית נגדה. היא ערכה סדרה של צוואות שמהם נישלה אותה כדי להשיג את מטרותיה.
לאחר גירושיה נסעה לאמריקה במימון פטרונה ובעלה השני הברון קופנר, תעשיין ממשפחה אוסטרו הונגרית. היא מאוד התלהבה מהיעילות של האמריקאים ומהתרבות האמריקאית, אך מהר מאוד התנפצו הפנטזיות שלה על הצלחה באמריקה בעקבות המשבר הכלכלי הגדול. היא חזרה לפאריז, שם החלה הדעיכה של הקריירה שלה. זמנים השתנו וארט-דקו יצא מהאופנה.
למפיקה הצליחה ליצור לעצמה שם רע. בעיני האמנים נחשבה למישהי שמתיימרת להיות ממעמד גבוה, בעיני הבורגנים היא נחשבה ליהירה ומושחתת, כשכל מה שהיא רצתה, זה להוכיח לעשירים שהיא מסחרית, ולאמנים שהיא חופשייה מהתמסחרות. בהוליווד כינו אותה "הברונית עם המכחול", אך גם בהוליווד לא ששו לקראתה. בעיניהם היא הייתה סלאבית מוזרה וישירה למדי.

אני אוהבת פלירטוטים, והרבה
את נישואיה השניים היא בחרה בקפידה ודאגה להסכם מראש לנישואין פתוחים וכשנשאלה פעם בראיון אם היא ממשיכה לקחת אתה מאהבים לחופשותיה באיטליה היא ענתה: "תמיד. אני אמנם אוהבת את בעלי, אבל אני זקוקה לצאת עם מישהו אחר בשביל ההשראה שלי. אני אוהבת לצאת בערב כשלצידי גבר נאה שמחמיא לי ואומר לי כמה שאני יפה, או איזה אמנית נהדרת אני, בזמן שהוא מלטף את ידיי. אני זקוקה לפלירטוטים ואני זקוקה להם הרבה".
למפיקה עברה משבר ביצירתיות כשהבינה שציוריה הם פאסה. היא נכנסה לדיכאון קשה. היא הפסיקה לצייר דמויות זוהרות והחלה לצייר דמויות דתיות ואנשים קשי יום כשנסעה להשתקם במנזר בטוסקנה. הביקורת קטלה את סיגנון ציוריה החדש. ציוריה איבדו מקסמם. בסופו של דבר סבלם של אנשים מן המניין אף פעם לא עניין אותה. היא נמשכה לזוהר ולא היה שום דבר מעניין או חדשני בציוריה המאוחרים. לאחר מלחמת העולם השנייה היא טיילה הרבה בין ארה"ב, צרפת, מקסיקו, קובה. היא ניסתה לצייר בסגנון אבסטרקטי אבל ניסיונותיה כשלו. בסופו של דבר ההתעניינות ביצירותיה דעכה והיא החליטה לפרוש מהעין הציבורית. לאחר מות בעלה השני היא עברה לגור עם בתה קיזט במקסיקו, שם המשיכה לצייר. בסוף שנות ה-60, בעקבות גל התעניינות חדש בעבודותיה בפאריז, הפרה את שתיקתה וחזרה לחיי העין הציבורית עד מותה ב-1980. היא נפטרה בשנתה.
במבט לאחור, דה למפיקה הצליחה ליצור לעצמה שם רע. בעיני האמנים נחשבה למי שמתיימרת להיות ממעמד גבוה. בעיני הבורגנים היא נחשבה ליהירה ומושחתת, כשכל מה שהיא רצתה זה להוכיח לעשירים שהיא מסחרית, ולאמנים שהיא חופשייה מהתמסחרות. בהוליווד כינו אותה "הברונית עם המכחול", אך גם בהוליווד לא ששו לקראתה. בעיניהם היא היתה סלאבית מוזרה וישירה למדי.

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *