את משוכנעת שלא תוכלי לחיות בלעדיו? את מפחדת לגרור את עצמך החוצה? את חוששת שאף אחד לא מחכה לך שם בחוץ? תמרה בן כנען בבשורה הרת גורל - לא מתים מפרידות

תני לו ללכת

יש לי בשורה. סביר מאוד להניח שחלקכן תרמנה גבותיהן המעוצבות בפליאה על מה ולמה דימיתי עצמי לנביאת הדור. כבודכן במקומו מונח בנות, אבל אני פונה אל אותו פלח נחבא באוכלוסייה אשר עבורו בשורותיי הרות גורל.

לאחר פתיחה והתפלפלות דרמטית זאת ניגש לעניין. הוא עזב. כן, המניאק עזב. וללא שמץ פמיניזם, הוא עזב, בלי מניאק ושמות תואר כאלו ואחרים.

אז הוא עזב והשאיר אותי לבד.

הייתה לנו מערכת יחסים שלא הייתי מגדירה כאידיאלית. היא הייתה מאוד מציאותית. יותר מידי אולי. נטולת פנטזיות לחלוטין. הכל בה היה גשמי: גבר פוגש אישה והשאר היסטוריה. לא טבעתי בעיניו הכחולות, והחיוך שלו לא הזכיר לי את ילדותי בכפר. אבל היה לו הכל. הוא היה כל מה שנדרש. וככזה הוא מילא את כל הציפיות של אישה מגבר. כמעט כולן, אבל לא נהיה קטנוניות. ואני, שהייתי לספינת הדגל של הרווקות, הפכתי לסמרטוט בחיי הזוגיות.

בהתחלה עוד היו לי עקרונות, כבוד עצמי, אבל הצורך אליו גבר על כולם. אני לא מזלזלת בי כבת זוג, למעשה הייתי שוגה בכך שוב ושוב. לפחות אני מודה. ואז הגיע הקץ. אי אפשר לדחות את הקץ. לפעמים זה נגמר. אי התאמה שעליה לא ניתן לגשר. ולא, אהבה לא תנצח את הכל. והוא הלך.

כן, כן הבנו. איפה הבשורה? לא מתים מזה.

אימא שלכן בטח אמרה את זה ביותר מידי הזדמנויות. אבל האישה הזאת יודעת על מה היא מדברת. אני לא בשלב הכחשה. נשבעת. אני אפילו מודה שזה לא קל. זה אפילו קצת קשה. חלקנו חיים ביחד, ופתאום כל המציאות שהייתה לי לפניו נמחקה, ואני מרגישה מבולבלת כמו בת עשרה לפני או אחרי הצבא. אני ברגרסיה של לפחות עשור. אבל זה עובדתי: אני עדיין חיה, קמה, הולכת לעבודה. ולפעמים אפילו מתפלק לי חיוך.

לא מתים מפרידות, חיים אחר כך. ולא מדובר על תקופת חיים של שעה שעתיים, אני מדברת אתכן על גיל מופלג (לא שלושים).

אז נכון, זה נשמע קצת מצחיק, אנחנו לא חשבנו שמתים מפרידות. אבל לפני שאתן עולבות בעדכניות שלי, תחשבו שוב, כמה פעמים הרמתן ידיים ואז רק המחשבה של לחיות בלעדיו הפחידה אתכן כל כך שהורדתן ידיים במהרה?!

תמיד שכנעתי עצמי שיש עוד מקום לשיפור, לשינוי. אין אף אחד שמחכה לך בחוץ, ובכלל את לא בגיל להיות כל כך סלקטיבית. אבל מותר לי להיות מאושרת.

אז זה לא כזה אושר ותופינים להיות לבד, אבל זה עדיף מאשר להיות במערכת יחסים לא טובה, כזאת שלא עונה על הציפיות שהטוות לעצמך בעודך צופה בברלי ומדמיינת את הבחור בו דילן וברנדון נפגשים. זה מגיע לך, סאמק.

אז אף אחד לא מחכה לך בחוץ, ותהיי קצת לבד, ותאכלי החודש מקופסה וכל הבלה בלה. אבל מגיע לך. מגיע לך שיהיה טוב. זה לא שהוא מתעלל, זה לא שהוא חלילה פוגע בך בדרך כזאת או אחרת, אבל זה פשוט לא כמו שדמיינת. ואת יודעת שאפשר אחרת.

אז אם חשבת שאולי כדאי לוותר, שאולי זה פשוט לא הולך, ככה בלי סיבה, אל תפחדי. לא מתים מזה. מהפרידה. הוא ילך, יהיה לך עצוב, תשמיני, תרזי, וואט אבר. אבל תהיה לך הזדמנות. הזדמנות לקשר אחר, קשר שיותר יתאים לך. וזה לא כל כך נורא להיות לבד. ולאו דווקא מכל הסיבות שבעיתוני הנשים מציעים לך (סוף סוף תוכלי לישון באלכסון), אלא בגלל שאת דווקא בנאדם נורא נחמד וזה לא נורא להיות קצת עם עצמך, וזה דווקא כיף להיות קשובה רק לעצמך, לגדל שיערות ברגליים ולדפוק הופעות למכולת.

הדלת הכי מפתה שנפתחה אליי עם רווקותי היא האופציה להנות מחיים נבובים. להתהדר שוב בהנאות הקטנות של החיים ולצרף אותם לשיגרה שלי בחום. לחשוב באופן של כאן ועכשיו, אופן שאותו זנחתי לטובת החשיבה הזוגית. החשיבה הזוגית הזאת גרמה לי לבלוע לא פעם את דרישות האיד לטובת התחשבות והבנה.

יש הרבה יתרונות בלהיות לבד. אולי אם נפסיק להגדיר את זה כ”לבד” זה יראה פחות מאיים והקונוטציות יהיו הרבה יותר חיוביות. לחשוב על ראש אחד במקום שניים. זה יתרון. אומנם, חינכו אותנו מהינקות שאגואיסטיות זה פויה, אבל מצד השני בנשיונל ג’יאוגרפיק פמפמו לנו שרק החזקים שורדים. וזה הזמן להיות חזקה. להיות ביצ’ית כמו שספלינג לימד את האמריקאים.

אז תני לו ללכת. ולא כדי שהוא יוכל בסוף לחזור, כי הם לא תמיד חוזרים, אסור לסמוך עליהם.

תגובות

  1. מרי סטיוארט

    נתתי לו ללכת. הלך. עכשיו אני לבד. במובנים מסויימים חיי פורחים. במובנים אחרים, כואבים ובודדים.

    הכל נכון. רק לא כדאי לעשות אידאליזציה של אף אופציה. יש קשרים ששווה להילחם עליהם, להשקיע, להזיע… אבל רק אם הצד השני נלחם, משקיע ומזיע בעצמו. כלומר, אם המאמץ הדדי. או לפחות כמעט הדדי. אם זו רק את שעושה שמיניות באוויר, חבל לך על הזמן.
    בשביל קשר מוצלח צריך שניים שרוצים בו. אמנם נכון שתמיד יש צד אחד שרוצה קצת יותר. בסדר. מותר לך להיות הצד הזה. אבל שימי לב שזה לא גולש רחוק מדי. שאת לא מאבדת את עצמך.

    ואם את רואה שזה מה שקרה, תני לו ללכת. אנחנו יודעות שיבוא אחר. הוא תמיד מגיע בסוף:-)

    • מנסיון אוננות מרובה משפרת פלאים את ההרגשה, ועצה ידידודית נוספת אל תוותרי עליו כלכך מהר, כי פשוט תיוותרי לבד, תילחמי זה חלק מהמשחק, ב ה צ ל ח ה…

    • מסכימה עם כל מילה.
      לטנגו צריך שניים.
      גם לי מאוד קשה ועצוב ( עכשיו קצת פחות כי עברו כמה חודשים והזמן עןשה את שלו..) אבל,אני ידעתי שלא אוכל לעשות את זה לבד. לכן הפסקתי לנסות .
      אם ירצה – הוא יודע איפה אני.
      מי שרוצה מאוד – יודע בדיוק מה לעשות.

    • את כל כך צודקת
      היינו שם כל כך הרבה פעמים ואנחנו שוכחות שתמיד יבוא קשר אחר והזדמנות חדשה

  2. עוד גבר

    בתגובה למאמר,
    אני לא מנסה לתת עצות לאף אחת (כי אני “רק” “עוד גבר”, סתם :-),
    אני יודע שיש המון “לחץ” חברתי על אנשים חהיות בזוגות
    וברור, לי לפחות, שזה המצב הרצוי,
    אבל, דעתי היא שלא מזיק להיות קצת יותר בררנים לפני
    שנכנסים לקשר – הסבלנות (בד”כ, לא תמיד) משתלמת.
    יש המון חסרונות בלהיות לבד – אבל יתרון אחד הוא
    שאם עדיין לא מצאת את הבחור הנכון, אז את
    פנויה למצוא אותו. תחשבונה על זה….

    • שמעון

      אני קורא את הדברים ואת עצותיהם הידידותיות של המגיבים, אני באמת מתוון לכך, אך ברצוני להדגיש כי אנו לא בנויים שווים ולכל אחד יש את המנגנון הפיזיולוגי שלו שגם יכתיב ויקבע איך וכיצד אם בכלל יוכל/תוכל הנער/ה להתגבר על פרידה שכזו.
      יש כאלה ואני אומר מנסיוני שניסו הכל והם אינם מסוגלים לצאת מזה כי הם “נתפסו” באהבה הזו ולא יכולים כלל לצאת ממינה מאחר שפיתחו תלות רגשית ואחרת בבן/בת הזוג.
      איחוליי והלוואי שיצליח המתמודד להתגבר על הפרידה אם כי אני מאוד סקפטי ותסלחו לי ל גישתי הפסימית אך הריאלית.

  3. זה הכל נשמע כל כך..נכון, כל כך מוכר.. אולי בגלל העובדה הפשוטה שאת המונולוג הזה כבר יצא לי לשנן. אבל מה לעשות שלפעמים זה לא מספיק , מה לעשות שלפעמים המוח לא מתפקד ולא משנה כמה דברים נכונים תגידי, תשמעי או תחשבי, לפעמים פשוט רוצים, אוהבים וממשיכים בקטע המזוכיסטי הזה למרות הידיעה המוחלטת שזה מזיק ושזה לא טוב לך .
    אז כל הנאמר כמובן נכון,וברגע זה או אחר בכל זאת נגיע להחלטה הנכונה ואפילו נשרוד 🙂 אבל התהליך זה לא משהו שיש להמעיט בערכו , זה בסדר לפחד , לבכות , להרגיש לבד, זה לא עושה אותנו פחות בננות או פחות חזקות .

    • מרי סטיוארט

      צודקת. פרידה זה תהליך. רובינו לא מסוגלים לחתוך ב’קאט’ אחד. וגם לא בטוח שמי שכן מסוגל, עושה את זה מתוך גבורה. אולי זו דווקא בריחה. בכל מקרה, אצל רובינו זה תהליך, ולפעמים בדרך צריך להרגיש ש’מיצינו’ את כל האפשרויות… הלכנו עד הסוף. וזה כדי שאחרי שנלך, נדע שעשינו את הדבר הנכון, שלא היתה אפשרות שהקשר הזה יעבוד טוב. ובינתיים, זה לא קל… מוחלים על הכבוד, בולעים צפרדעים, נכנעים לתשוקות רגעיות, מתבזים קצת… זה מה שקרה לי, אבל עכשיו, כשהסתיים, אני יודעת שהיה מוכרח להסתיים. עכשיו אני עם הפנים קדימה.

  4. הכל נכון. יש טוב בלבד וטוב בביחד, עדיף לבד מאשר בקשר שאינו טוב ועוד כהנה וכהנה (גם לגבי האוכל בקופסא, אבל גם כשאני בזוגיות אני אוכלת מקופסא – אז מה ההבדל?)
    הבעיה היחידה היא שאת מדברת על רציונל.
    ובפרידה, כמו גם במערכת יחסים, גרועה ככל שתהיה, יש עוד דבר אחד חוץ מרציונל. קוראים לו רגש, ובניגוד למה שאנחו כל כך רוצים, יש שני דברים שעליהם אין לנו שליטה בחיינו – היווצרותו של רגש – ומותו.

    ואת זה אפשר לבכות.

    קאט

  5. ערס פואטי

    טוב, באמת שאין לי טענות לתמרה. לא מכיר, לא יודע, ומניח שכוונותיה טובות. אבל ראבאק, לשניה חשבנו שיש תזוזה שוב למעלה עם מיז אברמוב (שאצלה יש אחידות משעשעת בין צורה לתוכן), ושוב קיבלנו חיבור שיואו של בוגרת תיכון. קצת לשכתב? קצת לסנן? קצת לסגנן? חוץ מהבדיחה העתיקה של ע. לינור על “וזה לא טוב לעור הפנים” (הכי טוב לעור הפנים זה, כמובן, זרע), הרי שכל קלישאת כוסית וואבי שאפשר היתה פה, כולל הלישון באלכסון (מי באמת ישן באלכסון? למה? הצוואר שלכם דפוק)?
    היו פה דברים הרבה יותר גרועים כבר, ואולי עוד יהיו. אבל הלו, אף אחד לא קורא את הטקסטים לפני שהם עולים (וכן, אני יודע שקוראים, וכן, זה קנטרני בכוונה: קצת יותר טיפול היה הופך את החומרים ליותר נסבלים).

    • תראה איך מאמר שלא אהבת עורר אותך לקפיצה פואטית.
      ואיפה היית בכתבה של אברמוב?
      מחמאה, תודה, ברכה, משו?

      ועוד דבר: רוב הסיכויים שכן, אם היא לא הייתה אומרת לו ללכת הוא היה נשאר. למערכות יש נטיה לשחוק את עצמן למוות (בטוב וברע, בעושר ובעוני). שיגרה היא לחם הזוגיות. חייב להיות צד אחד שהתעורר – במקרה הזה זו תמרה, כנראה.

      • ערס פואטי

        באמת שאין לי מה לומר על המאמרונסקי עצמו. “מערכות יחסים”, “זוגיות”, אלו דברים שאני משתדל לא להבין בהם יותר מדי. לגבי המחמאות לאברמוב, כבר נתתי לה פעם מחמאה תותחית ביותר
        http://bananot.com/articles/355#rem24010
        ומעבר לזה, “איזה יופי של מאמר, אהבתי, בדיוק ככה קרה לי עם האקס של אחותי” הן לא מסוג התגובות שבעזרתן אבנה את השם הרע שלי. וכן הלאה.

        • בת הים הקטנה

          הו, להתקפה ההיא אתה קורא מחמאה?

          • חמדה בן יהודה

            נמצאנו למדים כי כשהערס מדבר אליך ולא עליך, זו מחמאה, ויותר מזה לא נקבל.

            • בת הים הקטנה

              וואלה…. טוב, אין לו ברירה. הוא צריך לשמור על השם הרע שלו.

              • חמדה בן יהודה

                האמת היא שהוא צודק, אבל היו כבר דוגמאות רעות מאלה למאמרים לקויים.

                • בת הים הקטנה

                  שטויות. המאמר מהווה רק טריגר לדיון, שבתוכו, הפעם, נאמרו דברים מעניינים מאד. לפעמים מאמר לכאורה יותר ‘משובח’ דווקא לא פותח דיון מעניין, ולא בטוח מה עדיף.

                  • סורי בת ים קטנה,
                    כאן אני דווקא לשמאלה של חמדה. רבות כבר דובר בנושא הכאוב, ורבות עוד ידובר. יש נושאים שתמיד יהוו טריגר לדיון. החוכמה היא דווקא להשביח נושא שלכאורה פחות בוער בעצמותינו הבנניות ועדיין להרים את רף התגובות (עייני ערך המעמר שפורסם כאן לא מזמן על העברית – לדוגמה).

    • אינדי_גו קוויקי

      שגיאת כתיב צורמת אחת (“הציפיות שהטוות לעצמך”? הלו, יש מבוגר אחראי שקורא את זה לפני הפרסום?), חמש שגיאות לשוניות, אמריקניזמים בכל שורה שלישית, ותחביר מהגיהנום (אם כבר אמריקניזמים).

      • אני ורבים שכמותי דורשים, מקווים, מצפים ומחכים לפרי מקלדתך הצחור, הרפלקטיבי והמשעשע. קדימה אינדי למקלדת, שעממו אותנו למוות פה המאמרים בזמן האחרון. ( אם אפשר בכלל לקרוא להם בשם מכובד שכזה ).
        מצפה לשובך במהרה!!!

        המאוכזב לאחרונה מ”בננות” ( אבל קורא קבוע בכל זאת, בתקווה למצוא סוף סוף משהו מעניין לקרוא….)

        😉

        • אינדי קוויקי טו גו

          שטרות של מאה שקלים מהארנק. יש הנחה לקבוצות?

          (ובכל אופן, תודה. אני מוחמאת)

          לגבי השאלה איפה אני (כולל ה ??), ובכן, אני קצת כאן, אבל יותר במקום האחר. (לא האחר מהסוג שאפשר להתחבר אליו עם המודם המתאים, אבל גם לא האחר-האחר, ההוא עם המנהרה והאור בקצה. אחר במובן של תיעול אנרגיות כתיבתיות למשהו שונה לגמרי).

          ואחתום במשפט הסיום הקולע לחלוטין של נורית גלרון באלבום החי הצאן-ברזליטי “משהו בלבבה”:
          “איפה הייתם אז?”

          • K uger בפרץ פיטריותיזם

            מה? לא נסכים לשני שטרות של חמישים?

            (אפרופו: “אתם רוצים תהילה? ובכן, תהילה עולה וכאן אתם מתחילים לשלם!” – המוכרת בסטימצקי מבהירה את כללי הכלכלה החדשה)

            איפה היינו מתי?

          • חמדה בן-יהודה

            שאפשר למצוא אותי מתחת לשולחן של אינדי, מלקטת שאריות מעריצים. כל מי שהיא לא שמה עליו – תיכנסו פה.

            • אינדי קוויקי טו גו

              חמדה בן יהודה, תחת שולחני, מלקטת נמרצות?

              לפעמים זו ברכה שהשמיעה שלי לא משהו.
              (לפעמים מירה מחליפה את ברכה, ולפעמים שתיהן)
              וכמו שנהג לומר האח גרייס הצעיר
              keep up the good work!

              • אינדי_גו דאון טאון

                חדפעמית לומר לטיפוסית חיובית כחמדה כשהיא נמצאת בפוזיציה כה מרגשת:

                READ MY LIPS!
                (רצוי בברייל)

                • חמדה בן-יהודה

                  “איזה מהן?”
                  אז אני אשאל גם “אינדי, למה את מדברת פתאום נורא מהר?”

                  נו-נו, מי תיאר לעצמו שאתחיל פה כגבירת הטירה ואגמור כסנופקין 🙂

              • K uger Dies Hard (on)

                Pleeeeeeease…
                🙂

                • אינדי_גו דאון טאון

                  אני מבקשת לא להידחף לזוגיות הפיקטיבית שלי עם חמדה. בטח לא באמצע הליקוט. (אני בינתיים אעסוק בחקלאות ואסרוג כפפות משערות ביזון)

                  • K uger מבואס עד עמקי

                    עשרות שנים של הערצה לוהטת ואפילו עצם גרומה אחת של פירגון לא הושלכה לכיווני (הבונר לא נחשב).

                    הלילה בחצות יורד הטריקולור בפעם האחרונה, יקופל למשולשים, וישלח חזרה למולדת מלווה במשמר כבוד. לא תושמע תרועת אשכבה, שכן לא השכבתי (ולא הושכבתי, ובטח שלא מונאז’תי) ואין על מה להריע. ממחר בבוקר, לא יתנוסס עוד דגלנו האהוב מעל הטריטוריות הצחיחות, אכולות תלתלי האבק. מצדי, שכל הדנים והזמירים והנועות יעשו בן כרצונם.

                    🙁

                    חמדה (וכאן העיניים מתגלגלות אגב הגיית השם), אם נשאר לך תקן פנוי של מעריץ עבורי, אני מעלה את הפוך לבוידעם ומתיצב.

                    • חמדה בן-יהודה

                      תראה, אני לא אלך מסביב לשיחים. אני באמת לא משהו, ובשביל להיות איתי לא צריך מי יודע מה. רק, במטותא, לא להיות צרפתי, לא להיכנס לי לספייס כשאני מעצבת חיות דמיוניות מקרמיקה, ולא להפריע ברבע השעה היומית שבה אני מסייעת לשפתיה של אינדי להביא מונולוג שייקספירי (ומציצה לה ב Inbox אגב כך, לראות עם מי עוד היא מתכתבת).

                    • אינדי_גו נערה עובדת

                      שזה סכום דקות מעליב להקדיש לי ביומית,
                      אבל מציצה באינבוקס? נשמע לי ממש ממש לא נוח, אני כבר לא גמישה כמו פעם.

                    • K uger חוזר על ארבע

                      זה בהחלט מסביר את ה- Klez על השפם.

                      ולא, חמדרלינגתי, סחבק נה פראנסאווי פה. כולה לגיון הזרים. בהזדמנות, אני מודה לך על שהקדשת לי מזמנך, אבל אני חייב לחזור הביתה לאינדי. כי:

                      א. סערה עלי – לנצח אנגנה!

                      ב. דרישות הקבלה הדראקוניות הפחידו את הקקה החוצה ממני. אצל אינדי, לעומת זאת, מקבלים מאיות.

                      מכל מקום, שיהיה בהצלחה ושירבו מעריצייך. לטעמי את שווה את זה. :-)-|-<-

                    • חמדה בן-יהודה

                      יופי, יופי. זרקו אותי שניים ביום אחד. ועוד עם טענות, סיבות ותירוצים.

                      בוא, סנופקין, הולכים הביתה.

                    • כותרת המאמר: תני לו ללכת…

                      (ותודה לנתן א.)

    • ערס פואטי יקר אין ספק כי הנושא אכן לעוס ואני בהחלט מסכימה שכאשר הנושא לעוס יש לגשת אליו בזויות מפתיעות , אבל פה לצערי הרב לא היתה שום זוית מפתיעה מלבד העובדה שהיה לי קצת קשה לעקוב אחר הכתוב איזשהוא סוג של חוסר בהירות.
      ואני שוב פונה למערכת בפעם השניה אני חושבת , הבחירת שלכם בזמן האחרון די נוראיות תעשו אתן משהו…..
      ובנוגע לנושא דנן נכון מים רבים עברו בירקון ומילים רבות נכתבו עליו אבל בכל זאת תמיד כיף לכתוב עליו עוד כי זו המלחמה היומיומית של כלנו המאבק המתמיד הזה בין זוגיות קלוקלת או בני זוג שהם לא ממש מתאימים לנו לפחד או לחוסר רצון או חוסר היכולת להיות לבד, אני תמיד הייתי בגישה שאם לא מתאים אז לא צריך
      אבל לאחרונה גיליתי שמבדידות האנשים הופכים קשים ויותר ויותר קשה לי לתת מעצמי או אפילו לקבל מאחרים.

    • סתם אישה

      אני איתך! אני לא הייתי מכלילה ומדברת על כל המאמרים כי מדי פעם יש כאן מאמר טוב אבל באופן כלי הרמה ירודה. ואני בהחלט לא מדברת על נושאים שחוקים, כי אחרי הכל את כולנו מעניינות אותן האהבות ואותם הכאבים ופרידה קשה כל אחד מאיתנו עבר בחייו וגם אם זה היה מאוד מזמן תמיד נחמד לקרוא על זה מאמר טוב. אז כאמור, הבעיה היא לא בנושאים אלא בדרך הטיפול בהם ובהחלט גם בעריכה או נכון יותר יהיה לאמר בחוסר העריכה.
      ודרך אגב אמנם יש אחידות של חומרים אצל אברמוב אבל זה ממש לא אומר שהם כתובים טוב.

    • יולנד...

      פעם אחת, רק פעם אחת, להמנע מלהזכיר את המילה “שיואו”?
      רק פעם אחת בלי שיואו – זה כל מה שאני מבקשת. כי היא כבר יוצאת מכל החורים.
      תמציא מילה מגניבה חדשה. אני בטוחה שאתה יכול.

    • תגיד לי, למה שלא תשאיר את הביקורת המתוחכמת למקום העבודה שלך? אני מבינה מהסגנון ומהמחמאה שנתת לאתי אברמוב שאתה עוסק בתקשורת, ותאמין לי שאני מכירה אלף כמוך. יאללה, יאללה, לך תטפל באיזה כתבה בדסק, ותניח לנו.

      • ערס פואטי

        כמאמר הקלישאה, לאיזה תולעי מעיים את מתכוונת כשאת מסיימת במילה “תניח לנו”? או בחרו פה ועד חדש ולא סיפרו לי? תביני, למרות שאין לי קרדיט בשום חור כאן באתר, במובנים רבים אני לא רק חלק מהקהילה הראשונית (כמה שניסיתי להיות יותר סיטרא אחרא מאשר חבר מן המניין) באתר הזה, אני גם בעוונתי די נהנה ממנו. סטיה שלי. תאמיני לי שראיתי יותר מאלף פעמים איך אתרים מתדרדרים, והאתר הזה בדרך לשם.

        • בת הים הקטנה

          ועכשיו: כניסה חזיתית חגיגית בערס הפואטי. מה הסיפור שלך? אין לך לאן לתעל את האגרסיות שלך? קרב רב בכוסיות. ‘רק תביאו לכאן איזו נקבה לוחמנית, אני אראה לה מה זה’. הערס מקבל זיקפה מדיבור נשי קרבי. יש שתי דרכים לאלף אותה: הראשונה – להיכנס בה במילים, השניה – לשכנע אותה שאתה עשוי להיות הזיון של החיים שלה. כך או כך, אתה תראה לה מה זה.

          לא ‘הראית מה זה’ למספיק בחורינות? לא הגיע הזמן לנסות משחק אחר? למשל, לדבר אליהן בכבוד, להקשיב למה שיש להן להגיד ולבלות במחיצתן זמן רגוע וקסום?

          קדימה, אתה יכול לשלוף. כל מה שיש לך לשלוף. אצלי יש חיוך מאוזן לאוזן:-)

      • בת הים הקטנה

        הו בובה, הוצאת לי את המילים מהפה!

    • אליזבת

      בתור ערס פואטי אתה אנטי ערס לחלוטין

    • לידיעתך למאמרים הכתובים כאן ( לבננות by the way) יש מטרות נוספות מלבד להעשיר את עולמך הסיפרותי/כתיבתי/יצירתי what ever .. קרי, להזדהות עם הכותב, לקבל עצות ודעות של אחרים ולדעת שאת לא לבד…
      באמת סליחה שזה לא לרמה שלך

  6. זה באת נשמע נפלא מדרבן ומשכנע
    רק שנראה שאת מנסה עדיין לשכנע את עצמך
    מה לעשות לבד זה באסה אפילו אם לומדים לחיות עם זה

  7. מרי סטיוארט

    מה אתם קוטלים את המאמר? לדעתי הוא אומר בתמימות ובחן את מה שכולנו צריכים לשוב ולהזכיר לעצמנו מדי פעם: אפשר גם לבד. אז מה? ואם זה נושא מוכר, זה אומר שאנחנו כבר לא סובלים בגללו? שטויות.
    ואפילו חשבתי, שהכותרת ‘תני לו ללכת’ מפתיעה ברעננות שלה. אמנם מוכר, אבל הנה, עובדה שאף מאמר אחר לא התרכז בנקודה הזו: פשוט, תני לו ללכת. מהדברים המוצדקים ביותר ללעיסה חוזרת, שינון ואיזכור – מפני שהוא ניסיון קשה ביותר.

    • סתם אישה

      זה לא הנושא אלא דרך ההגשה שלו…

      • צודקת. ובכל זאת גם סטיוארט צודקת, לגבי השם.
        יש בשם “תני לו ללכת” משהו מרען ולא מתבכיין.
        מזכיר קצת את השורות של דנה ברגר
        “אם אתה הולך ממני, אתה נשאר לבד…”

        • סתם אישה

          מניסיון אישי שלי (רב שנים ולמוד סבל יש לציין) הבנתי בסופו של דבר שגברים הם יצורים מאוד בסיסיים, שפועלים עפ”י אינסטינקטים מאוד ראשוניים. אפשר להתפלסף על זה במשך שעות או במשך עמודים שלמים, או שאפשר לסכם במשפט אחד: כמו כל ניאנדרטל טוב הם לא יותר מציידים – כשרודפים אחריהם הם בורחים, כשבורחים מהם הם רודפים.
          אז לפעמים אם את רוצה אותו באמת “תני לו ללכת” זה רעיון בכלל לא רע, או כמו שאמר סטינג בתרגום חופשי אם אתה באמת אוהב מישהו אז שחרר אותו (או תן לו ללכת)

          • סתם אישה (נו, תשני את הניק, בבקשה, קצת קשה לי פנות אישית ל”סתם”)

            נכנסת כאן לגוב אריות (ואל תגידי שלא הזהרתי כשיחל מטר הנאצות על ההכללות הנוראות…)

            כנראה הניסיון שלנו דומה, רק המסקנות שונות. אני לא מרגישה למודת סבל. כל לימוד הוא עוד משהו לדרך.

            נ.ב. עד כמה שאני יודעת משפטו המופלא של סטינג דווקא בא מתפיסה בודהיסטית שאומרת שעלינו לשחרר את אהובנו, להתייחס אל הכאן ועכשיו, ולא לעסוק בחרדה ובנטישה.
            אבל בשירה, כמו בשירה, כל אחד לפרשנותו.

            • סתם אישה

              הכללה נעשתה בהומור. אבל אם לרגע קטן תרשי לי להתייחס ברצינות מסוייגת, את חייבת להודות שיש בזה משהו, אני משערת שלא רק אצל גברים אלא גם אצל נשים, מן אינסטינקט ראשוני רודפים אחריך – תברח וכולי…

  8. מחכה שיירדם

    אני שפנה במסווה של אשה נשואה, מתה שיילך והוא לא הולך, בטח, ולמה שיילך, מה חסר לו?
    אוכל, כביסה, בית מסודר, אשה מבריקה משעשעת ומוכשרת.
    (חיי אלוהים שלא מבלפת).
    אז מה עושה המבריקה, קיבלה קצת שכל, למה שאמאלה שיותר מנוסה, פקחה את עיניה,
    מותק, למה שיילך, הוא מביא מזונות (משכורת)?, דואג להוריד ת’זבל, מתקן מה שצריך, (אחרי שאני
    כבר צועקת ומאיימת שאביא טכנאי). ומה..את חושבת שמישהו מחכה לך בחוץ? .טוב…אז המבריקה, מחפשת מחוץ למסגרת, בוררת בודקת, ממשמשת הסחורה, (לא מה שאתן חושבים), יעני, אינטלקטואלית….שיווו..איזה מילה ארוכה…טעיתי?
    וככה זורמים חיי המדכאים, למה מלכת השפנות הנני, כי סופו של שטר ואשה הביתה חזרה.
    איזה דיכאון.
    מודה באשמה שאני כבר זקנה משהו בסביבות החמישים אבל עם אהבה טהורה שמצאתי בחוץ.
    אל תגלו כי אולי הוא באמת יילך לתמיד, ובעצם הוא די נוח שכזה, אפשר לאמר כמו כורסת
    טלביזיה נוחה, לעיתים קצת חורקת, אבל נוחה ומתבייתת.
    שורה תחתונה לי אין אומץ ללכת ואין לי אומץ שיילך.

    • סתם אישה

      מבינה בדיוק את מה שאת אומרת. גם אצלי היה בדיוק אותו הדבר, עד שיום אחד פשוט חטפתי מנה גדושה של אומץ קמתי ועזבתי. אני אמנם מעט צעירה יותר, אבל אמא שלי, שהיא גם בת 50 בדיוק כמוך, עשתה את מה שאני עשיתי…
      המסר – היום גיל 50 זה ממש לא “זקנה משהו” והגיע הזמן לעשות את מה שטוב לך ואולי להתחיל משהו חדש ומרגש יותר

  9. קסם על ים כנרת

    חביבה, ליבי ליבי אלייך ולתקופה הלא סימפטית שבה את נמצאת. עם זאת, המאמר הוא דוגמה קלאסית לתופעה פסיכולוגית פשוטה: ניסיון להתמודד עם דיסוננס, עם החלטה, עם ספק או כאב על ידי רציונליזציה…כל טוב.

  10. מחכה שיירדם

    קסם יקר,
    דיסו, ננס לעומתי, לא זקוקה לאבחנה רפואית לנתח עצמי שהרי הודיתי באשמה שאני שפנה,
    וחוצמזה, יש פה שיקולים פיננסיים ומה יגידו כולם, טענה מטופשת, נכון, אני אשה יוצרת,
    לעולם לא משתעממת בחיים,לא חוששת מבדידות, ובכל זאת משהו עוצר ועצר בעדי עוד לפני המון שנים.

    ועכשו, כבר מאוחר, כותבת בעצב ובחיי שגם דמעה זולגה לה מעיני.:)
    למי יש את הלוקסוס להתבכיין היום, כשאני צריכה להיות המשענת של כולם.

    לבנותי אציע במידה ויהיה מצב דומה, לקחת הפקלאות ולנוס ו…..מהר.

    • האם האהבה הטהורה היא בעצם מאהב במילים יפות?
      אם לא, מהרי ומצאי אחד.
      זה מחמם את הלב ונותן פרופורציות.

      בוטן רזיאל ושות’

  11. קורדליה פיצ'ג'רלד

    ומעשה שהיה כך היה: הבחור עזב. הסיבות מורכבות, ההתלבטויות קשות הסיפור ארוך ומפרך וסופו עצוב. הוא החליט שלא. וכמו רבות וטובות לפני גם אני חשבתי לעצמי “תני לו ללכת” (וזה אחרי שבפעם הקודמת בזכות איכויות של שאהיד ואישיות של חבר קבוע במועדון סאדו-מאזו המשכתי להלחם..). הפעם זה נגמר. זהו זה. אלא שכבודו מסרב להרפות. הוא רוצה שנשאר ידידים. לא,לא מדובר כאן בקלישאה האלמותית. הוא באמת רוצה. מאחר ואני נוסף לכל הצרות גם חברת הנפש שלו,הוא טורח לציין עד כמה אני חסרה לו, כמה שהוא מתגעגע, מתקשר באמתלות שונות ומשונות (יש לציין את היצירתיות שלו לטובה:”היה פיגוע אז אני חי..”,אח, מנפלאות התקופה.) מספר לי שהוא לא יכול בלעדי, שקשה לו בטרוף, שאני חייבת להתגבר (אנשים שרגישות גבוהה זה לא הצד החזק שלהם..) ושזה לא יכול להמשך ככה. נכון,הוא מבין שזה הפתרון היחיד אבל הריח שלי מזכיר לו ימים ולילות יפים יותר(לימודים משותפים מחייבים מידי פעם מפגשים טעונים). ובכן, מה עושים במקרה כזה?
    לפעמים לא כ”כ פשוט לתת לו ללכת.

    • מחכה שיירדם

      בוטן
      אכן ניחוש קולע, מסתבר שלא חסר אנשים שהשלמות מחפשים.
      רק אחוז לי אצבעות, שאהבתי תימשך לה לדורי דורות, כי היא השראה
      רבה מניבה, בחיי יומיום וביצירה בכלל.
      בעצם, בוא נהיה מציאותיים, גם עם מאהב, יש לדעת מתי לפרוש ולתת לו ללכת,
      כי מלבד סערת רגשות, אסור להיכנס ולפתח ציפיות, לקחת אויר, ולתת מרחב נשימה,
      כי בסך הכל אין מעבר לתשוקה ושלמות מנטלית (שזה אגב המון),שום דבר משותף,
      ואני מתכוונת ללדים, לחשבון בנק, לעבר וזכרונות.
      יש לחשוב על כל רגע ולהנות ממנו עד תום.
      זוהי פשרה מכורח נסיבות. וכך יש להסתכל על מערכת שכזאת.
      ולכל המסכנות שדמעות מזילות, על מאהב או סתם חבר שאת ליבן שבר,
      לשנן היטב למוח שלכן….ש”הוא לא הראוי לכן”. זה עובד…נשבעת .
      כמה ימים של עצבות וכל הדאבה נעלמת.

      אוייש איזה נאום
      יום קסום

      • מחכה יקרה,

        בשם העבר, הנוסטלגיה, חשבונות הבנק המשותפים, הילדים (שכבר בוודאי בגרו) והנוחות (כן, הנוחות!) את נשארת בתוך קשר זוגי שכבר אינו מפרה.
        מאהב יכול להיות יותר מתשוקה חולפת.
        מאהב יכול להיות הווה ועתיד.
        את שמחת החיים, את העניין המשותף (שאבד בזוגיות), וגם את תחושת הנשיות, ואת התשוקה לחיות ולהנות – את זה אפשר לקבל דווקא מקשר שאין בו מחוייבויות, בנקים, נכדים וירושה.

        וכמי שקפצה החוצה, אוכל רק להגיד לך שיש חיים אחרי חלוקת הרכוש והמשכנתה, והם אפילו יפים.

    • מרי סטיוארט

      חחחח… מוכר. הקטע של רצון לשמור על ידידות. אל תתפתי. יום אחד מתוך ידידות נפלאה הוא יספר לך שהוא מאוהב במישהי חדשה. וגם יצפה שבתור “ידידה” אמיתית, תפרגני לו…
      עזבי, אל תתפתי לחמלה הנשית ואל תשתפי פעולה עם ‘ידידות’ כזו שרק מפריעה לך להמשיך הלאה. תגידי לו שלום, וצאי לחפש אהבה חדשה.

      • קורדליה פיצ'ג'רלד

        זהו, שעדיין קשה לא להתפתות. אחרי תקופה כ”כ ארוכה של שיחות על גבי שיחות אל תוך הלילה אני קצת בג’ט לג וה’מנה היומית’ חסרה לי, אבל בזכות חברים יקרים וטובים ומשפחה תומכת (וגם קצת אופוריה טבעית) אני מצליחה לעמוד בזה די בגבורה.

  12. בימים אלה ממש אחרי מערכת יחסים כושלת שהשאירה אותי עם פחות אהבה בלב וכסף בבנק.
    אני תוהה מה קרה? וכמה פעמים עוד אפול למלכודת מערכת היחסים שתציל אותי מרגעי הבדידות בעיר הגדולה? הלא כבר אינפור פעמים עשיתי את המעבר מחיי עצמאות לחיי זוגיות ובחזרה וכמו זיזיפוס איך שהצלחתי להביא את סלע לראש ההר ולחזור לשיגרת חיי הבילתי שיגרתית ולהנות מעצמי והישגי, מגיע ההוא התורן שיראה כמו שאני אוהבת, יגיד כל מה שאני אוהבת ויעלה ויבוא… הופלה יש לי חבר חדש!
    יופי טופי הימים עפים, הלילות ארוכים ומיוזעים, אדם חדש ניפרש לפני ואנחנו לומדים אחד את השני. איזה כיף איזו אופוריה, איזה באזז עובר בכל חלקי גופי ! אני מאוהבת ! חודש חודשיים שלושה….. מה כבר עברה שנה? ובעצם כמה פעמים….? מאז שהוא קנה לי משהו סתם כי הוא חשב שזה ישמח אותי? כמה פעמים הוא עשה לי איזושהי הפתעה? כמה פעמים הוא לא היה פה ? כמה פעמים הוא נתן לי באמת להתגעגע? כמה פעמים הוא בכה לי על הכתף? כמה פעמים שמעתי את כל ההיסטוריה שלו, של חבריו ומישפחתו? כמה פעמים שכבנו משועממים מול הטלויזיה ? כמה פעמים? כמה פעמים?
    כמה פעמים שאלתי את עצמי:
    איך אני בכלל אמורה להספיק משהו כשחלה עליי חובת הדיווח על מעשיי בכל שניה ? ומי בכלל אמר שאם אני אוהבת אני גם כל הזמן גם רוצה? וממתי הזיונים נהיו כזה דבר שבשיגרה? ואיך זה שהוא גר כאן אבל עוד אין לו פה דיאודורנט? ואיך אפשר לגדול והתפתח כשהוא כל הזמן כאן? ומתי עשיתי לאחרונה משהו משל עצמי בלי לשמוע מהחדר השני – ממי משעמם לי בואי נזדיין !
    אבלללללל ממי לי לא בא! אני הייתי בדיוק באמצע משהו כשהזדחלת לי לחיים והשתלטת על כל חלקה, רק אני כבר לא זוכרת מה זה היה . וזהו מותק, חדשות! אני כבר לא מאוהבת. נקודה.
    אז ניפרדתי מההוא ושקט חזר למצודה ועכשיו זה רק אני, עצמי ואנוכי בכל חדר, יום ושעה.
    נו ו…מה עכשיו?
    איפוא אני? מה עשיתי קודם, מה בכלל אני רוצה ? אני זוכרת הכל רק במעורפל. כן, כן, אני ניזכרת הייתי מציירת, הייתי כותבת שירה, גם יצאתי לפעמים מהבית ועכשיו מה עושים עם כל חלקי היממה? ועובר עוד חודש חודשיים שלושה ולחלקים בתוכי שוב חוזרת התחושה ואיתה ההקלה,כן אני בחורה עצמאית ושלמה והנה שוב אני חוזרת לגלגל את הסלע במעלה ההר והתחושה היא ניפלאה, אני כבר רואה את הפיסגה ,אני חזקה וחכמה עושה הכל בעצמי, גודלת, בונה. אך בעודי מטפסת שיכורה מעצמאותי החדשה, אני פוגשת איזה תורן אחד שמצא בי את הפירצה, אותה שאיפה לזוגיות ארורה… והופלה יש לי חבר חדש והכל מהתחלה.

    • מרי סטיוארט

      זה נראה ללא מוצא, מה שאת מתארת. תני לי לנחש מה ישבור את המעגליות הזו: השעון הביולוגי. תרצי ילד, תרצי פרטנר מתאים לתפקיד האב, ומי שיתאים באותו זמן – יזכה. והשאר היסטוריה.

      • אני ממש מקווה שחיי לא יתאמו את התצפית הלאקונית שלך.
        כל טוב לך, לו ולהם.

        • מרי סטיוארט

          מה את נעלבת… בראיה לאחור, החלטות משמעותיות רבות בחיים אנחנו עושים בגלל הטיימינג. יום בהיר אחד תגידי, הללו, אני בת שלושים פלוס פלוס, אין לי משפחה, לא רוצה לוותר על משפחה, אני צריכה פרטנר למשפחה. ואז, בפעם הבאה שתתאהבי, תשאלי את עצמך שאלות שונות מהסט שהזכרת למעלה (מתי בפעם האחרונה הוא הפתיע אותי וכו’). תשאלי את עצמך – זה בנאדם שאפשר לסמוך עליו? בדברים החשובים הוא עונה על הציפיות? אני אוהבת אותו? אז יאללה למשימה. להקים משפחה.

          זה נשמע לך גס או לאקוני? אלה החיים, לפעמים.

          • או.קיי אני מוכנה לקבל את עינין הטיימינג יש בזה המון . פשוט עם כל הרצון הטוב כרגע אני בכלל לא מוכנה לוותר על כלום ובישביל אף אחד עוד יש לי יותר מידי דברים באג’נדה של חיי
            אבל אולי (ואני מבינה שאת מדברת מנסיון) עוד כמה שנים שאת הדברים שרציתי גם השגתי
            אני אוכל להיות פשרנית יותר ולהסתכל על דברים אחרים בבן זוג. כרגע כל פשרה ניראת לי מיותרת וכן אני מחפשת משהו קצת יותר מללכת לישון עם מישהו ולקום איתו בבוקר. אני בשלב שאני רוצה הרבה, אולי אפילו יותר מידי. הכל ועכשיו וכשאין לי את זה אני משתעממת וממשיכה הלאה. אז עד העונג הבא, נשיקות.

            • אינדי קוויקי טו גו

              אולי תגיעי למסקנה הנועזת-משהו שדגם הזוגיות ה”קלאסי” לא הולם את המבנה המסוים של אישיותך ואת הצורך שלך במרחב, נניח, ובטיפוס הבא על הגבעה לא תשמטי את האבן מידיך בשניה שיופיע הוד כליל-מעלתו התורן, אלא תנסי לבדוק אלטרנטיבות. איתו. מה יש לך להפסיד? את המכניזם הרגיל את כבר מכירה.

    • ואוו. כאילו, רציתי להגיב, מייד לכשקראתי. אבל הייתי משהו בין קצת מבולבלת ליותר מעצובה כשקראתי את מה שכתבת.זו הזוגיות שלך? שהייתה? שהיו? שתהיינה? עצוב. מאוד, אפילו.

      אבל כשאת מתארת את השאיפה לזוגיות “ארורה” כפרצה, כנקודת תורפה, משהו כאן כבר לא כל כך בסדר. ולא, זה לא שאני חושבת שכל אדם נועד מטבע בריאתו לחיות בזוג. ישנם כאלה שזה לא ממש מתאים להם, וישנם כאלה שלא יוכלו לתפקד אחרת.

      אבל את עוד לא החלטת, כנראה. כי טוב לך כשאת לבד – את גדלה, מתפתחת, מתעצמת… וכ”שהוא” שם, יהיה אשר יהיה, את…מה? נחסמת? אני חושבת שדפנה ארמוני שרה את זה פעם “כשאתה לידי, אוחז בידי, זה עוצר בעדי, רוצה לבדי…”

      מאידך, גם עם כל הטוב בלבד, את אומרת שמשהו עדיין חסר. וישנם חלקים ביממה, כדברייך, שאת לא יודעת איך ממלאים אותם. אבל זה לא התפקיד של בן הזוג. לא לדעתי, לפחות. למלא את השעות שבהן אינך יודעת מה לעשות.

      אני קוראת את מה שכתבתי, ודומה שלא הצלחתי לשים את ידי על הנקודה שעליה רציתי בכלל לדבר – הוא לא היה בשבילך. את זה, כמובן, את יודעת ואני לא מחדשת לך כלום. עובדה שהוא כבר לא שם. אבל כפי שתארת בדברייך, זה לא היה מקרה ספציפי. ואולי (אני לא יודעת, אני רק תוהה) את עושה משהו שגורם לזה? וזו לא האשמה, חלילה. אבל כשמזהים דפוס, תבנית חוזרת, צריך לשאול לפעמים למה. לפעמים נגלה שאולי זה “הם”, האחרים. ולפעמים נגלה שזה משהו בנו.

      כי זוגיות לא צריכה להיות כזו. זיונים לא צריכים לבוא מתוך שעמום. ולהתפתח אפשר (ועוד איך אפשר) ביחד. בתמיכה הדדית. ואם אחרי שנה הוא כבר לא מרגיש את הצורך לשמח אותך, בדברים הקטנים, במתנות הקטנות, אז משהו פה לא בסדר (הכל נכון, כמובן, גם לגבי הצד השני).

      ושאלה אחת לסיכום של דברים קצת מבולבלים: את כל הדברים האלה שעלו ממש כזעקה כאן – אמרת לו? הוא – הם – ידע/ו? או ששמרת לעצמך הכל, שם בפנים, ואז זה יצא בצורה כואבת של “אני כבר לא מאוהבת יותר. נקודה.”?

      • קודם כל תודה על התגובה.
        אז כמו שכבר הבנתי הוא באמת לא היה בישבילי אך יותר מכך אני באיזשהו מקום מבכה את הצורך – הצורך בזוגיות, הצורך באהוב, הצורך במישהו, בלחלוק. זה אולי עושה אותי הבחורה הכי אגוצנטרית שהיכרתי אבל כל החיברות הזאת מקשה עליי, חוסר היכולת שלי לא להיות זקוקה כל הזמן למשהו שלא לדבר על מישהו. שהרי אם היית מרגישה בצורך לשימלה חדשה הייתי קונה לי אחת, שתיים ואולי שלוש כדי להרגיע את הצורך. אך מה בנוגע לצורך בחבר, במאהב הצורך הזה לא ניפתר באותה קלילות. סאמק, חבר לא קונים במכולת וגם לא בזרה.
        אז עם מה נותר לי להתמודד? עם הצורך ואם אלה שיבואו למלא אותו בתקווה שליותר מכמה דק’

        • בחורה אגוצנטרית? בגלל שהזוגיות חסרה לך? נו, באמת. אני נותנת לך – ומן הראוי שגם תעשי כך – הרבה יותר קרדיט.

          את בהחלט צודקת באשר לקלילות שבה ניתן, אם בכלל, “לפתור” את הצורך הזה, לעומת, נניח, קניית בגדים. אבל עדיין, אני לא רואה שום רע בהזדקקות למסגרת הזוגית. אולי בגלל שגם אני כזו, והיה חסר לי כשלא הייתי בה. אבל לא זו הסיבה האמיתית.

          אני לא מכירה אותך, אבל לפחות מדברייך הקודמים עולה שאת לא בדיוק הדמות הנזקקת הקלאסית, זו שלא יכולה ממש לתפקד בלי בן זוג. את לא יושבת ובוכה על מר גורלך כל יום, את לא בוהה בקירות וחושבת שאת לא שווה בלי בן זוג (ויש כאלה, יקירתי). עובדה, כתבת דברים שונים לחלוטין. ציינת כמה שאת פורחת בלי בן זוג לעתים, ברמה כזו שלפעמים נראה לך שאותו בן זוג נוכחי, ממש פלש לחלקת אלוהים הקטנה שלך.

          ושוב, אין כל רע ברצון בבן-זוג, בעיקר כזה שאינו רק על תקן מאהב, או ‘ממלא חורים בלו”ז’. אלא בן-זוג, שיהיה גם חבר אמיתי.

          ואולי הרעיון הוא לא להתפשר? שוב, לא מכירה אותך מספיק על מנת אפילו “להמליץ”. אבל אולי הכיע הזמן שתתייחסי אל עצמך כמישהי שמגיע לה יותר. נשמע פשטני, נכון. יש שיגידו אפילו יומרני ומתנשא. אבל אני באמת חושבת שישנם דברים רבים שאנו משדרים כלפי חוץ, לעתים קרובות אפילו בלי לשים לב. ואותם דברים גורמים למשיכתם של גורמים שונים. אז אם את משדרת “אני זקוקה למישהו, לא משנה מי, שימלא לי את הצורך”, זה בדיוק מה שתקבלי.

          אבל אם תשדרי שמגיע לך יותר (כי את מוכנה להעניק יותר) – מישהו שכן יאהב, יבין, יעניק וגם אחרי שנה ימשיך להפתיע ולא יתייחס אלייך כאל מובנת מאליך (כולל “זיוני השעמום”)…לא יכולה להבטיח, מן הסתם, אבל בואי נגיד שישנם סיכויים רבים יותר שהוא גם יגיע.

          ויודעת מה? אני מדברת מנסיון.

          • א. אני נוטה להיסחף וגם על זה כתבתי.
            ב. טוב אז אולי אני הבחורה השניה הכי אגוצנטרית שהיכרתי.
            ג. תני לי גבר ראוי כל יום – אני לא זו שאשלח אותו מעלי פני.
            ד. בת”א אין גברים ראויים.
            ה. אני בספק אם יש כאלה בכלל.
            ו. רק לשם הציטוט: ” מתוך ניסיוני כל הגברים הם לא גברים גם לא לעשר דקות בכל ימי חייהם”
            (“דוגמה”,קווין סמית).
            ז.ולא בכדי – אני לא פיקניק.

            • עוד גבר

              רציתי, ברשותך, להגיב על דברייך.
              מבלי לתת לביקורת לא עניינית לעניין
              ההכללות (כי בוודאי חלקנו/רובנו “חוטאים”
              בהן, לעיתים וזוהי דרכנו האנושית בלהט הויכוח),
              אולי פשוט יותר לכתוב (לגבי סעיפים ד’ ו-ה’ בתגובתך)
              שאת לא מוצאת גברים הראויים *לך* בת”א
              (אני בהחלט יכול להבין את דברייך, כמי שלא
              מוצא בת-זוג מתאימה בת”א (המעטות שאני מוצא
              בד”כ תפוסות) אבל אני מאמין שזה
              דבר מורכב יותר שתלוי לא מעט באדם ואדם צריך
              גם לבדוק ראשית את עצמו ובעיקר את מעשיו/ה)
              ושאת לא ניתקלת בגבר הראוי, ייתכן שפשוט
              צריך לחפש את ה”גבר הראוי” שלך מחוץ לת”א
              (יש לא מעט אנשים, גם מחוץ לת”א)
              ואם זה לא עובד… אולי אפילו בחו”ל…
              וזה כמובן עשוי/עלול לדרוש מאמץ לא קטן
              אבל זה כמובן כבר עניינך ולא ענייני, רק רציתי
              לתת לך עוד נקודת מבט.

              • תוכנית החומש עובדת בכיוון, מקווה עד אז להתאהב אפילו אם לקצת…
                מקווה גם בישבילך.

                • האביר על הסוס הלבן

                  elle יקרה, קטונתי מלבצע בך ניתוחים פסיכולוגיסטיים מורכבים (כמו שניסתה מישהי שם למעלה), אבל אני חושש שהסיזיפוסיות שלך נובעת (אולי) מבלבול בין התאהבות לאהבה.
                  כשאתה מאוהב, אתה מוותר על העצמי שלך. אין לך בחיים בכלל מקום לעצמך – ומה הפלא, המוח מלא בכימיקלים, שעושים פרפרים בבטן ובלבלות בראש.
                  אבל יום אחד הכימיקלים האלה נרגעים. אחרי שנה, אחרי ארבע שנים (זה מה שאמרו בערוץ 8 וזה גם מנסיון). וזה לא אומר שהגיע הזמן ללכת (או לתת לו ללכת)!
                  כי כשנגמרת ההתאהבות צריך להישאר משהו אחר – אהבה. ואהבה זה חברות, זו תלות, זאת היכולת להיות ביחד עם מספיק מקום בשביל הלבד הזה שלך, שיתן לך להתפתח, וזה עוד הרבה דברים. ובניגוד להתאהבות, שלא צריך לעשות שום דבר כמעט בשביל שהיא תמשיך, על אהבה צריך לעבוד. כי אם עוזבים אותה לחמש דקות, היא בורחת, נעלמת. ואז חייבים לתת לו ללכת, כי אז באמת אין מה למשוך את זה יותר

                • צב מעבדה

                  היי elle חביבה,
                  לא להתיאש, יש מלא מכסים בים!
                  צב מעבדה במצב רוח מרומם עם סיום יום העבודה

  13. לנסלוט

    שמתי לב שגם בסדרות טלוויזיה או סרטים , תמיד מי שנמצא במערכת יחסים , יש לו בעיות של שעמום, בגידות וכן הלאה … מילדות אנחנו סופגים את הטלוויזיה , ההורים והסביבה ופשוט צריך להודות שהזוגיות כפי שהיא אמורה להיות מצליחה רק במקרים בודדים מאד . אם ניקח את ישראל ששיעור הגירושים נמוך יחסית , בערך 30 אחוז , ניתן להסיק שיש לפחות 50 אחוז שבוגדים ואחוז גדול יותר של משועממים ומאוכזבים .
    חברות זה ערך חשוב בזוגיות הרבה יותר מכל תחום אחר ומי שמזלזל בזה ונמשך לאדם שפשוט לא מתאים מנטלית,שכלית וחברתית שוגה וישלם בעתיד
    בי מתוקות

    • קורדליה פיצ'ג'רלד

      הבעיה היא כשזה שהלך הוא גם החבר הכי טוב. ואז מה?

      • האביר על הסוס הלבן

        הייתי שם, בפרידה ההיא, מהאהובה שהיא גם החברה הכי טובה.
        כן שנינו חשבנו לשניה וחצי שאפשרי ש”נישאר ידידים”. אבל זה לא זה.
        זה להחזיק אחד את השניה על אש קטנה. זה לחסום כל קשר עתידי אפשרי. זה להשאיר את כל הרגשות נעולים במקום ההוא. זה לשמר את הדפוסים של מערכת היחסים.
        כמה שזה קשה, כמה שזה משאיר חור שחור עצום בלב, כמה שזה כואב – צריך לחתוך. לגמרי. בבת אחת. אפילו באלימות (לא פיזית כמובן. פשוט לא לענות לטלפונים שלו/ה).
        ולמצוא “חבר הכי טוב” אחר. נכון, זה קשה לפחות כמו למצוא בן זוג, אבל יש גם כאלה שם בחוץ. ועד שמוצאים אפשר לרבוץ על ספת הפסיכולוג 🙂

        • קורדליה פיצ'ג'רלד

          אחרי קרוב לשנה מסעירה בה נקשר הקשר המשמעותי ביותר שהיה לשנינו, אתמול תם הטקס. הפרידה (מס’ 2) באה מיוזמתו מסיבות שונות ומשונות לפני חודשיים בערך (פרטי המעשה פורסמו בתחילת התגובות תחת השם “כן ילדים,זה סיפור אמיתי”) אחרי שכל השנה מערכת היחסים הייתה לא מוגדרת. אתמול בלילה נסגר הסיפור בדמעות ובכאב קשה מנשוא לשנינו.ואכן אביר יקר,הצדק עמך. אחרי הפרידה הראשונה נותרנו לכאורה ידידים אלא שלמעשה אם אפלטון היה רואה אותנו הוא היה מתהפך בקברו. ולכן, באומץ לב ולמרות הקושי הכרוך באובדן ידיד הנפש האמיתי שלך החלטתי לתת לו ללכת. והפעם באמת.

      • החברה הכי טובה

        ומה קורה כשהוא טס ליבשת רחוקה
        כשהוא במשבר וצריך לעוף מכאן
        כשהוא אמר את זה כבר בפגישה הראשונה
        כשהיית החברה הכי טובה שלו כמה חודשים אינטנסיבים
        כשהבעיה היחידה ביחסים היא שיש לו דרכון
        כשהוא כבר חודש וחצי לא הראה סימן חיים (ולא רק לחברה הכי טובה…)
        כשמשש בבוקר ועד עשר בלילה יש חיים מלאים ונפלאים
        (אבל כל כך כואב, שזה הורס כל חלקה)
        כשהראש יודע שמה שכתבת למעלה נשמע פתאטי
        כשהבטן יודעת שהוא יחזור, ובגדול…. (“אשליות”?!)
        למה מקשיבים?

        • שותפה גדולה לכאבך. למה מקשיבים שאלת?אילו ידעתי אולי היה נחסך ממני הרבה סבל.
          אני הקשבתי לבטן. הראש (והחברים שתמיד,משום מה,דווקא בצד שלו) אמר לי שזה מסוכן, שזה נידון לכשלון. שאני נחשפת ומתקלפת ומגע על עור מקולף וחשוף הוא שורף הרבה יותר.
          אבל הבטן גרגרה בהנאה,שידרה חמימות ושובע והיה לה טוב. ממתי מתווכחים עם הבטן?
          לאהוב עמוק ובלהט זה מסוכן אבל כדי לחיות את החיים בצורה המדויקת, החריפה והמספקת ביותר צריך לקחת סיכונים.זו הנחמה הגדולה ביותר. אהבות גדולות וחברויות נפש, גם אם אינן עוד, יכולות להותיר מכוות אש של געגועים אבל גם חותם אישי,ייחודי ומובהק. אז עכשיו נותרנו שנינו כואבים,סעורים וזכרון הימים והלילות עדיין לוחץ על הנפש והגוף. כמו שיכור שמתעורר מליל גילופין עם הנגאובר עצבני כל צליל עדיין צורם והכל עדיין בוטה כ”כ ומכאיב.
          אבל לפעמים ההקשבה לבטן משתלמת, והידיעה שאת יכולה לחוש בעוצמות כאלו יכולה לעודד ולרמז על עתיד טוב יותר. לשאלתך,כשאוהבים באמת שום דבר לא פאטתי.
          גם לא השמאלץ הסמי-טראגי נטול הציניות שכתבתי פה (ועם הקוראים הסליחה, ט”ו באב היום.תוותרו לי). חזקי אמצי וזכרי: שום גבר לא שווה שתבכי בגללו והיחיד שכן שווה את זה לעולם לא יגרום לך לבכות. המתיני ליחיד ובינתיים- אל תפחדי לחיות, להסחף ולהקשיב לחושים. ניתן קצת קרדיט ליושב במרומים שהוא גם כן קצת סומך עלינו ועל החושים שלנו.

  14. צב מעבדה

    שרית חדד הוציאה (אולי מזמן, אבל אני קיבלתי אותו רק שבוע שעבר) דיסק ניפלא בשם ‘אשליות מתוקות’ עם כמה שירים שנוגעים בנקודה של ‘תני לו ללכת’. שווה האזנה.

    • אף מילה. שכניי לא יעמדו באוהל מחאה נוסף.
      (בעיקר האומללה בהריון שרשמה בתעודת הלידה
      שם הילוד: “לודמילה”,
      ובכלל נולד לה בן…)

      בוטן שמה מחסום לפיה.

      • צב מעבדה

        היי בוטן!-)
        אז זו את שלא אוהבת את שרית חדד? שמעתי שנותרו עוד שני אנשים כאלו בארץ 🙂
        לא ידעתי שזו את (השנייה זו האחיינית שלי בת שנה וחצי שעוד לא מבינה במוזיקה).

        צב מעבדה חוזר לעבודה לאחר שבוע התאוששות מחופשה של שבועיים בארץ הקודש.

        • לצערי או יותר נכון לצערך צב מעבדה, בוטן בהחלט לא היחידה. שראיתי את תגובתך ב-20.7 ממש דגדג לי באצבעות לענות, אבל לא נעים אתה יודע. אין לי משהו אישי נגד הזמרת, נראית בחורה נחמדה, אבל השירים, אוהו השירים….
          אגב “תני לו ללכת” זו אותה יצירת אמנות שמשמיעים כל הזמן ברדיו? זו שבה היא שרה “אתה תותח, אין אין עליך, מתה עליך, אתה הגדול מכולם”?
          ביאליק, רחל, טשרניחובסקי, לאה גולדברג ונתן אלתרמן מתהפכים בקברם. מי כתב את השיר הזה??

          • צב מעבדה

            היי תמר,
            טוב, התגובה שלך הייתה צפויה לגמרי. זו הייתה הרמה (שקופה) להנחתה.
            אז מסתבר שאת זו השנייה ולא האחיינית שלי שהיום בבוקר למדה לזהות את השירים של שרית חדד (נו, טוב, אז שיקרתי. אז מה? מה תעשי לי?).
            אין לי שום בעייה עם אנשים שלא אוהבים את שרית חדד.
            אני נהנה לשמוע את השירים שלה (לפחות את הדיסק שקיבלתי שבוע שעבר- אשליות מתוקות).
            השיר הראשון בדיסק – יאללה מוטי לך הבייתה, מתאים מאוד לרוח המאמר ואליו כוונתי.

            עם כל הכבוד לרשימה שפרשת בתגובה שלך, ביאליק הוא בכיין ללא תקנה (גם רחל, אבל היא אישה, מותר לה:). השאר, ללקק את האצבעות.

        • אם שכחת, יש בבניין תינוק חסר השכלה מוזיקלית.
          כרגע אנחנו רק בשלב המוקדמות עם זהבה בן.
          כשיגיע הרגע הגדול, והעולל יחל לזחול,
          נודיע לך ולג’עמה להגיע עם המגאפון.
          מבטיחה.

  15. טוב,בעבר הגבתי לדיון בסגנון דומה ואני מוצאת לנכון לכתוב שוב כדי להגיד לכן/לכם
    שכ”כ הרבה אנשים מקיפים אותי או שיצא לי להכיר שחיים בחרא של זוגיות אבל הפחד
    מהבדידות הוא המכריע
    רבותיי אני למעלה מ-5 שנים בלי מערכת יחסים אחרי שהאחרון כ”כ זלזל שהחלטתי לקום וללכת
    אחרי
    שנה וחצי של חברות וכברהכרתי את עצמי,מכל הכוונים והעצמאות שלי בשיאה,והבגרות שלי עלתה מדרגה ואני בשלה אפילו יותר מדי למערכת יחסים אבל זה לא קורה ואני מנסה הרבה ערוצים ועדיין לא….
    ואני לא רוצה להתחלף עם אלה שאוכלים חרא בזוגיות שלהם שמפחדים מהלבד (אני אולי התרגלתי ללבד רק מתוך ההנחות שעשיתי לעצמי שזה כנראה זמני) אבל אני תוהה מה יותר קשה ומה יותר חרא?
    הצורך הפיזי הרגשי כ”כ חזק וכאשר הוא לא ממומש הוא משפיע בגדול על כל תחומי החיים האחרים(פתאום חוסר סיפוק בעבודה,סתם מריבות מטופשות) אני כל הזמן עם היד על הדופק לא רוצה להיות ממורמרת,רוצה להיות מאושרת אבל אני מרגישה שהזוגיות המתבוששת לבוא
    מקשה עלי .
    אז זה הכי נכון להגיד קומי תלכי תפרשי תתמודדי אבל את צריכה להיות חזקה שורדת
    ולקחת את האפשרות שאולי לא יבוא אחד חדש.כ”כ מהר אם בכלל.

    • אגמית

      נכון, את צריכה להיות חזקה ושורדת, בעיקר אם לא יבוא אחד חדש כל-כך מהר, וכן, יש רגעים קשים נורא בתוך “הלבד” הזה, שמי יודע כמה זמן הוא יימשך, אבל זה עדיף על תחושת “הלבד” שקיימת בתוך זוגיות, כשאת אולי נמצאת פיזית עם מישהו, אבל בעצם, אין שום דבר שמחבר ביניכם נפשית ואתם בעצמכם לא ממש יודעים להסביר למה אתם עדיין ביחד.
      גם אני לבד כבר חודש, לאחר שלושה חודשים שהייתי במין זוגיות מזוייפת שכזו. זה אמנם לא כמוך, שאת כבר חמש שנים לבד, אבל הזוגיות הזו נכנסה לחיי לאחר חודשים ארוכים של בדידות ולכן הנחתי לה להיכנס וכל הסיבות להיווצרותה היו הכי לא נכונות בעולם, אבל אני בהחלט לא מתחרטת, כי למדתי והחכמתי וכנראה שהייתי צריכה לעבור את התקופה הזו על מנת לדעת מה לא מתאים לי ועל מה אסור לי להתפשר.
      היוזמה לפרידה היתה שלי וכל יום אני מברכת עליה, כי בדיעבד אנחנו תמיד יותר חכמים ומסוגלים לבחון את הדברים בצורה יותר מעשית והגיונית.
      ואני מבינה אותך – את הכמיהה שלך למילוי צרכים פיזיים ורגשיים גם יחד, את הפחד הזה שלעולם לא יימצא אותו “אחד” שיגרום להרגיש שהיה שווה לעבור את כל המוקשים בדרך רק בשבילו.
      כן, זה קשה ומתסכל, אבל אסור להתייאש, כי עדיפה בדידותך על פני בן-זוג שלא ראוי לך, אז אל תיכנעי לקושי הזה – תאמיני לי, אני מרגישה כאילו יצאתי לחופשי ו”כולה” הייתי איתו שלושה חודשים.

      • תגובה כנה ומרגשת כמו תמיד. אני אוהבת את התגובות שלך… (-:

      • אגמית יקירתי, עשית את הבוטן קצת עצובה. חשבתי שהאהבה פוסעת בכיוון הזריחה.
        אבל מיד התעודדתי שוב, כשהבנתי שזה עשה לך טוב.
        חיבוק גדול

        • אגמית

          אם כבר אז צולעת…(- :

          שטויות, בוטן, יקירתי – הכל עובר בכביסה.
          העובדה שהתאוששתי במהירות מדהימה מהפרידה הוכיחה לי עד כמה הצעד הזה היה נבון.
          ככה זה, כשאת מרגישה שהאדם לצידך הוא, בעצם, זר גמור ולא מישהו שקרוב לליבך.

          שולחת לך חיבוק בחזרה,

          אגמית

      • תודה:)
        משהו אמיתי בכל האפלה הזאת…

  16. פרסיליה

    לא יודעת מה כל הקטע של להיות לבד.
    בכל אופן, אני די יודעת לנצל את הרגע (לבד) ולהנות מזה שאף אחד לא יושב לידי בערב ומחטט ברגליו/אוזניו (ותאמינו לי שזה מגיע מתי שהוא), והטלויזיה וזכות בחירת הערוצים כולה שלי!!!!
    וכו’.
    אז כנראה שלמרות הכל יש חיים אחרי….

    • אליזבת

      ממש כל הכבוד לך יקירה !!!! כל בנות המין היפה עומדות עכשיו בשורה ומצדיעות לך על ההארה המופלאה שמעתה ואילך החיים לבד ייראו להן כאפיזודה מתוך אל בנדי…… אף אחד לא מחטט ברגליו / באזניו / יש עוד מקומות שאת רוצה לחלוק איתנו את החיטוט שם… ושיא השיאים שלך ופה נאמר הגדלת לעשות כשזכית בשליטה על השלט!!! זכית בשלט הטלויזיה – פרס נובל לשלום פרייר לידך.
      יקירתי פרסיליה, את פטתית לחלוטין ומנסה לשכנע את עצמך וממציאה לעצמך שטויות ואפילו מאמינה. תתפכחי.

  17. קורדליה פיצ'ג'רלד

    ספר מומלץ לנפרדים: “נפרדנו טראח” של אשכול נבו. משעשע,שנון משמח ומעורר הזדהות. לא מאוד עמוק אבל מצד שני קצת קשה לקרוא ג’יימס ג’ויס עם עיניים מוצפות דמעות.

  18. זהו.
    נמאס לי מבנים.

  19. אינדי

    מתים מפרידות.
    לא פיסית, אבל פיסית זה לא רלוונטי כי הפרידה עצמה היא לא הליך פיסי.
    או לפחות,
    כמעט.

  20. פרסיליה

    אני יודעת שמה שכתבתי היה קצת בוטה (כל החיטוטים וכו’).
    אבל תאמינו לי שזה מנסיון.
    הגבר שלי לא איתי, ובגלל גירושין, אז בואו נאמר שאני יודעת על מה אני מדברת.
    אבל היום שאני באמת לבד (1+) אני יודעת שזה לא כזה גרוע (להיות לבד), ואפילו טוב.
    עם כל הכבוד לכל המשחקים של לפני ההיכרות האמיתית, זה ברב הפעמים לא זה, ואנחנו מנסות לשכנע את עצמו שזה כן – ומתחתנות (כי צריך).
    היום אני לבד לגמרי (ואני לא נראית רע), אבל יש את השקט הנפשי.
    אז לכל ה’בודדות’: זה באמת צריך להיות זה. אחרת, אתן לא מפסידות כלום.

  21. שמרית

    אומנם אני קצת צעירה מידיי בשביל להבין את המשמעות האמיתית של מה שניסית להעביר כאן תמרה, אבל אחרי שסיימתי לקרוא את המאמר שלך באמת הרגשתי הרבה יותר טוב.
    אני עכשיו הייתי צריכה לומר להתראות לאדם שהיה הכל בשבילי במשך שלוש שנים מחיי, ולמרות שהיינו במערכת יחסים של ON/OFF זה היה עדיין קשה.
    ואחרי המאמר הזה שלך, אני באמת מרגישה שמגיע לי, נקודה.
    תודה.

    • שימרית… אם זה מה שגרם לך לעשות את זה… כבוד לעם היהודי!!!
      סוף סוף מישהי מבינה שמגיע לה יותר מטוב… למרות שאני משוכנע שהיו רגעים נפלאים יחד
      אבל זה לא אושר…מגיע לה מה שהיא חלמה עליו תמיד “זה מגיע לי סאמק” – תכניסו את זה טוב לראש שלכם שזה זכותכן לקבל מה שאתן רוצות… ואם לא טוב לכן, אפילו טיפל’ה לא, אל תתפשרו, כי זהו הגבר שאיתו אתן צריכות לבלות איתו את שאר חייכם “untill the death…” אז בלי משחקים… שימרית שיחקת אותה (דרך אגב, אני גבר)

      • שמרית

        אתה מעיד על עצמך כגבר שמכנה את עצמו שושי?
        גם זה משהו.
        אבל זה נחמד מאוד לראות שיש גבר אחד לפחות שתומך בבנות ובזכויות שלהן.
        כן ירבו..

  22. אני אתמול בלילה סיימתי קשר שאני חשבתי שהיה רציני (מיותר לציין שהוא חשב שאנחנו כאן סתם להעביר ת’זמן).
    כאב לי נורא. לא כי הוא היה מציאה גדולה, כי הלחץ מהלבד תקף אותי. צ’יק צ’אק (10 דקות לאחר שיחת הפרידה- כן, כן, עשיתי את זה בטלפון..מגיע לו, לכונפה), הייתי אצל “ידיד” ישן וטוב. טוב מאוד אפילו…:)
    אז אני, אם חושבים על זה, לא כ”כ לבד בסופו של דבר, לא?
    יש המון לבד כמוני.
    כולנו נגמור עוד יחד…:))

  23. וואו, חשבתי שאני לבד. איזה מזל שלא!!!
    אני מכירה מישהו מלפני גיל 19. מאוהבת בו בטירוף.
    עד שטרחתי לספר לו… ולא תגידו שאשכרה היינו ביחד שנה. מערכת יחסים רצינית.
    בקושי חודש. אפילו לא שכבנו עדיין, והוא העיף אותי לטובת איזה ילדה אחת שכנראה הייתה יותר שווה, לפני 4 חודשים בערך.
    אחרי שהרומן עם הילדה נגמר (יש לי נסיון רב בתחום – הבחור ממצה קשר תוך חודשיים-שלושה מקסימום) והוא מצא מקום בשבילי בלוח הזמנים הצפוף שלו, חזרנו לקשר טלפוני.
    לפני שבוע בדיוק היה לי יום הולדת 21. נפגשנו ממש ממש במקרה וכאילו לא קרה כלום ומעולם לא נפגעתי, כמו מפגרת – חייכתי אליו, התחבקנו וכו’.
    במשך 4 ימים טרחתי לספר לבנאדם כמה אני אוהבת אותו, רוצה לבלות איתו את שארית חיי ומוכנה לחכות נצח, כדי שנהיה ביחד.
    הספקנו לריב, להשלים, ולריב שוב. (אני מאשימה את הילדה…)
    אתמול זה נגמר שוב, סופית.
    סוף סוף בכיתי. אחרי שבפעם הקודמת לא ממש בכיתי, למרות שטרחתי לצרוח עליו ולהשאיר לו מכתבי נאצה באימייל.
    ואם לומר את האמת – כן. זה מה שמדאיג אותי.
    לא, הוא לא היה פסגת כל שאיפותיי. אבל הוא כבר הכיר את הקריזות שלי מספיק כדי לגרום לי להרגיש נוח. והתרגלתי.
    הבכי בא בגלל הפחד. הפחד שלא יהיה אף אחד אחר. שאיבדתי את אהבת חיי. שזה הכי טוב שיכול היה להיות.
    כוס אמק!! תגידו לי שכולן מרגישות ככה!!!

    • מיה היקרה!

      אין ספק שזה מפחיד וזאת הרגשה נוראית שפתאום את עכשיו נמאת בלעדיו ואם
      הוא באמת היה “האחד” ואם זה באמת היה “זה” ואת יכולה להמשיך לשגע את עצמך
      עם כל השאלות האלו, אבל התשובה היא-שכנראה זה לא הוא, הוא לא הנכון בשבילך כי
      עובדה שזה לא הצליח בינכם עם כל האהבה והרצון.
      אז עכשיו זה כואב ועוד יעברו עלייך לילות קשים, מלאי בכי וגעגועים.
      אבל החדשות הטובות זבסוף זה יעבור ותתרגלי ללהיות בלעדיו.
      והאמת היא שבחיים באמת עדיף כלום מכמעט.
      עדיף לך להיות עצמך, שיהיה לך לפעמים יותר טוב ופחות טוב עם החיים
      מאשר להיות תקועה בתוך מעכת יחסים שאת לא מממשת את עצמך בתוכה ולכן
      עם כל הכאב, הצער והקושי העצום-פשוט תני לו ללכת.

      יש משפט שאומר “אם אתה אוהב מישהו-תן לו ללכת..אם הוא יחזור זה סימן שהוא שלך
      לנצח..ואם לא יחזור כנראה הוא אף פעם לא היה שלך”

      אז תנסי את החיים בלעדיו ואם הוא באמת אוהב אותך כמו שאת אוהבת אותו,
      הוא ידע איפה למצוא אותך ואיך להשיג אותך ואז הוא יחזור אלייך-לנצח.

      • (אולי הגעתי לדיון הזה באיחור) אבל יש לי עדות אישית הפוכה: הוא רצה לפרק , היה לי קשה אבל נתתי לו ללכת , הייתה לי מערכת יחסים אחרת (שבה הגנתי על עצמי יותר), אחרי חצי שנה הראשון רצה לחזור, מרחתי זמן , נגמר הקשר עם השני, וחזרתי רשמית לראשון… מתוך מחשבה (בוגרת לדעתי) ש”זהו, עכשיו הכל רציני, והאהבה מנצחת הכל”, הוא עזב אותי שוב אחרי 3 חודשים… בידיוק כמו שעזב שנה קודם… (בדיוק לפני שבוע) וכך בליילות בודדים ולאחר טחינת המוח לחברותיי הטובות, אני מוצאת את עצמי מחפשת תובנות ומסקנות של אחרים.
        קארמה? אני שואלת את עצמי, אשליות? פעם שניה זה לתמיד? רק החבר שלי הוא דפוק בנפש, “אני אוהב אותך תמיד, אבל לא יכול להיות איתך”, לא יודעת…

    • אלמוני

      מיה היקריה!
      האחד הוא באמת רק אחד.
      יחיד ומיוחד.
      כזה שישנה את כל עולמך, יהפוך את החלום למציאות.
      ואת הפנטזיות לחלק מאוד חשוב ממך.
      שיגרום לך למצוא עמוק בפנים את כל מה שאת חולמת עליו.
      וגם עם הוא רע והסוף מאוד כואב.
      הפנטזיות נשארות.
      והוא חלק מהגרעין

  24. כעיקרון אני מסכימה עם רוב הדברים שנאמרו.
    אכן עדיף להיות לבד מאשר להיות במערכת יחסים מקולקלת,
    אבל נשגב מבינתי כל השכנוע העצמי הזה שלבד זה כיף.
    נכון, לכל דבר יש יתרונות וחסרונות, גם למערכת יחסים. נכון שכיף שאין מי ששואל איפה היית ומה עשית, נכון שכיף שאת לא צריכה לבחור אם לצאת אם חברות שלך או לצאת איתו וכו’ וכו’.
    אבל בין הברירות של להתעורר לבד או להתעורר עם הבחור שאני אוהבת אני בהחלט אעדיף את האופציה השניה.

    הייתי במערכת יחסים שהסתיימה באופן טרגי. תקופת האבל שלי הסתיימה מזמן, אבל אותי עדיין אף אחד לא הצליח לשכנע שלבד זה כיף.
    פחות אחד יותר נחמד? לא בטוח.

    • בהחלט מסכימה עם ליאת.
      ביחוד בסופי שבוע, חג ומועד.
      אני חמודה ומצחיקה, אבל לא את עצמי, אני מתעניינת באיזה שני תחומים מעניינים, אבל כמה אפשר… יש לי שעות וערבים שממש אינם מספקים, הורגת שעות, מנסה לא לשקוע ברחמים וחרדה לעתיד.
      -הפסקתי עם מערכת קלוקלת ואני שוב לבד. מתגעגעת לריגושים, לבטחון..
      מקווה לטוב. יהיה טוב מתישהו. אני מקווה שלהרבה זמן.

      ולליאת- ..,כן, מסקרן מה קרה לחברך. איתך באבלך שהיה.

  25. פעם ראשונה שלי באתר וקראתי כמעט את כול הכתבות והכתבה הזאת הכי דיברה אליי…
    אני לבד מאז שאני זוכרת את עצמי… כול בחור חדש בחיי הפכתי אותי לאביר על הסוס הלבן ובסוף התברר שהוא סתם עכבר….
    בין קשר לקשר הייתי לבד ותאמת ובלי שכנוע עצמי אלו התקופות שאני הכי אהבתי… אולי זה ישמע כמו שכנוע אבל באמת ובתמים אני אוהבת להיות עם עצמי… אולי בגלל הפחד מפגיעה נוספת, משברון לב, מנטישה או אולי סתם כי זה נחמד…. אז לבינתיים אני קוראת כתבות ומחפשת עם מי להזדהות אבל אולי זה ישמע מעורר רחמים זאת ההנאה שלי בחיים…
    הכתבה שלך עשתה לי טוב ונראה לי שמצאתי עם מי להזדהות… אז תודה לך וזה לא נורא להיות לבד אבל מה שכן אני לא מתייאשת ועדיין מחפשת את האביר מי יודע אולי כן יש אביר חלומות או סתם חיקוי דומה….

  26. הייתי שם גם אני..
    מההתחלה היו סימנים של חוסר התאמה. היו חסרים לי המון דברים ובכל זאת נשארתי כי היה לי כיף ונחמד ומצחיק ו..בסוף התאהבתי..נתליתי על הרגעים המיוחדים ביננו כהוכחות שזה אכן “זה”
    כשתכלס ידעתי שצריך קצת יותר..
    לי לא היו את הכוחות לגמור את זה אבל למזלי לו היו ולמרות כל האהבה נפרדנו..זה קשה, זה כואב ואפילו כשאת יודעת שזה לא הגבר בשבילך את מתעקשת שוואלה האהבה הייתה אמורה לנצח הכל..
    אני לבד עכשיו אבל טוב לי. אני מבלה, יש לי מליון חברים, אני לומדת והדבר היחידי שחסר לי זה אהבה..אבל היא גם תבוא מתישהו..
    אני כולה בת 23 ויהיה לי מספיק זמן לחיות עם בן זוגי העתידי לנצח וכאלה,אז למה לא לנצל את העכשיו לעשות חיים?! תבלו אנשים כי אנחנו לא נעשים צעירים יותר….

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *