אלגנטיות

ליל פברואר קר, בעלי ואני עומדים בשערי ה"נשיונל פורטרט גלרי" בכיכר טרפלגר. "הגענו," הוא אומר. אבל אף אחד מאיתנו לא זז.
"תראי," הוא מדבר אל לבי, "אם זה יהיה נורא ואיום, פשוט נעזוב. נשתה כוסית אחת ונלך. נשתמש במילת הקוד: ´בטטה´. כשתרצי ללכת, פשוט תכניסי בטטה לתוך משפט, ואני אבין שאת רוצה ללכת. בסדר?"
"אני תמיד יכולה פשוט להגיד לך שאני רוצה ללכת," אני מציינת.
הוא מזעיף פנים. "לואיז, אני יודע שאת לא רוצה לעשות את זה, אבל לפחות תנסי. זאת אמא שלי, בשם אלוהים, והבטחתי לה שנבוא. לא כל יום בן אדם מופיע בתערוכת צילום חשובה כמו זאת. חוץ מזה, היא באמת מחבבת אותך. היא תמיד אומרת ששלושתנו צריכים להיפגש."
שלושתנו.
אני נאנחת ונועצת מבט בכפות רגלי. אני מתה להגיד את זה: בטטה. בטטה, בטטה, בטטה.
אני יודעת שזאת קלישאה מוחלטת לשנוא את החמות שלך, ואני סולדת מקלישאות. אבל כשהחמות שלך היא דוגמנית לשעבר משנות החמישים, שמתמחה בלמעוך אותך לגמרי בכל פעם שאת פוגשת אותה, אז יש רק מילה אחת שקופצת לראש. והמילה היא בטטה.
הוא כורך זרוע סביבי. "זה באמת לא כזה עניין, סופגנייה."
הלוואי שהוא לא היה קורא לי סופגנייה.
אבל יש דברים שעושים, אם לא בשם האהבה, אז לפחות למען
חיים שלווים. חוץ מזה כבר שילמנו למונית, הוא התגלח, ואני לבשתי את השמלה האפורה הארוכה ששמורה אצלי בדרך כלל באריזה של ניקוי יבש. הרחקנו לכת מכדי שנוכל לסגת כעת.
אני מרימה את ראשי ומחייכת חיוך מאולץ. "בסדר, בוא נלך." אנחנו חולפים על פני שני המאבטחים הענקיים וצועדים פנימה.
אני פושטת את מעיל הצמר החום שלי ומושיטה אותו לבחור במלתחה, מעבירה בחשאי את ידי על הבטן לבדיקה מהירה. אני מרגישה את התפיחה הרכה. יותר מדי פסטה הערב. אוכל מנחם. אכילה מנחמת. למה דווקא הלילה מכל הלילות? אני מנסה להכניס את הבטן פנימה, אבל זה דורש יותר מדי מאמץ. אז אני מוותרת.
אני מושיטה את היד. הוא לוקח אותה, ויחד אנחנו פוסעים לתוך העולם הלבן, הצונן, של גלריות המאה העשרים. הזמזומים והרחש של הקהל אופפים אותנו כשאנחנו חוצים את רצפת השיש הבהירה. צעירים בחולצות צחורות מתמרנים עם מגשי שמפניה, ושלישיית נגני ג´ז פורטת את המקצב המתוחכם של "מקי סכינאי".
תנשמי, אני מזכירה לעצמי, פשוט תנשמי.
ואז אני רואה אותם: התצלומים. שורות על שורות של דיוקנאות מדהימים בשחור-לבן ותצלומי אופנה, אוסף עבודות של הצלם הנודע הורסט משנות השלושים ועד סוף שנות השישים, תלויים על קירות לבנים לגמרי, מלוטשים-כסופים. הפנים המרוחקים, המושלמים ללא דופי, נועצים בי עיניים בחזרה. אני כמהה להיסחף, לטבוע בתוך עולם התמונות האלה.
אבל בעלי אוחז בכתפי ודוחף אותי קדימה, מנופף לאמו, מונה, שעומדת ליד הבר עם קבוצה של נשים בוגרות ומטופחות.
"הלו!" הוא קורא, מתמלא פתאום רוח חיים, כולו געש ועליצות. האיש העייף והשותק שבמונית התחלף עכשיו בחיית מסיבות קולנית ותוססת.
מונה קולטת אותנו ומנופפת בחזרה, נפנוף קטן ומלכותי, מאותתת לנו להתקרב אליה. אנחנו מצטדדים, נדחקים בינות הקהל דרך כוסיות משקה וסיגריות בוערות. עם כניסתנו לטווח, אני עוטה עלי פנים שאני מקווה שהן מחייכות.
היא שמורה באופן מדהים, פנטסטי, על-אנושי. שערה הלבן-כסוף השופע אסוף לאחור בפקעת מסוגננת ומבליט את עצמות הלחיים שלה ואת עיניה החתוליות. יציבתה זקופה, כאילו בילתה את כל ילדותה ממוסמרת לקרש, וחליפת המכנסיים השחורה שלה מסגירה את האלגנטיות הנינוחה של "דונה קארן". הנשים סביבה קרוצות כולן מאותו חומר יקר, ואני חושדת שאנחנו עומדים להצטרף למין פגישת מחזור של דוגמניות-עבר.
"יקירי!" היא לוקחת את זרועו של בנה ומנשקת אותו על שתי לחייו. "אני כל כך שמחה שהצלחתם להגיע!" בעלי מצמיד אותה אליו.
"בחיים לא היינו מוותרים על זה, נכון, לואיז?"
"בוודאי שלא!" אני נשמעת מתלהבת מכדי שאשמע אמיתית.
היא מחווה אלי תנועת ראש קצרה ושבה ומתרכזת בבנה. "איך ההצגה, יקירי? אתה בטח מותש! פגשתי את ג´רלד וריטה לפני כמה ימים; הם אמרו שאתה הקונסטנטין הכי טוב שהם ראו אי פעם. סיפרתי לכן את זה?" היא פונה לקבוצת החברות שלה. "הבן שלי מופיע ב´השחף´ בתיאטרון הלאומי! תגידו לי אם תרצו כרטיסים."
הוא מרים ידיים. "הכול מכור. אני לא יכול לעשות כלום."
החוצה משתרבבת לה השפה התחתונה. "אפילו לא בשבילי?"
טוב," הוא מתרכך, "אני יכול לנסות."
היא מדליקה סיגריה. "ילד טוב. אוה, אני רוצה להכיר לך, הנה כרמן, זאת שמצולמת עם הפילים בקיר הרחוק שם, וזאת דוריאן, בטח תזהה את הגב שלה בתצלום המפורסם של המחוכים, ופני, טוב, את היית ´הפנים´ של 1959, נכון?"
כולנו צוחקים, ופני נאנחת בגעגוע ומוציאה חפיסת דנהיל מהתיק שלה. "אלה היו ימים! מונה, יש לך אש?"
מונה מושיטה את המצית המוזהב שלה המעוטר בתחריט, ובעלי מניד את ראשו. "אמא, הבטחת להפסיק."
"אבל יקירי, זאת הדרך היחידה לשמור על הגזרה, נכון, בנות?" ראשיהן נעים מעלה מטה באחידות מבעד לעננת עשן סמיכה.
ואז זה קורה; קולטים אותי.
"וזאת בטח האאאאאישה!" פני עוצרת את נשימתה, מעבירה את תשומת לבה אלי. היא פושטת לקראתי את זרועותיה, מנענעת בראשה בחוסר אמון, ולרגע נורא אחד נראה כאילו מצופה ממני לצעוד לתוכן. אני זעה בגולמניות ומתכננת לצעוד צעד קדימה כשלפתע היא משלבת את ידיה בהבעה של עונג. "את מקסימההההההה!" היא מהמהמת ופונה לאחרות לאישור. "היא לא מקסימהההה?"
אני עומדת שם, מחייכת כמו מטומטמת, בזמן שהן נועצות בי מבטים.
בעלי נחלץ לעזרה. "תרצו עוד משהו לשתות, גבירותי?" הוא מנסה לצוד את עינו של המלצר.
"אוה, אתה פשוט מלאך!" מונה מלטפת את שערו. "שמפניה לכולן!"
"ולך?" הוא פונה לעברי.
"אה, כן, שמפניה. למה לא?"
מונה נוטלת את זרועי במחווה של בעלות. היא מלטפת אותה קלות, מין לחיצה מפייסת כמו שהחברה הכי טובה שלך נהגה לעשות כשהיית בת עשר וגרמה ללבך לנתר. לבי מנתר עכשיו לנוכח מפגן בלתי צפוי זה של חיבה, ואני קצת כועסת על עצמי בשל כך. הייתי שם כבר בעבר, ואני יודעת שמסוכן להתפתות על ידה, אפילו לשנייה.
"נו, לואיז," יש לה קול עמוק ועשיר בצורה מפתיעה, "ספרי לי מה את עושה. אני רוצה לשמוע הכול!"
"טוב…" המוח שלי סורק בקדחתנות את עובדות חיי בחיפוש אחר מציאה ראויה לציון. שאר הנשים מביטות בי בציפייה. "הכול בסדר, מונה… באמת בסדר."
"וההורים שלך? איך מזג האוויר בפיטסברג? לואיז מפיטסברג," היא ממתיקה סוד.
"הם בסדר, תודה."
היא מהנהנת. אני מרגישה כמו מתחרה בחידון טלוויזיה של אחר הצהריים, וכמו כל מנחת שעשועונים טובה היא דוחקת בי להמשיך כשאני נתקעת.
"את עובדת עכשיו?"
היא אומרת את המילה "עובדת" עם מין הדגש קל, כמו כל האנשים מעסקי השעשועים; אחרי הכול, יש הבדל עצום בין "לעבוד" לבין לעבוד "במקצוע".
אני יודעת את כל זה אבל מסרבת לשתף פעולה.
"כן, אני עדיין בתיאטרון ה´פניקס´."
"זאת עבודה שקשורה למשחק? לואיז שלנו מחשיבה את עצמה קצת שחקנית," היא מסבירה.
"טוב, הייתי שחקנית," אני נכשלת בלשוני. לא משנה עד כמה אני משתדלת, היא תמיד תופסת אותי בקלקלתי. "אני מתכוונת, לא ממש עבדתי כבר כמה זמן. ולא, זה לא קשור למשחק, זאת עבודה עם קהל, בקופת הכרטיסים."
"אני מבינה," היא מחייכת, כאילו יורדת לחקרה של משמעות עמוקה אשר אינני מודעת אליה. ואז דוריאן שואלת את השאלה שממנה יגורתי.
"ראינו אותך איפשהו?"
"טוב, כמובן עשיתי כמה פרסומות." אני מנסה לענות כלאחר יד, מושכת בכתפי כאומרת "מי לא?"
"באמת?" היא מקשיתה גבה בחיקוי מושלם לאישה משתאה. "איזה פרסומות?"
לעזאזל.
"טוב…" אני מנסה לחשוב. "היה הקמפיין להגרלות של ´רידֶרס דַייגֶ´סט´. אולי ראית אותי שם."
היא בוהה בי.
"את יודעת, זאת הפרסומת שבה כולם טסים בכדור פורח מעל אנגליה, שותים שמפניה ומחפשים זוכים. אני הייתי בצד שמאל, זאת שמחזיקה מפה ומצביעה לכיוון לוטן."
"אהה." היא מנומסת. "טוב, זה נשמע נחמד."
"ועכשיו את עובדת בקופה." מונה מסכמת את כל העסק בחבילה קטנה ומסודרת.
"כן, טוב, יש לי כמה דברים בקנה, אם אפשר להתבטא ככה… אבל כרגע זה מה שאני עושה." אני נואשת כרגע לקבל את היד שלי חזרה.
היא לוחצת אותה עוד קצת.
"זה באמת מקצוע קשה, מתוקה. הכי טוב להכיר במגבלות שלך. אני תמיד מייעצת לנשים צעירות לברוח מזה כמו ממגֵפה. האמת הפשוטה היא שצריך הרבה יותר משמעת והקרבה ממה שבחורות מודרניות מוכנות להקדיש. ראית את התמונה שלי?"
תמשיכי לחייך, אני אומרת לעצמי. אם תמשיכי לחייך, היא לעולם לא תדע שאת רוצה שהיא תמות. "לא, עוד לא הספקתי להסתכל; רק הגענו הנה."
"הנה, תרשי לי." והיא מושכת אותי לעבר תצלום גדול שלה משנות החמישים.
היא צעירה באופן בלתי ייאמן, כמעט לא מזהים אותה, חוץ מעיני השקד הנחושות שלה ועצמות הלחיים המפורסמות, שהזמן לא נגע בהן. היא נשענת בגבה על עמוד מהתקופה הקלאסית, הפנים שלה פונים קלות לעבר המצלמה, חצי מוצלים חצי מוארים. השיער הבהיר שלה עשוי בתלתלים מעוצבים באמנותיות ומפוזרים על כתפיה, והיא לובשת שמלה צמודה ללא כתפיות משכבות של משי ושיפון. שם התמונה, "ווג, 1956".
"מה דעתך?" היא שואלת ובוחנת אותי בקפידה.
"אני חושבת שזה יפהפה," אני אומרת בכנות.
"יש לך טעם." היא מחייכת.
צלם עיתונות מזהה אותה ושואל אם הוא יכול לצלם אותה.
"סיפור חיי!" היא צוחקת, ואני מתחמקת כשהיא מדגמנת לפניו.
אני מביטה סביב בחדר הצפוף כדי למצוא את בעלי. בסוף אני קולטת אותו, צוחק עם קבוצת אנשים בפינה. בידו שני גביעי שמפניה, וכשאני מתקרבת לעברו, הוא מרים את ראשו ותופס את מבטי.
אני מחייכת והוא אומר משהו, מסתובב ופונה לעברי לפני שאני מספיקה להצטרף אליהם.
"מי אלה?" אני שואלת, כשהוא מושיט לי גביע.
"סתם, כמה אנשים מאחד ממועדוני התיאטרון האלה. הם זיהו אותי מההצגה." הוא מוביל אותי בחזרה לכיוון התצלומים. "איך את מסתדרת עם אמא?"
"אה, בסדר," אני משקרת. "ממש בסדר." אני מסתובבת אחורה ומביטה אבל הם נעלמו, נבלעו על ידי הקהל שנע כל הזמן. "לא רצית להציג אותי?"
הוא מחייך ומלטף לי את התחת, דבר שאני שונאת ושהוא תמיד עושה בציבור. "לא, בכלל לא!!! אל תהיי כזאת פרנואידית. האמת שהם קצת, איך להגיד, נלהבים מדי. אני לא רוצה שהם ישעממו את אשתי המקסימה, נכון שלא?"
"ומי זאת יכולה להיות?" אני נשמעת הרבה יותר מרירה ממה שהתכוונתי.
הוא מלטף לי שוב את התחת ומתעלם ממני.
אנחנו נעצרים מול תצלום של אישה המעשנת סיגריה, עיניה נחבאות מתחת לתיתורת כובעה. היא נשענת, ממתינה בפתח דלת ברחוב חשוך ושומם. כנראה התמונה צולמה מיד אחרי מלחמת העולם השנייה. משהו לא מסתדר לי בניגוד שבין הסביבה הנטושה לשלמות המזוככת של החליפה המחויטת והמדוקדקת שלה.
"זה באמת סגנון," בעלי נאנח.
פתאום חם מדי. אני מרגישה מוצפת מכמות האנשים, העשן והרעש של כל כך הרבה שיחות נלהבות מדי. מונה מנופפת לעברנו שוב, אבל אני מניחה לבעלי לגשת אליה ומפלסת את דרכי לחדר קטן יותר וצפוף פחות בצד הגלריה המרכזית. במרכז עומד ספסל עץ שטוח. אני מתיישבת ועוצמת את עיני.
טיפשי להילחץ כל כך. בעוד שעה הכול ייגמר. מונה תהיה אחרי רגע התהילה שלה, ואנחנו נהיה בריאים ושלמים בדרכנו חזרה הביתה. מה שצריך לעשות זה להירגע. ליהנות. אני פותחת את עיני ונושמת עמוקות.
הקירות מלאים דיוקנאות — פיקאסו, קוקו שאנל, קתרין הפבורן, קרי גרנט — שורות על שורות של פנים מוקפדים וזוהרים. העיניים כהות יותר, חודרות יותר מעיניים רגילות, האפים ישרים יותר, מחוטבים יותר. אני מרשה לעצמי לגלוש למין מצב מדיטטיבי, לכישוף שמגיע בעקבות הצפייה בכמות כזאת של יופי.
ואז אני קולטת דיוקן שאיני מזהה, אישה עם שיער שחור מבריק, שביל באמצע ופנים עטורי תלתלים. הקווים שלה ייחודיים; עצמות לחיים גבוהות, פה בצורת קשת קופידון ועיניים שחורות אינטליגנטיות מאוד. היא רכונה קדימה, לחייה נחות בעדינות על היד שלה, והיא נראית כאילו תפסנו אותה באמצע השיחה הכי מעניינת בחייה. השמלה שלה, שמלה צמודה גזורה באלכסון, עשויה סאטן קל שמנצנץ על הרקע הכהה של הספה, והתכשיט היחיד שהיא עונדת הוא מחרוזת של פנינים משובחות. הפנים שלה הם לא המפורסמים ביותר ואפילו לא המושכים ביותר, אבל מאיזושהי סיבה היא ללא ספק הכי מרתקת. אני מתרוממת וחוצה את החדר. שֵם התצלום: ז´נבייב דריו, פריז, .1934
אבל ההתבודדות שלי קצרה.
"הנה את! מונה שלחה אותנו למצוא אותך." פני מטיילת לקראתי חבוקה בזרועו של בעלי הלא נלהב.
הישארי רגועה, אני מזכירה לעצמי ולוגמת לגימה נחוצה מאוד מהשמפניה שלי. "שלום, פני, אני סתם נהנית מהתערוכה."
היא רוכנת קדימה ומנופפת אצבע מול פני.
"את יודעת, לואיז, את מאוד מאוד שובבה!" היא קורצת לבעלי. "אני לא יודעת איך אתה מרשה לה לשתות! אתה מתנהג לא יפה כמוה!"
בעלי ואני מחליפים מבטים. סליחה?
היא רוכנת עוד קדימה ומנמיכה את קולה לרמת לחישה. "אני מוכרחה לומר שאת נראית מדהים! וזה," היא ממשיכה, ממששת את בד השמלה שלי במרץ בין האגודל לאצבע, "זה ממש לא רע בכלל. אני מתכוונת, רוב השמלות האלה נראות ממש כמו אוהלים, אבל זאת באמת חמודה. הבת שלי אמורה ללדת במאי, והיא נואשת למצוא משהו כמו השמלה הזאת, שהיא יכולה פשוט לזרוק על עצמה."
אני מרגישה את הדם אוזל מראשי.
היא מחייכת לעבר שנינו. "אתם בטח כווווול-כך מרוצים!"
אני בקושי בולעת את הרוק. "אני לא בהיריון."
היא מכווצת גבה בבלבול. "סליחה?"
"אני לא בהיריון," אני חוזרת, בקול חזק יותר הפעם.
בעלי צוחק בעצבנות. "את תהיי הראשונה שתדע כשהיא תהיה, אני מבטיח לך!"
"לא, אני חושבת שאני אהיה," אני אומרת, והוא צוחק שוב, קצת היסטרי בשלב הזה.
פני ממשיכה להביט בי בפה פעור ובתדהמה. "אבל השמלה הזאת… אני מצטערת, אני מתכוונת, היא פשוט…"
אני פונה לבעלי. "יקירי?"
נראה שהוא מצא נקודה מעניינת על הרצפה. "מה?"
"בטטה."
לא יודעת מה חשבתי שהוא יעשה, יגן עלי איכשהו או לפחות יפגין הזדהות. אבל במקום זה הוא ממשיך לבהות בנעליים שלו.
"בסדר."
אני מסתובבת ומתרחקת. אני מרגישה כמו בחוויה חוץ גופית, אבל איכשהו מצליחה להגיע לחדרי השירותים המסוככים. שתי בנות מתקנות איפור כשאני נכנסת, אז אני ניגשת היישר לתא פנוי ונועלת את הדלת. אני ממתינה, גבי נשען על הדלת הקרירה והמתכתית, ועוצמת את עיני. אף אחד לא מת מבושה מעולם, אני מזכירה לעצמי. אם זה לא היה נכון, הייתי מתה כבר לפני שנים.
בסוף הן יוצאות. אני פותחת את הדלת ונעמדת מול המראה. כמו כל אישה נורמלית אני מביטה במראה בכל יום, כשאני מצחצחת שיניים או שוטפת פנים או מסתרקת. אלא שאני נוטה להביט בפני בחלקים ונמנעת מלצרף אותם לשלם. לא ברור לי למה; אני פשוט מרגישה בטוחה יותר כך.
אבל הערב אני מכריחה את עצמי להביט על הכול. ופתאום אני רואה איך פיסות החלקים מצטרפות למישהי שאני לא מכירה, מישהי שמעולם לא תיכננתי להיות.
השיער שלי זקוק לתספורת, ואני באמת צריכה לצבוע אותו כדי להיפטר מהשערות האפורות שצצו טרם זמנן. הן מאוד אפורות והן תלויות בלי סדר סביב ראשי, חלקן מוסט לצד אחד בסיכה בדוגמת שריון צב. הפנים שלי, החיוורים תמיד, לבנים באופן לא טבעי. לא גונֵי שנהב או בהט אלא פשוט חסרי כל צבע, כמו חיה של מים עמוקים שמעולם לא ראתה שמש. בניגוד להן מריחת השפתון האדום נראית צעקנית, והפה שלי נראה גדול מדי — כמו חתך עמוק ואדום לרוחב השליש התחתון של פני. החום באולם גרם לי להזיע; האף שלי מבריק ולחיַי סמוקות ונוצצות, אבל לא מרחתי שום סומק.
והשמלה האהובה עלי, אף שעברה ניקוי יבש, נהייתה מקומטת ללא תקנה ונראית, אם לומר בכנות, חסרת צורה כמו משהו שהיה באופנה לפני חמש שנים, אבל בפירוש לא בסגנון של היום. אני זוכרת שהרגשתי סקסית ובטוחה בתוכה כשהיא פשוט ריחפה מעל גופי ורמזה על חושניות של אישה בעלת גזרה יפה. עכשיו, כשאני שוקלת עוד ארבעה קילוגרמים, זה לא נראה אותו דבר. ולסיום, הנעליים שלי, זוג נעלי הליכה שטוחות בסגירת וֶלקרו, שבגללן הקרסוליים שלי נראים כמו שני גזעי עצים עבים. הן מהוהות ובלויות, נעלי יומיום, לפחות בנות שנתיים, ואכן מרופטות מכדי להסתובב בהן בכל מקום שהוא מחוץ לביתי.
אני נאלצת להסיק שכל ההופעה באמת צועקת "אישה הרה". או ליתר דיוק, "זה המקסימום שאני יכולה לעשות בנסיבות הקיימות".
אני מסתכלת על הבבואה שלי בבהלה. לא, האישה הזאת היא לא באמת אני. זאת פשוט טעות איומה — משולש ברמודה של יום-שיער-רע פוגש יום-שמלה-רעה שמתעמת עם נעלי היפית מהגיהינום. אני צריכה להירגע, למקד את עצמי.
אני עושה ניסוי.
"היי, קוראים לי לואיז קנובה. אני בת שלושים ושתיים ואני לא בהיריון."
הקול שלי מהדהד בשירותים הריקים.
זה לא עובד. הלב שלי הולם, ואני מתחילה להילחץ. אני עוצמת את עיני ומכריחה את עצמי להתרכז, לחשוב מחשבות חיוביות, אבל במקום זה מציפות את מוחי תמונות של אלפי פנים מבריקים בשחור-לבן. כאילו אני אפילו לא שייכת לאותו מין.
פתאום נפתחת מאחורי הדלת, ומונה נכנסת פנימה.
בטטה מזוינת כפול שלוש.
היא נשענת בדרמתיות על הכיור. "לואיז, כרגע שמעתי. תראי, היא לא התכוונה לכלום. אני בטוחה, וחוץ מזה, היא עיוורת כמו עטלף."
למה הוא מוכרח לספר לה הכול?
"תודה, מונה, אני מעריכה את זה."
"ועדיין," היא נעמדת מאחורי ומסיטה את שערי לאחור מפנַי בשתי אצבעות מטופחות בקפידה, "אם תרצי, אני יכולה לתת לך את השם של הסַפֲר שלי, הוא באמת מאוד בסדר."
בעלי ממתין כשאני יוצאת. הוא מושיט לי את המעיל שלי, ואנחנו עוזבים את המסיבה בשתיקה, מוצאים את עצמנו עומדים באותו מקום בכיכר טרפלגר פחות משלושים דקות אחרי שהגענו. הוא סוקר את הרחוב בחיפוש אחר מונית, מוציא חפיסת סיגריות מהכיס שלו ומדליק אחת.
"מה אתה עושה?" אני שואלת.
"מעשן," הוא עונה. (בעלי לא מעשן.)
אני מניחה לזה.
אור צהוב של מונית מגיח לעברנו ממרחק, ואני מנופפת בפראות. יש ערפל עכשיו. המונית מאיטה ואנחנו נכנסים פנימה. בעלי מטיל את עצמו בכבדות במושב האחורי, ואז נשען שוב קדימה ופותח חלון.
פתאום אני רוצה להצחיק אותו, לחבק אותו, או לחלופין להיות מחובקת. אחרי הכול, מה זה משנה איך אני נראית או מה כל אחד אחר חושב? הוא עדיין אוהב אותי. אני מושיטה יד ומניחה אותה על שלו.
"חמודי? אתה… אתה באמת חושב שאני נראית בסדר?"
הוא לוקח את היד שלי ולוחץ אותה. "תקשיבי, סופגנייה, את נראית פשוט בסדר. בדיוק איך שאת תמיד נראית. אל תשימי לב אליה. היא בטח מקנאת בך כי את צעירה ונשואה."
"כן," אני מסכימה לגמרי, אף על פי שזה לא בדיוק ים המחמאות המשתפך שקיוויתי לו.
הוא לוחץ שוב את ידי ומנשק לי את המצח. "חוץ מזה, את יודעת שלא אכפת לי מכל השטויות האלה."
המונית מאיצה לתוך החשכה, וכשאני יושבת שם והרוח הקרה נושבת על פני, עולה בתוכי מחשבה אחת, בודדה וחזקה.
כן, אבל לי אכפת.