מרגישה על סף העולם, על קצה התהום, ויודעת שפרט ממני ישנם לפחות עוד שני אנשים בבריכה אשר ממתינים בשקיקה לקפיצה הקולנית שלי למים

בין אדי הכלור

לפעמים בימי שלישי בערב, כאשר אני עייפה אך עייני לא מספיק תשושות בשביל לאפשר לי להרדם, אני נוסעת לבריכה.
אני מהדקת את כובע הים ומסתירה כל קצוות שיער שובבה אשר מנסה לחמוק ממנו, ומביטה במבט נחוש של שחיינית מאומנת אל עבר הבריכה, אך לעולם לא קופצת.
אני מתיישבת על קצה המעקה, ופולטת אנחה כבדה. אדי הכלור מצטברים בראותי ואני חוזרת בשנית על עצם העובדה שמעולם לא פיתחתי חסינות מובהקת כלפיהם. טובלת את כפות רגליי במים, ונשארת לשבת שם לזמן בלתי מוגבל. ברגעים כאלה, שבהם ידיי נאחזות במעקה וכפות רגליי מושרות במים, אני מרגישה נבחנת. מרגישה על סף העולם, על קצה התהום, ויודעת שפרט ממני ישנם לפחות עוד שני אנשים בבריכה אשר ממתינים בשקיקה לקפיצה הקולנית שלי למים, גם הם משתוקקים לראות כיצד אני מטילה את גופי אל המים ומשפריצה רסיסי כלור לכל עבר.
אצבעותי מתרוממות באיטיות בתנועת פרידה של כף יד, אך למעשה הן קורצות אליי וקוראות לי להצטרף אליהן. אני מחליקה על פני המעקה הרטוב ומוצאת את עצמי עטופה בביצה חלקלקה וקרירה.
מתמכרת להרגשה הנעימה של רעננות המים, וצוללת אל קרקעית הבריכה, רק שם אני מוצאת את מקלטי. אני מוצאת את תחושת היציבות ונשכבת על הלבנים הרטובות, עוצמת את עייני ומרשה לעצמי לפתוח את מחוזות נפשי ולהרהר.
לחשוב עליו, האם גם הוא מרגיש בשניות אלה ממש את הרעננות והטוהר של המים, האם גם גופו החסון נעטף במי כלור קרירים?
או שמא, הוא שוכב אפרקדן על הדשא, מריח את הריח הלח של הטל המדברי ובוהה בכוכבים המנצנצים.
האם גם הוא עוצם כרגע את עייניו ומתמכר לתחושת הדממה המשגעת בחדרו, בקומה העליונה, כאשר גופו מונח בכבדות על פני הסדינים הנקיים בצבע לבן. האם גם ראשו מסתחרר מריח כביסת הסדינים, כמו שראשי שלי מסתחרר מריח אדי הכלור אשר נפלטים ממעמקי הבריכה?
אני פוקחת את עייני והצריבה של תרכובת הכלור לא ממאנת לבוא, אך עבורי הכאב הזה לא קיים כלל.
תחושת חוסר החמצן לא קיימת בכלל גם היא, ואף האדוות הקלילות שמייצרים הילדים הקטנים שמשתוללים בבריכה פגו גם הן.
בעייני, שכרגע לא רואות מאומה קיים רק הוא.
איני רואה אותו. איני יודעת עליו. אך מרגישה אותו בכל רמ"ח איברי.
תוהה לעצמי, האם עייניו שכרגע רואות אנשים אחרים, מקומות אחרים רואות גם אותי מבעד ללוט הערפל העבה שיצרנו לעצמנו?
האם היא יודעת שמילותיו שנאמרות לה בלחישה ובנאמנות עד אין קץ הן בעצם המילים שלי, ושהיא כלל לא קיימת פה מתחת למים?
והאם, האם הוא כלל שם לב לצל הנמצא מזה שנה בחדרו בקומה העליונה? האם הוא מייחס חשיבות לכוכב העדין המנצץ רק עבורו בשמיי המדבר הרחוקים? האם הוא מזהה אותי כפי שאני בין אדי הכלור בשניות המעטות אשר בהן נפרצים כל מתרסיי ליבו?

1 תגובות

  1. אלי ( וואט דה פאק אורחת?!)

    כלור בסוף יהרוג את כולנו.

    ח"ח, כתיבה יפה.

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *