החולה מתה

היא חשבה שהיא ראתה כבר הכל. קשוחה ממש קשוחה, כמו פלדה, לא מתפשרת, לובשת את הפוזה כמו תלבושת אחידה. בית מעוצב, חיים מקטלוג, הבגדים הנכונים, העבודה הנכונה, כרזות ממוסגרות על הקירות, קוסמטיקאית צמודה, סקי בחורף, נוצצת.
הכל טוב , תודה ששאלתם ואני לא יכולה להתעכב יש לי שוב פתיחה/טיסה/פגישה אז ביי ממי ונדבר, תתקשר. נקבע.
המון חברים, ורק החברים הנכונים.
וככה שנים ועוד שנים, רומנים קצרים, מפלסטיק, לא משאירים קמטים, לא מלכלכים. הכיריים במטבח תמיד בוהקים, במקרר אין שאריות של חיים אחרים. מדי פעם מבליח הגבר הנכון, כרטיסים למקום הנכון, רואים אותם ביחד – ארוחות ערב ברפאל, סופשבוע קצר בלונדון. נקי.
לא רוצה ילדים, לא רוצה פוצי מוצי. הכל מצוין. לחם ושעשועים.

ניתוח לב פתוח

והוא ראה אותה, ישר ידע איפה ומה. נכנס לה לחיים ושדד לה את הלב בקלי קלות, כאילו היה שם מקום מוכן בשבילו שנשמר עבורו כל השנים והוא פשוט איחר להגיע. היא המומה, היא בכלל לא נמשכת לדעתה, זה לא הגבר שהיא היתה בוחרת לעצמה, לא מתאים בכלל. מה קורה כאן? נכנס לה לחיים, לבית, למיטה. נשאר לישון כאילו זה טבעי לגמרי לישון מחובקים ולבוש בסדינים שלה – מאה אחוז כותנה מצרית. כל הלילה היא מתפתלת אבל לא יכולה לבקש ממנו ללכת. מכיר אותה, יודע בדיוק איך לגעת ומה להגיד, ממיס לה את ההגנות כמו חמאה במחבת רותחת.
לוקח אותה לסרט, בא עם האופנוע, היא מחבקת אותו מאחורה, מתכרבלת עליו בקולנוע, ישנים ביחד. שרה במקלחת, לוקח את הכלבה שלה לטיול בוקר, הולכים לחברים ,אופה עוגה, מחכה שייגמר היום, מורידה שערות בקפידה, מכינה ארוחת ערב, הכיריים הנוצצים מתכסים בכתמים קטנים של רוטב.
הולכים לפארק, דברים בנאליים, קפה מוקדם בבוקר לפני שהוא יוצא ליום ארוך, לא מאמינה שהיא ערה בכזו שעה, בגללו. מאוהבת כמו בת שש עשרה, כמו פעם לפני שהחיים אפו אותה עם קרום קשה.
כל ההגנות שלה אינן, והוא בכלל לא הגבר המתאים, לא מבריק, לא זוהר, לא מעוצב בכלל. בלילה הוא נוגע בה , הגוף כל כך רעב למגע כזה, לא מתחכם, מלטף מדהים, פשוט, כאילו מישהו סיפר לו הכל עליה. בלי שאלות, בלי מבוכה בכלל. זוג, איש ואישה. מעיזה לכלול אותו במחשבות שלה על העתיד, מעיזה לספר לחברה, מעיזה.

לא לבעלות לב חלש

הוא נעלם, לא עונה לטלפון, שולחת הודעות, אי מיילים, מתקשרת, שוכחת את כל הכללים ומתקשרת ומתקשרת ומתקשרת. לא עונה אפילו כדי להגיד שנגמר. לקח לה את הלב ולא מחזיר. נעלם ואיננו.
חוזרת הביתה מוקדם, מאכילה את הכלבה, משאירה לה קערה מלאה אוכל ומים, שתשתין באמבטיה, למי אכפת. מכבה את האור, הנייד לידה, אולי בכל זאת. יודעת שזה לא יקרה. כואב לה עכשיו , כמו לצוף במים שחורים ועכורים. גוררת את עצמה לשירותים. מקיאה. מתכרבלת חזק בשמיכה, הכלבה מציצה עליה בתמהון.
עוברים כמה ימים, היא מתאוששת, מנקה את הבית, שוטפת הכל, מזמינה את העוזרת, משאירה לה עוד מאה שקל ונעלמת, מתרצת בשפעת בעבודה, קונה פרחים, קונה לעצמה עוד כמה זוגות נעליים. מזמינה טיסה לאמסטרדם, מכינה הזמנות לתערוכה המתקרבת, קוצרת מחמאות, אף אחד לא שם לב שהיא בלי לב, אף אחד לא יודע, אף אחד לא ייגע בה יותר ככה.