החולמת

אני רוצה חבר. ממש ככה. רוצה בן זוג, נפש תאומה, סיר למכסה, מחק לעיפרון, כפפה ליד, גרב לרגל, פרטנר, איש, חבר. אני רוצה את כל החבילה. רוצה מישהו שישכב איתי בלילה, מישהו שיחבק אותי כשעצוב לי וגם כששמח לי. מישהו שימחה לי את הדמעה כשמעצבנים אותי בעבודה, מישהו שיקלל את זה שהרגע חתך אותי בכביש וייכנס באם-אמא שלו, מישהו שיגן עליי גם שהוא יודע שממש לא צדקתי כשגנבתי את החולצה ההיא מהחנות ובטח שכשתפסו אותי לא הייתי צריכה לקלל את המנהל שאני לוקה בתסמונת וינונה ריידר. מישהו שיהיה שם לטוב ולרע, שיעשה לי נעים בגב ובעוד כל מיני מקומות, מישהו שיגיד לי שאני יפה בבוקר, גם אם לא צחצחתי שיניים ושאני יפה בצהריים גם אם השמנתי ושאני יפה בערב, גם אם אני סתם עצבנית. מישהו שיסכים איתי כשאני רבה עם אמא שלו. כזה מישהו בדיוק אני רוצה.
מצד שני כשהמישהו הזה יבוא, ועם המזל שלי, הוא בטח יפציע בקיץ, כשכבר חם ודביק ולא יהיה לי כוח. והוא גם בטח ינחר, יפליץ, יעשה בלגן וישאיר תחתונים מלוכלכים. הוא גם בטח לא יידע לפרגן לי כשאני רוצה ולא יבין שכשאני אומרת "לא" אני בעצם מתכוונת ל"ברור שכן". הוא גם בטח לא יידע לעשות הפתעות ואף פעם לא ייקח אותי לפריז סתם ככה, בלי שאצטרך לעשות כלום, רק כדי להושיב אותי במסעדה צרפתית ולומר לי שהוא אוהב אותי. הוא גם בטח ילך לישון שניה אחרי שהוא גמר ויסובב את התחת לכיוון השני. הוא בטח יהיה עצלן, נצלן, רגזן, עצבן ובטלן.

חבר ללילה

אז אולי אני דווקא לא צריכה מישהו. אולי אני צריכה אותי. אתם יודעים, לישון באלכסון, לחיות לרוחב, לנשום אוויר צח, לשתות לי קפה לבד בבוקר עם העיתון, להיכנס לבור של עצמי ולהיות שם. ככה. רק אני עם עצמי ואנוכי. לעשות שופינג עם חברות ולדבר על עצמי ועל עצמן. ליהנות ולהעריך את הנשיות שבי, בלי קשר לטסטוסטרונים שמסתובבים להם בעולם עם הטוסטוסים שלהם, שאוכלים טוסטים עם גבינה בחצות. מי צריך את זה?
כן, אולי זה בדיוק מה שאני צריכה לעשות. לקנות תחתוני סבתא, להפסיק לגלח את בית השחי ולחיות בסגנון ברידג`ט ג`ונס לפני שהכירה את יו גרנט. פשוט לחיות, לענג את עצמי, לבשל לעצמי, לריב עם אמא שלי ולא עם חמותי, לעשות סדנת פנג שוואי, יוגה, פילאטיס, סדנת בישול, סדנת איפור, סדנת מודעות עצמית, ללכת לפסטיבלים של רוחניות ולהתחבר לנפש האמיתית שלי. רק אני, הנשית, האמיתית.
אבל אז מה? אז אני אהיה שעירה שיודעת שצריך לשים את המיטה בדיוק מתחת לחלון כדי שהרוח תיכנס ותעביר בחיי קארמה טובה. אבל אני אהיה לבד, גלמודה. אפילו את עצמי אני אצליח לשעמם ולהתיש.
אז אולי אני צריכה הרפתקה לילית וחד פעמית. כזה ששורד לשעתיים בלילה והולך לפני שאני מצחצחת שיניים. כזה שנכנס בחצות הליל, מתפשט, עושה לי טוב, עושה הכל כדי שאגמור ואז גם שואל אם גמרתי. כזה שאאסוף בלילה, בלי שאדע את שם המשפחה שלו, צבע העיניים שלו, מה הוא עושה, מה הוא רצה לעשות כשהיה קטן, כמה אחים יש לו, אם יש לו בעל חיים אהוב וכמה הוא משלם ארנונה. אחד כזה שייראה מספיק מסוקס מבחוץ ושלעולם לא אצטרך לדעת אם הוא נפש רגישה עם חולשה לאבטיחים. אחד כזה שאני לעולם לא אדע אם הוא דיסלקט, מצחיק, חכם, אינטליגנטי או טיפש, נכה רגשית, נכה נפשית. אולי זה בדיוק מה שאני צריכה. אחד שירכך לי את הלילה, ירכך לי את הנפש ויילך לדרכו, כמו סוס לבן, בלי שום תואר של אבירות על גבו. כי אולי אני לא צריכה אביר, אני צריכה איבר. חד פעמי, גדול ושיודע לעשות את העבודה.

מה כבר ביקשתי?

נו, באמת, על מי אני עובדת? הרי כבר בבוקר עם הגבר הראשון אני אחשוב שהיה שם משהו אמיתי, משהו שלא קורה עם כל אחד. ואני אחשוב שדווקא היה לנו חיבור מטורף, וכשהוא נישק אותי באוזן, גיליתי שהוא אוהב את אביתר בנאי ובוכה מסרטים על ה-11 בספטמבר. וכשהוא ליטף לי את הגב, הבנתי שהוא מצחיק בטירוף. וכשהוא הגיע למקום הקדוש, הבנתי שהוא אינטליגנט אמיתי, שיודע לכתוב עם הלשון שלו סמינר שלם על אהבה.
אז איך אני יכולה סתם אחד לרגע? אולי אני בכל זאת צריכה מישהו לקצת יותר זמן מלילה. אולי כמה חודשים. אולי לנסות שנה ולראות איך נזרום משם. נבין קודם מה החלומות שלו, הרצונות שלו, השאיפות שלו. מה מקפיץ אותו, מה גורם לו לחייך, לצחוק, לבכות, להתרגש, להקניט, להתלוצץ ואז נחליט. ואולי, בסוף אני גם אתחתן איתו. או, אולי זה בדיוק מה שאני צריכה.
כן, זהו. זה מה שאני צריכה. מישהו להתחתן איתו. כזה לנצח נצחים. כזה לעד. כזה שנזדקן יחד. נלך ביחד לקופת חולים ולחוקנים. כזה שאסעד אותו והוא אותי. כזה שיכיר כל קמט בפניי, כל קימור בגופי גם כשאשמין. כל תא צלוליט בישבני. כזה שיביט בעיניי וכבר יידע הכל מבלי שאדבר. כן, כזה. בדיוק כזה.