זייני אותי, שרון

מצד אחד אני לא חובבת טלוויזיה ובפרט – מונופול הרייטינג קשת, מצד שני אני גם לא מחבבת במיוחד את ז'אנר ה"ריאליטי TV" החל מדייטינג בשלישיות, דייטינג בשרשראות וכלה בדייטינג מעורב (בעלי חיים במסווה של בני אדם). אך מצד שלישי, בתור רווקה בעלת שניים שלושה עקרונות, בכל זאת קשה לי להתעלם מהתופעה שנקראת "קחי אותי, שרון".

המחשבות שחלפו בראשי והתגבשו למילים משקפות את העניין האישי והאנושי שלי – השוויתי כמיטב יכולתי ביני ובין שרון, בין עשרות מאהביי ל-15 בחוריה, בין הגישה הפסיבית-אגרסיבית של החברות והאמא שלה, לאלו שלי. השתדלתי להחליף את רגשות הקנאה בתירוצים מנומקים ולהעלות תהיות אמיתיות, בתקווה שאבי ניר יוכל לתת לי מספר תשובות וכך אוכל אולי להמשיך בשלוות חיי, פוסט "סערת שרון".

נתוני הפתיחה שלנו לא ממש שונים: שתינו הכוסיות הראשיות במחזה שלנו, נשים בשלות, בוגרות ובעלות ניסיון, מה שמפיל אותנו באופן אוטומטי לקטגוריית "המתקרבות לשלושים", או במילים פחות עדינות "לחוצות חתונה". שתינו בעלות קריירה מוצלחת, שרון מנהלת תיקי לקוחות בחברה מתגמלת, אני מזכירה במשרד פרסום למגזר הרוסי, אבל מי סופר. לה יש תואר במינהל עסקים, לי יש תואר בתקשורת ולמרות ששכחתי למה עשיתי אותו, אני עדיין משלמת עליו, בתשלומים כמובן.
לשתינו יש אותם קלפים מנצחים: חיוך מקסים ורגליים ארוכות, ושתינו יודעות בדיוק מתי לשלוף אותם, כמו דילר מנוסה. שתינו זכינו לחשיפה תקשורתית: שרון הציגה את הקישקעס שלה בטלוויזיה, בעוד אני מכבסת את הכביסה המלוכלכת ב"בננות". שתינו מעדיפות לנסוע מרחקים קצרים באופניים, אצלי זה בעיקר בגלל שאין לי אוטו.
לשרון יש חברות סטייל איה ושירלי. מפרגנות. לשתינו יש חברה בלונדינית ממוצא רענני, שתמיד שמחה לעמוד לצדנו ולקבוע את הסטנדרטים המוחלטים למחזר ולחברים שלו, שהם המחזרים הפוטנציאליים שלה. למרות שאין לה מושג בספורט, המשפט החביב "הוא פשוט לא בליגה שלה", נאמר בליווי אנחת צער (הצער אינו על הבחור הנזרק חלילה, אלא ביטוי של "כמה קשה להיות יפה ומבוקשת" או אולי "כמה קשה להיות חברה של יפה ומבוקשת?")
אמה של שרון, ממש כמו אמי, מגלה ליברליות ראויה לציון. אולי גם היא שוכחת לספר לה על חתונות של קרובים, אולי גם היא טורחת לעדכן אותה שנישואים זה לא אבי-געזונט, אבל בסופו של דבר, גם היא בן אדם. בן אדם שמשתעמם לפעמים ואז קורים דברים מוזרים: היא מתחילה לבקר אצל המכשפות וחוזרת עם הצעות בעלות מעוף: לשנות את השם בתעודת זהות לכתיב חסר. פעם הסכמתי לצאת עם בליינד דייט מבית היוצר של אמא והדבר הראשון שהוא אמר לי היה "חשבתי שאת בלונדינית". מה לעשות חבוב, לא הכל בגנים.

טוב, הגענו לבחורים. באמת מקבץ מגוון, עם פנייה לכל קהלי המטרה: רופאים, ברמנים, עולים חדשים, שכירים, עצמאיים ואפילו בעלי זיקה דתית. בעיקר טמבלים, שזה תואם את הייצוג באוכלוסייה. נכון שאין ייצוג הולם לקהילה ההומו-לסבית-בי-טראנס, אבל סביר להניח שיש להם אלטרנטיבות.
אחד איש עסקים ממולח, ואני מצדי, זכיתי לצאת עם מי שהתברר כסוחר סמים, שיצא לפנסיה מוקדמת (בכלא). אחר הוא רופא רגיש ורומנטי, גם לי יצא לצאת עם רוקח נוירוטי ואסתמטי. אחד הבטיח לה את הירח, אני יצאתי עם טייס (נשוי פלוס שניים). אבל ברצינות, קשה לי להתחבר לאוסף הפלקטים הזה שלא חורג הרבה מעבר לכרטיס האינפנטילי בקופידון ("כל מה שאספר על עצמי מיותר/העיקר שתעשי אותי מאושר"). אבל מה שמפתיע אותי באמת הוא היחס של הגברים למותג הזה שנקרא "שרון". מידי פעם יוצא אחד מהגברברים בהצהרה שהוא חייב לנצח. אולי הם חושבים שהם בסוג של ספורט אתגרי. אף אחד לא רוצה את שרון באמת, הם רוצים לכבוש את היעד, לנצח רק בגלל שאפשר. זה דווקא נשמע לי מוכר, מהחיים.

עם כל דמיון, ההבדל האמיתי ביני ובין שרון הוא שהיא חיה בסוג של פנטזיה שבה הקשר בין אהבה למציאות הוא מקרי לחלוטין. הרי בסוף התוכנית, הקונספט מחייב אותה להתאהב במישהו והוא חייב לאהוב אותה כבר מהפרק הראשון. כמה רייטינג יהיה לתוכנית אם בחיר ליבה, לאחר שגבר על שאר המועמדים, יגיד שבעצם היא חמודה והכל, אבל הוא לא בנוי לקשר. "זייני אותי שרון, ואחר כך אני בקושי אזכור איך קוראים לך". נו, וזה לא קורה בחיים?
אין לי רעיון לסדרת המשך, אני מאחלת להם שיפליגו לתוך השקיעה בהונדה קופה הצהובה שלהם ושהוא יישא אותה מעל מפתן הווילה באשקלון, ובכלל, שסיפור האהבה בין הזכיינית למפרסמים יימשך לעולמים, רק בבקשה, כמה שיותר רחוק מהתודעה הציבורית שלי.