בננות בנות שמרשות לעצמן
"תשמעי", אומר לך הגבר הנוכחי שלך, אחד שפגשת רק לפני שלושה חודשים, או אפילו כזה שטחנת איתו שלוש שנים וחודש, "חשבתי שאולי כדאי", ואת אומרת לו, "כן, גם אני חשבתי ככה. זה עצוב, אבל..", ממראה הפנים שלו את כבר יודעת ששוב פיספסת ובגדול. הוא התכוון להגיד שאולי כדאי לאכול בחוץ, ואת חשבת שהנה שיחקת אותה, ושיחת הפרידה של הפעם, תהיה, סופסוף, שיחה של הסכמה.
כמה נעים זה היה יכול להיות, כשאת רוצה גם הוא רוצה, כשלך נגמר, בדיוק על הרגע, נגמר גם לו. בצער אתם מסכמים שזה זמן של סוף. כן, זה חבל. תתגעגעו, בטח. כל אחד יארוז את חפציו, למה לריב? אפשר גם להמשיך לדבר. אם כבר הולכים על זה, אז עד הסוף – את שיחות הנפש בענייני גברים תוכלי לעשות איתו. כמה זה יהיה נחמד, הוא הבין אותך כל כך טוב. את ענייני הבחורות שלו הוא מוזמן לשמור לעצמו, כמובן. מוכרח להיות איזשהו גבול.
"אז אם לא על ארוחת ערב", ממשיך הגבר שלך את השיחה, "על מה חשבת שאני מדבר?", אהה. כאן יש רגע של שתיקה. לא פשוט להגיד שדי. בכלל לא פשוט. במיוחד מורכב, כשהצד השני חושב, שבעצם כדאי לאכול בחוץ. מה, הוא לא רואה, את שואלת את עצמך, הוא לא רואה שככה אי אפשר? הוא לא היה רוצה אחרת? יכול להיות?
על טעויות משלמים?
את עושה תפנית חדה, אולי. תמיד אפשר לדבר על אמא שלו. או את מחליטה שזהו, זה הזמן לשים את הקלפים על השולחן. מהלחץ, את פולטת את כל הדברים הלא נכונים. או אולי את מאד נינוחה. התאמנת עם חברות. את מוכנה – עכשיו את מתחילה לנאום. כל מי שיביט מהצד, יוכל למצות את דעתו על אקט השכנוע הזה בהעווית פנים. איך בכלל אפשר לשכנע מישהו שרוצה, שההגיון נגדו. מה להגיון ולענייני הלב, ומה, באופן כללי, כל השטות הזאת.
אבל את נחושה. הוא יבין, הוא יקבל. עם קצת מזל, הוא אפילו ישמח. אה, לא. לא ישמח. לא ענין משמח בכלל. אולי תצליחי והוא לא יצטער? מה לא יצטער, אותך הוא מאבד כאן. אבל לא ייפגע זה טוב. לא יאשים. את בכלל עושה פה צעד לטובתו ולטובת האומה כולה.
אם התאמנת מספיק, כלומר, אם החברות שלך סבלניות במיוחד, נדמה לך שאת יודעת בדיוק מה הוא יכול להגיד על כל משפט שלך. מה כבר אפשר להגיד על "אני מצטערת, אבל אנחנו פשוט לא מסתדרים"? ובכן, זה היה אחד קל, הוא אומר שמסתדרים יופי. את "אני כבר לא אוהבת אותך" את שומרת לסוף. משפט מחורבן. לגמרי. הוא לא אוכל אותו כל כך טוב. איפה עכשיו החברה המסטולה שנתנה לך עצות.
לרגע נדמה לך שעדיף היה שינטשו אותך באכזריות. גם האפשרות של גבר מזעזע, שבאמת אין ברירה אלא לעזוב אותו, עולה על דעתך. בתור בחורה הגיונית את מפשלת בהחלט. ולא, את לא כועסת עליו, מה פתאום, רק אם הוא היה עושה מה שאמרת לו לפני שנתיים, זה לא היה קורה עכשיו. או אם הוא היה קצת יותר רגיש. או אולי אם הוא היה קשוב? מה דעתו לבדוק גם את עצמו? מבחורה ידידותית את הופכת למשהו די בלתי נסבל, בסך הכל. אפשר לדמיין שאולי אפילו התרגזת. אם הוא מאשים, אז גם לך יש מה להגיד, אלא מה.
לפעמים הגבר הזה שלך, הוא דווקא מהסוג השקט. הוא אומר, "רוצה ללכת, שאפו. אל תשכחי לקחת את מברשת השיניים". את נבהלת, "רגע רגע, תן לי להסביר". והוא אומר, "אין מה להסביר, נגמר, שלום". הו רגשות האשם, הו הייסורים, או במילים אחרות, שוב הלכה הפנטזיה.
ולהלן הפתרונות
זה לא שאין פתרונות. אפשר ללכת לאכול כשמציעים לך לאכול. אולי אם תחכי מספיק, גם לו ישבר. לא מזהיר, זה נכון. אפשר לנסות ולמצוא את האיש שממנו לא תרצי להפרד לעולם. בפתרון הזה יש כמה סיכונים קטנים, כמובן, כי קצת קשה לדעת מראש שדווקא עם הבחור הזה הולך להצליח לך. אפשר לבחור להיות לבד. לא תענוג גדול, אבל חסכני מאד בפרידות. או אפשר להבין סופסוף, שפרידה היא ארוע לא נעים בכל מקרה, בין אם הולכים לך, ובין אם דווקא את זו שהולכת. אם יצא לי להבין את זה פעם, אני מתחייבת להסביר. הסבר פרטני. מאד משכנע, כמובן. רק אל תלכו לי באמצע הדיבורים. שנפרד נעים וקל, אתם יודעים.
כן, זה תמיד קשה כשיש אחד שרוצה ואחד שלא. אני בכל זאת חושבת שקצת יותר קל לעזוב מאשר להיעזב, כי אז האגו לא נפגע (ואים לזלזל בו.. לכולנו יש אגו שברירי).
אוי. רוני, בדיוקך הכתיבתי כי רב, החזרת אותי שלוש שנים אחרת, ליום שבו עמדתי מול הגבר שחייתי איתו שמונה שנים, וכן, הייתי צריכה למצוא את המלים לומר לו, מצטערת, נגמרה לי האהבה. ארבעה חודשים הסתובבתי עם זה בבטן. פשוט לא ידעתי מאיפה להתחיל. ודבר כזה, כששומרים אותו בבטן, נוטה לאכול אותך מבפנים. בסוף הוא הרגיש שמשהו לא בסדר ושאל מה, ובניגוד לפעמים הקודמות, שפשוט שתקתי ולא הצלחתי לומר את זה, הפעם זה פשוט יצא ממני. אולי עזרה העובדה הנדירה שהוא היה שיכור קצת (למרות שהוא התפכח לחלוטין אחרי שלושה המשפטים הראשונים שלי) וזה היה קשה כמוות עד איום ונורא לעשות משהו כזה לאדם שעודך אוהבת ועודו יקר לך, אבל, שזה כבר לא זה מבחינתך. הו, נדמה לי שהייתי מעדיפה אפילו לעבור טיפול שיניים בלי הרדמה מאשר לעבור את זה שוב (ויש לי פוביה איומה ונוראה מרופאי שיניים).
אבל…. זה מוכרח לבוא, כשהאהבה נגמרת. את לא יכולה לוותר על האושר הפרטי שלך למען האושר שלו, מה לעשות. זה לא עובד לאורך זמן. וזה עצוב. עצוב כל כך.
ואים = ואין
שלוש שנים אחרת = שלוש שנים אחורנית.
כהה זה כשחוזרים אל זירת הפשע…
קודם כל רוני, כמה שזה נכון. כואב במקומות הנכונים מרוב שזה שם.
אבל אינדי, אני ממש חושבת שזה הפוך. כלומר אם את עוזבת, זה הרבה יותר קשה.
כל יסורי המצפון האלו, של לפגוע במישהו שאהבת, אפילו אם את כבר לא אוהבת אותו.
תמיד חשבתי שאני מעדיפה להיות בצד הננטש , כי ככה גם יש לי זכות יתר לקלל אותו, לשנוא אותו , להתבחשבש חצי שנה עם עצמי איפה טעינו, לנסות לחזור להיכשל ובסוף להבין לבד , שזה נגמר.
פעם אחת הייתי בצד ה"נוטש", האמת עם מישהו שלא ממש אהבתי, ועדיין זה היה יותר קשה , כמובן בצורה אחרת לגמרי.
ובכל זאת, עדיין חידה בעיני איך קורה, שאתם 8 שנים ביחד, למשל, לפי מה שאת אמרת, וכבר כמה חודשים התבשלת לך בבטן עם הענין, ואיך , איך הצד השני לא מרגיש?
מה? אחרי כמה חודשים/שנים מפסיקים לדבר וממשיכים לחיות כאילו כלום?
תגידו לי שזה לא ככה, אחרת אני אבטל את כל הדיל עכשיו 🙂
קוראים לזה הכחשה, קוראים לזה לטמון את הראש בחול, קוראים לזה התקווה שאין לה קץ שאם רק תמתין עד יעבור זעם אז בטח הג'נאנה תעבור לה והכל יחזור להיות בסדר, קוראים לזה – אני לא מדבר על זה מפני שחו"ח אני עוד אשמע את מה שאני ממאן לשמוע.
האקס בעל שלי לא שמע, לא ראה, וגם את הכתובת על קיר הוא סירב לקרוא. מה כתובת, מה? לקראת הסוף צרחתי בקול "ללכת, ללכת, חייבת ללכת" והוא עדיין אחז בקרנות המזבח של האין נישואין והיה בטוח שאני רק צריכה להתעשת ולהתפכח ונמשיך לחיות באושר עד עצם היום הזה. ההכחשה כל כך גדולה, שגם אחרי שכבר רקדתי על מדרגות הרבנות הוא עוד אמר לי שכשאני ארצה לחזור, לא בטוח שהוא יסכים לקבל אותי בחזרה…
אז לא רציתי.
אז ככה מיכל שוב צודקת ! בדיוק לפני שנה וחצי נזנחתי לאנחות. אבנר החליט שדי ואני במשך שנה אמרתי לכולם שלא הבנתי מאיפה זה בא לי, היה לנו כל כך טוב יחד וכו וכו…….איזה לא ידעתי ואיזה נעליים. הכל היה ברור וידוע מראש אני זוכרת שבאחת השיחות עם אחת החברות שלי אמרתי לה אני לא נכנסת למערכת יחסים איתו זה יהרוס אותי אנחנו סתם מבלים ביחד נעים וטב וכשיגמר לנו מלזיין אחד את השני נמשיך לדרכינו ונישאר ידידים ! אכן הכתובת היתה על הקיר. כל הכאב של הפרידה היה ידוע מראש ! ועוד איך ידוע. טמנתי את הראש הכי עמוק בחול שרק אפשר. קיבלתי סתירה בלחי אחת ומיד הגשתי את השניה. אין מה לעשות כשנותנים למישהו לקחת הוא לוקח הכל ואם אפשר גם את החסכונות. אסור להתעלם לעולם מתחושת הבטן הראשונה ואם רוצים להפסיק, כדי לפגוע כמה שפחות בזה שאהבת, כיבדת, נהנית להיות עם, ישר בפרצוף ובלי למשוך ככל שמותחים את החבל לזמן ארוך יותר זה כואב יותר…..
אחותי, הסיפור שלי כ"כ זהה, חייתי עם ש' שנה, ש' הוא מה שנחשב כאדם אי זוגי – יש אנשים זוגיים שבשבילם בת הזוג היא שותפה וחברה וחולקים איתה את החיים, ויש אנשים אי זוגיים שבשבילם בת הזוג היא משנית לחברים, קודם זה החבר'ה. קשה להם לחיות עם מישהי ולחלוק את חייהם וזמנם עם אדם נוסף קרוב קרוב.
בסופו של דבר האי זוגיות שלו "אכלה" חלק נוסף כל פעם מאהבתי אליו. כמעט כל 5 החודשים האחרונים שלנו יחד "זרמתי" – ידעתי שאני לא רוצה להתחתן ולבנות את חיי עם טיפוס כזה, אבל אני לא אעזוב, אני אחכה שזה יגמר לבד, והרי ברגע שהפסקתי לאהוב, להשקיע ולהעניק מה כבר נשאר?
כשזה נגמר (בא מצידו כמו שציפיתי) היו לי כמה ימים של צער ואז חברה אמרה לי "את לא בוכה עליו את בוכה על הביחד, על הזוגיות עם מישהו, ואת זה אפשר להשיג עם כל אחד".
אז נכון , היום מי שלא מתאים לי אני חותכת, לא זורמת יותר עם אף אחד ובטח ובטח שלא יוצאת ומשקיעה יותר באנשים לא זוגיים.
זה לא כמו תאונת דרכים שפתאום מפסיקים לדבר. זה תהליך, כמו, נגיד, התקרחות. אתה לא קם בוקר אחד קרח, אבל אתה כן קם בוקר אחד בידיעה שאתה קרח.
אז מדברים פחות ופחות על נושאים משמעותיים, וצד א' חושב איזה יופי שסוף סוף החיים שלוים וכיפיים ונגמרו המריבות והחיכוכים, וצד ב' נאכל מבפנים ומחליט יום אחד שזהו זה, ככה אי אפשר יותר.
אבל נגמר לי
כמה זה מדויק
כשצד אחד באמת עייף מהמריבות
או מהדיונים
ונדמה לו שאם החיצוניות נשמרת, אז הנה, הכל בסדר
ואלה בדיוק התנאים שמתאימים למצב, שבו לא שואלים, ולא מתאמצים ולא משתדלים
ובטח לא מבינים מלבד שנגמר
כי איך אפשר להבין שנגמר, כשהחיים הם על מי מנוחות כל כך, והדודה חושבת שאנחנו זוג נפלא, שלא לדבר על ילדים, עוד שמונה שנים יהיו לך בטח ילדים, פיצית, ככה אני מהמרת, והצד השני
בלוע ומהוה
קצת התרגל כבר לזה שאין עם מי לדבר
וכועס גם על עצמו, שהוא משתף פעולה (היא. אני אמרתי הוא?)
והולך ובונה איזה עולם פנימי נפרד
ופתאום
זה כבר לא ניתן לגישור
של האורח היה יותר מדויק
שלי יצא רק בערך
לפעמים זה דווקא כן כמו לקום בוקר אחד ולגלות שזהו, אתה בן שלושים וחמש, אין לך את אותה כמות שיער על הראש וגם לא את אותה מידת עניין באדם שחולק איתך את אותה מיטה זוגית.
הכחשה. כן. בהחלט. בגלל ההכחשה הומצאה תסרוקת "הלוואה וחיסכון". בגלל ההכחשה אנשים חיים בתוך הבצה ולא מוכנים להכיר באמת העצובה של חייהם. כמה אנשים שואלים את עצמם, אחרי עשר-עשרים שנות נישואים: "האם אני עדיין אוהב?" – שאלות קשות, לפעמים התשובות קשות יותר
אחרי עשר-עשרים שנות נישואים האהבה מתרגמת להערכה, איכפתיות והרבה דברים אחרים. ככה שהאהבה היא מושג רחב ביותר. אם אדם מצפה אחרי עשרים שנה לאהוב כמו שהיה בהתחלה, להרגיש את אותן התחושות שהוא חש בארבע שנים הראשונות אזי הוא בבעיה.
נשאלת השאלה אם גם לאהבה יש תוקף של ככה וככה שנים. שדי הנה הגיע הזמן להמשיך הלאה כי חסרה לי אותה התרגשות. הסיבה, לדעתי ,שאנשים עוזבים את הקן לאחר תקופה כה ארוכה אינה שייכת בהכרח לבן-הזוג, כמו אליהם עצמם.
זה לא *בהכרח* מה שיקרה, כמובן. ישנם גם זוגות שחיים באושר עד 120, ואני מקוה בשבילך שאת ובן זוגך תהיו אחד מאלה.
אני גם מקווה שזה יהיה ככה. עובדים על זה כבר עכשיו אני חושבת.
בערך שבוע אחרי שהכרנו פיצי ואני, סיכמנו שמה שלא יהיה ביננו, שנינו לא רוצים "אהבה של מבוגרים" כלומר, משהו שנשארים בו בגלל שיש ילדים ומשכנתא וכל זה ולא כי טוב. וגם הבטחנו לשתף ולדבר על מה שמציק ומה שמפריע.
וזו עבודה בהחלט, כי הרבה יותר קל נגיד, לא להגיד כלום, או להחליט שמבליגים , במקום להגיד שמפריע משהו, כי זה הרי נורא דבילי ומטופש להגיד לך שהגרביים שלך שמתחת למיטה (סתם דוגמא פיקטיבית לגמרי) מציקים לי נורא, והרבה יותר פשוט הרי להרים אותם ולשים בארגז כביסה ולשמור הכל בבטן.
וככה נראה לי נצברים דברים עד שפתאום יש חומה ושני עולמות פנימיים וכל השאר.
אני מקווה שזה יעבוד, אבל כמו שכולם יודעים, לאף אחד אין תעודת ביטוח לכלום בחיים.
ותודה על התגובות
תעשו לעצמכם טובה, וכל החלטה על פירוק קשר תעשו לפני שמאמצים כלב, או יולדים ילד(ה). זה פשוט לא הוגן להעמיס עליהם את האי-זוגיות שלכם.
בתור אחת שעזבה פעמים רבות (והיה קשה, בטח, בכיתי יותר ממנו) וגם נעזבה, למדתי שעושה האקט זה פרט שולי (מלבד האגו מול החברים), כי פעמים רבות עזבת כי הרגשת שנעזבת כבר מזמן, או פחדת פחד מוות להיעזב. כלומר, תחושת הנטישה זהה בין אם אמרת להתראות או ספגת "יאללה בי"
בשביל זה המציאו אותו. כל הסיפורים על ארפאנט ועל משרד הבטחון האמריקני, כל השטויות על שיתוף מידע, כפר גלובלי, כלכלה חדשה וג'יפים של ג'ניפר לופז, כל ההטעיות שעושים לכם עם נאפסטר וגוגל ואפילו בננות, הכל חרטא.
האינטרנט הומצא בשביל email, וה email הומצא בשביל מכתבי Dear John. מומלץ לשגר מכתובת בהוטמייל ולמחוק את המשתמש אחרי השיגור.
חיית עם מישהו 25 שנה, גידלתם שלשה ילדים לתפארת מדינת ישראל, סבבא. זה לא אומר שצריך לבזבז ערב מעיק בנסיונות עקרים להסביר מה לא בסדר כשאפשר לתמצת הכל בשורה אחת מנוסחת היטב ולהספיק לראות את סקס והעיר הגדולה.
אגב, רוני, זה נגמר. תשלחי לי בבקשה את מברשת השיניים שלי בדואר.
אורח לרגע יקר,
אני מקווה שכתבת את שכתבת בבדיחות הדעת (ואז הרי אני חסרת הומור…)
יש מעגלים שצריכים לסגור אפילו על חשבון "סקס והעיר הגדולה", כי נכונה הגישה שאין צורך "לבבז זמן" על קשרים שדינם להסתיים.
אבל בעולם שלי כן נכון "לבזבז זמן" על אנשים שנטלו חלק יפה/לא יפה בחייך, מעין אדיבות למה שחלקתם פעם. להגיד את מה שיש ולענות על שאלות אם יהיו.
פרידה היא עדיין חלק ממערכת היחסים, החלק האחרון.
טעם הסיום.
זה היה לפני שלוש שנים, את חושבת שאני עוד זוכר מה רציתי להגיד? המממ. כן, אני חושב שזה היה בהומור, אפשר להרגע. אגב, את מברשת השיניים עוד לא קיבלתי מהכלבה.
פיכסה פרידות, אפילו שלא אומרים פיכס על אוכל, ואנחנו הרי טוחנות את הפרידות האלו לפני ואחרי, פירורים פירורים עד דק.
כן, בהחלט רוני, ממש ככה, בחיי, היטבת לשרטט את קווי המתאר – "טוב, יאללה, איך זה שאתה לא מבין לבד? עכשיו הסברים? אתה לא רואה שלא נעים לי גם ככה? מה אתה לוחץ אותי, מה? תראה…. ותראה… וככה וככה.. מה עכשיו? מה זה המבט הפגוע הזה בעיניים שלך? הנה אני כבר מרגישה אשמה כל כך וצער העולם כולו על כתפי, וכל זה בגללך! בגללך! למה מי אתה בכלל שאני ארגיש כל כך רע עם עצמי בגינך? אתה ואתה ואתה ואתה, וגם, אם עוד לא קלטת את זה, אתה גם כזה וכזה וכזה.. שיט! עכשיו נעלבת עוד יותר. יאללה, לך הביתה מוטי, פליז, פליז, לך!
מה, אתה הולך?"
מאיפה זה מוכר לי?
אה נכון, ככה האחרון זרק אותי.
בתוספת של "זאת לא את זה אני".
אוריאנה
התגובה לרוני ולא למיכל עלק
בנות יענה באות בכל מיני צורות, צבעים והרגלים. אחד ההרגלים הכי מלוכלכים של העוף המוזר החתומה מעלה ההוא שכלול מעניין לנסיון להכחיש את העובדה שאי אפשר יותר – יו סי חבר'ה, אפשר גם להיות לא מאושרים, מאוד לא מאושרים, ולא להודות בזה. לא להעיז לפקפק אפילו בנכונות הקשר וביכולת שלו להביא שכינה. אני? אני מאושרת, בכל מחיר. אם האיש שחולק איתי את יצועי מתאים למה שאני רוצה וזקוקה לו, ואם לא, אם טוב לי בקשר איתו, ואם ממש רע. אני מאושרת! *מאושרת* – שומעים אותי?!? אני מאוהבת, בטח, הכל טוב, מעולם לא היה טוב כל כך. העיקר – לא להצטרך לומר – נגמר לי.
עשיתי קריירה מלהמשיך לצאת עם גברים אחרי שהאהבה מתה, נקברה, הרקיבה ועל הריח התלוננו כבר החברים, אחרי שאי אפשר היה אפילו לומר שזו בחזקת נקרופיליה. אפשר לנהל ערב סטנד אפ מצחיק עד דמעות (תרתי משמע) על הווריאנט המעייף והמיותר וההרסני הזה ועל כל המקומות המטורפים שאפשר להגיע אליהם כשמתעקשים להיות עלק מאושרים, בשביל המשפחה, בשביל הרזומה, בשביל לומר ש"עשיתי את זה", ווט אבר, זה מיותר בכל אופן.
ואני חושבת שהסיבה היא שבלב בפנים יוצא שאני נפש יהודי הומיה, אין לי לב לנטוש. מגוחך, נכון.
הערה אחרונה: תענוג לקרוא. פשוט מדויק, מתוזמר לתו הכי קטן, כולל סימני פיסוק. איך עושים בברודווי אחרי מחזה טוב? קמים וצועקים author!
הסיבה האמיתית.
ואת זה אני אומרת לך בתור אחת שאם היה ציון בפרידות, היתה מקבלת "נכשל" נחרץ ביותר. אני לא חושבת שזה באמת בגלל שאין לנו לב לנטוש. אלה מליון סיבות אחרות, והגדולה ביניהן, היא הכוח הזה של האשליה שאת נאהבת. או בעצם, הפחד להישאר לבד. והחשש להודות שטעית לכל אורך הדרך לגבי האדם הזה, שהיית בטוחה שהוא מתאים לך וגם נלחמת והצלחת לשכנע את עצמך וגם אחרים שזה כך.
זה, לדעתי, מה שמסתתר באמת מאחרי ה"אין לי לב לעזוב".
וכן, יש אהבה וחמלה לצד השני, גם. אבל אנחנו קודם כל עושים דברים למען עצמנו (אלא אם מדובר באהבה, שאז לפעמים אנחנו מעדיפים את טובתו של הנאהב על טובתנו, שגם זו תבנית התנהגותית שיש לא מעט לומר עליה, אבל כאן לא מדובר באהבה, אחרת, היינו נשארים)
אהבה זאת הרי מילה כזאת, גדולה. יכולה להיות אהבה מסוג שלא מתאים לזוגיות. ויכול להיות מצב שלא רוצים לפגוע, וחמלה בהחלט משתתפת. אבל גם הקושי לעמוד בעימות, באופן כללי, והקושי הגדול לעמוד בעימות שבו את "הרעה", "הפוגעת", "האשמה", משחקים. לפחות אצלי. אבוי לי מעצמי, כשאני צריכה לומר לעצמי, פגעתי באיש יקר, שלא עשה לי רע מכוון, שבמשך שנים היה לי חבר טוב וקרוב, ועשיתי את זה מיוזמתי, בשבילי ולמען עצמי. לא שאני לא צריכה, או לא אומרת. אבל כמה זה קשה, בררררר.
זה לא רק החשש מהלבד, ומהלהיות בלי מישהו שמחזיק על כתפיו את תחושת ה"נאהבת" הברורה והיציבה. זה גם החשש מלאבד את תוית המצטיינת, שבאה עם ויתור על אגואיזם מול אנשים קרובים. הרי על זה גדלנו. אנחנו, ואתנו כל חזית רוקמות התחרה.
מה?
כתבת במיוחד בשבילי?
כן,גם אני שם,אבל לי יש בעיה,אני מנסה גם כשאני
יודעת מראש שזה נועד לכישלון,חייבת לנסות,כדי לדעת
שלא סתם ויתרתי.
כזאת אני,לא מקשיבה לעצמי,לאינטואיציה שלי,חייבת ללכת
נגד,בסוף תמיד גומרת עם לב שבור והמון ידידים ויזיזים שבאים
לעודד בזמן.
יופי רוני. זה כל כך מוכר לי. סחבתי במערכת יחסים של ארבע שנים כאשר נראה לי שכבר מהתחלה ידעתי שזה לא זה. אני עוד הייתי עמוק בפנים, במקום המודחק ההוא, קשורה לחבר מהעבר ומשום כך לא נתתי את כולי. בשנה האחרונה כבר התעמתתי עם היותי מאוהבת עדין בחבר הישן והחלטתי לצאת ממערכת היחסים הזאת ולו רק כדי לא לבגוד בבן הזוג. שנה שלמה סחבתי את זה ובדיעבד הבנתי שהתנהגתי ממש כמו בת זונה. דבר זה התבטא במצבי רוח בלתי מבלי שסיפקתי שום הסברים, העדרויות מהבית (רק בשביל להיות לבד, או לפחות לא איתו), כעס והתפרצויות של זעם ובכי. וכל הזמן הזה רק קיויתי שהוא סוף סוף יזרוק אותי או לפחות יציע פרידה ואני, "בלית ברירה", אסכים. אבל זה לא קרה ובסוף אני אמרתי שנפרדים וזה היה קשה מנשוא, ביחוד לאור המצב – דירה שכורה בתל-אביב ובשל ההערכה ההדדית של שנינו שהחלטנו שלא אצא מהדירה עד שלא אמצא מקום לגור. ואלו היו הימים הכי קשים. מאד קשה לפגוע סתם כך במישהו שבעצם הוא כל כך טוב אליך ומנסה בכל כוחו להיות מבין ובאמת עושה תמיד את הדבר הנכון. והדבר הכי קשה זה שהוא באמת לא מבין מאיפה זה בא לו ככה פתאום
היינו שם. עשינו את זה. נשארנו בחיים.. 🙂
אבל האמת חייבת להאמר, שאנחנו מעדיפות מניפולציות. כשאנחנו רוצות לזרוק מישהו וןלא נעים לנו, אנחנו פוצחות במסע התנהגויות הממאיסות עליו את נוכחותנו (זה מה-זה @שוט..) עד שהוא מגיע לבדו להחלטה הכואבת והקשה להפרד מאיתנו לנצח, ומגייס את כוחות הנפש (לגברים זה יותר קל) להפרד. אנו עושות אז פרצוף אומלל, מרעידות את קצה הסנטר בבכי מתחבא, אולי אפילו מזילות דמעה של ממש, ובפנים תחושתנו היא –
"יש אלוהים!!!" ויאללה בית"ר.
יש לנו שני אוסקרים בויטרינה בסלון. הרווחנו אותם ביושר.
נראה לך שלגברים קל יותר ליזום פרדות ? מי סיפר לך את הבובע-מייסס האלה ??
גבר שקל לא לזרוק מישהי, לא שווה התעסקות. נקודה.
וכנ"ל לגבי המצב ההפוך…
פרידות הן לא דבר קל, ומי שאמר לך שהיה לו קל להיפרד, סביר שמלכתחילה הוא לא היה מעורב ממש בקשר הזה…
נכון שזאת הכללה, אבל בבסיסה של כל הכללה יש אמת מסויימת..
חוץ מזה, בעוד שלנו קשה להסביר את הסיבה ("זה לא זה" – פשוט לא מתקבל. ישר הוא שואל "יש מישהו אחר?" או "את במחזור?"), הרי שאנחנו כבר נתנו לו סיבות טובות מאד. התנהגנו כמו מפלצות כבר שבועיים וחצי. ירדנו עליו, העלבנו אותו, עשינו לו פאדיחות מול אמא שלו… אז לו זה יותר קל.
וזה גם קשור לחניוך ודברים מסובכים אחרים שאין לנו כוח להכנס אליהם עכשיו, אבל רק בתמצית נגיד שאותנו הבנות לימדו למצוא חן ולהיות נחמדות, ואת הגברים לימדו להשיג את מה שהם רוצים ולהיות אסרטיביים. אז יותר קל להם להיות "הרעים" בסיפור הפרידה.
"בבסיסה של כל הכללה יש אמת מסוימת" – שטויות. למשל, בבסיסה של ההכללה המצוטטת כאן אין שום אמת.
אם כבר נכנסת לאתר הזה, יש סיכוי לא רע שאתה נמנה על הזן המיוחד של הגברים שהתברכו בכמה תכונות "נשיות". ההכללה לעיל כוונה לכל יתר הגברים: אלו שלא מחוברים לעצמם, אלו שלא מחוברים לבנות זוגם, אלו שלא מחוברים נקודה. וכשלא מחוברים, קל יותר להתנתק ולהדחיק ולשכוח – פעולות "גבריות" ידועות.
תודה לאנונימוס. גבר או אשה?
ניסיתי אבל אני נשברת, מהיום שהוא רצה "למסד את הקשר" ידעתי שזה לא זה והוא לא נכון לי ואני יודעת שאני יכולה לאהוב יותר ומישהו ראוי יותר. אנחנו רבים כל יומיים (בזמנים טובים כל סופ"ש) ואני יודעת בע"פ את מנטרות הפרידה שלו (את בוגדת בי וכיו"ב)וגם את שלי אני יודעת בע"ל ולפעמים אפילו ממציאה חדש תמיד אני מקווה שהוא יגיד די נמאס בואי נפרק את החבילה אבל הוא קונה את הבכי וההצגות הבלתי נמנעות שלי וגם שזה קורה זה מחזיק מעמד גג יום עד שהוא יורד על ארבע ונשבע אהבת אמת נצחית אליי, הוא כל כך אוהב אותי שאני מקנאה בו כי גם אני רוצה להרגיש ככה כלפי מישהו. אני אוהבת אותו אבל אני יכולה לאהוב יותר ואני יודעת שאני לא אמשיך את חיי איתו כי יש לו מגרעות עקרוניות מדי לחיות איתן, הקשר הזה חייב להסתיים אבל נכנסתי לקשר הזה כי לא היה נעים לי לאמר לו לא וכל פעם אני מקווה שהוא יבגוד בי או יגיד לי שהוא לא רוצה אותי וכל יום הוא מתאהב בי יותר למרות שאני עושה לו לפעמים את המוות, לא בכוונה פשוט אני מרגישה כלואה ונהית קרצייה. והוא מדבר כל היום על נישואים ושאני אומרת ומבהירה שאין מצב הוא חושב שאני צוחקת ויעבור לי הפחד הכי גדול שלי הוא שלא יהיה לי את האומץ לעזוב אותו כי אני מתה עליו ולא מסוגלת לפגוע בו ולא אוכל להתמודד עם הרפש שהוא יוציא שאני אפרד ממנו, אני מפחדת שאני אתחתן איתו כי לא נעים לי ( השבעתי את החברות שלא יתנו לי) זו אהבה ראשונה שלי ואני לא בקיאה ברזי תהליך הפרידה והיכולת להכאיב במודע לבןאדם שאתה הכי אוהב בבקשה עזרה….
כמה מתאים לי להטפל לתפל , אבל ,בננות יקרות , ממש לא אכפת לי עם מי האקסית שלי שוכבת ,בייחוד עם עוד אכפת לי ממנה , ואם לא , אני בטוח שהיא עשתה משהו מרושע מספיק בכדי שלא אומר לה אפילו שלום.
מה קורה כשאתה הולך לבחורה?
הולך לבחורה?
הכוונה היתה מה קורה כשאתה מחליט לעזוב בחורה. אם גם אז אתה כל כך אדיש.
האמת שלא כל כך.
כלומר , תמיד יש את הדילמה של איך לגמור עניין כזה , ואני תמיד בוחר בדרך שאתן הכי פחות אוהבות: מפסיק להתקשר.
על פניו זה נראה אולי קר , אבל למען האמת , אין לי כח לזיוני שכל מתחנחנים ודרמטיים של נגמר לא נגמר , אוהב לא אוהב , נמשך לא נמשך וכל החרא הזה.
פעם עוד תדע אהבה מהי.
what is that mamr?
balbala.kishkush
פרידות הן דבר קשה, לי בכל אופן.
פרידה מאהוב, מהורים, מחברים וחברות טובים השאירו אותי עם פצעים עמוקים.
כנראה שהדבר סובייקטיבי לגמרי, כי אנשים שבשבילם פרידה היא דבר קל ורק 'לא נעים' נראית לי תמוהה.
יכול להיות שאני בן אדם תלותי. מצד שני אני לא נכנסת למערכות יחסים אם זה לא מרגיש לי מאה אחוז. ככה כששתמיד הלכו לי התפרקתי חופשי לחלקיקים קטנים של כאב.
מריה, גם אני שותפה לתחושה שלך. את מכירה את הסרט הצרפתי רוקמת התחרה?
אז זהו ההבדל המהותי והעיקרי, בינה לבין הנשים האחרות או החברה שלה בסרט.
רובן מתבאסות מפרידה, נכנסות לדכאון כמה חודשים, ואחר כך חוזרות לקטר
על גברים ולהכיר גברים, אבל רוקמות התחרה, כשליבן נשבר, הן מתות. פשוטו כמשמעו.
כמוך כנראה. ורוקמות תחרה בעולם האגרסיבי שלנו הן זן מדהים ונדיר של נשים
שיודעות לאהוב במין שלמות כזו ללא תנאים וסייגים.
אני לא רוקמת תחרה, אני מאלו שנשברות וקמות ומאחות את הרסיסים, וגם הכותבות האחרות
כמו שכתבה לך מריה (שאני מאוד מזדהה עם תגובתה אלייך לגבי האסרטיביות
והכוחניות שלהן) שייכות לזן אחר, זה שנופל, וקם ושוכח ויאללה ביי.
אבל את יודעת מה?
אני מעדיפה את רוקמות התחרה. האהבה שלהן היא ללא גבולות ותנאים.
אהבה אמיתית.
🙂
אגב, אני אוסיף ואומר שממש לא הצלחתי להזדהות עם הכתבה הזו.
אפילו לא טיפה.
ללא גבולות ותנאים?
תני לי לחשוב רגע.
כמו של אם לילדה? אבל רק רגע אחד – אמא שמה גבולות לילדיה, אם היא באמת אוהבת אותם. שניה רגע, לפעמים היא לא שמה גבולות כי היא לא מסוגלת, אבל היא עדיין באמת אוהבת.
כמו אהבה של איש לכלבו? כמו אהבה של אנוש לעצמו? כמו אהבת אישה לחברתה? כמו אחים? כמו סב שאוהבת את נכדיו? הרי אהבה שאין לה תנאים, או גבולות, או שניהם, לא בחיוב מאפשרת קיום בריא אל משתתפיה, והיא לא ערובה לאושר או לנקודותך בגן עדן. אהבות, כמו כל דבק אחר חי, הן תלויות זמן ומקום, יכולות, רצונות ומזל, וכל האהבות האלו הן פעימת הדופק של המבנה החברתי שלנו, של ה"משמעות" הגדולה שכולם מדברים עליה.
אני יודעת! כדרך גבר בעלמה? איך לא חשבתי על זה קודם. בלי גבולות, בלי תנאים, עד אין קץ, עד אין סוף, עד ה-סוף ("עד הקצה, עד שזה נגמר"…), יבוא אשר יבוא, וכשילך – אמות.
כמו גבר מכה ואישתו.
עד שהמוות יפריד בינינו.
הקדושה, הו, הקדושה.
הגברת עם הקמליות מאוד ענוגה ונהדרת, אבל מאושרת אני לא חושבת שהיתה. סתם עוד מודל נשי שתפיסות שוביניסטיות שהאמנסיפציה של ימינו מאפשרת לנו לחיות למרות שכבר אין בו צורך במקרה הטוב, ולמרות שהוא הרסני בהרבה מקרים אחרים.
אני מעדיפה להיות סקרלט או'הרה – גם מחר זה יום.
שגיאות כתיב.
נתגבר על זה.
בברכת אם אתה הולך – אתה נשאר לבד.
אין ספק שרוקמות תחרה משלמות מחיר כבד מאוד על היותן רוקמות תחרה.
כמו בלשבור את הגלים, זוכרת איזה מחיר היא שילמה על האהבה שלה?
לא. אני לא מקנאה ברוקמות תחרה, אני גם לא רוצה להיות רוקמת תחרה,
ובהחלט באופיי אני דומה יותר לסקארלט החזקה. אבל למרות זאת
יש לי מקום מיוחד בלב
לרוקמות התחרה בימינו שמסוגלות לאהוב, כמו שאני כבר לא… זן נדיר.
זה שאני לא חושבת שהמודל של רוקמת התחרה והטמבלית ההיא של פון-טרייר הוא שפוי, לא אומר שאני לא כואבת כאשר אני נפרדת ממישהו שאהבתי, או מישהו שאני עדיין אוהבת.
הקישור ההכרחי בין עצמאות לבין חוסר יכולת לאהוב לא ברור לי.
לפחות לדעתי היא בכלל לא הייתה טמבלית. אבל זו דעתי.
ולא מדובר פה על עצמאות או חוסר עצמאות. היא הייתה סופר עצמאית, ואמיצה
שהצליחה ללכת נגד כל מה שהחברה, והאנשים השמרנים במקום שלה הכתיבו
ואגב, סקארלט אוהרה לפחות לדעתי, זו לא הדוגמא הכי טובה לאישה חזקה ועצמאית.
לה לדעתי הייתה איזו סוג של נכות וחוסר יכולת באמת לאהוב, כשכל מה שהיא
רצתה כל הזמן זה את מה שהיה לחברה שלה.
ושוב, לשבור את הגלים, לפחות מבחינתי היה סרט שקומם הרבה פמיניסטיות
ולא בצדק. כי האישה בסרט, היא גיבורה אמיתית, אמיצה וחזקה וסופר עצמאית
בדעות הנון קונפורמיסטיות שלה. טמבלית היא לא הייתה.
לפחות לדעתי.
מה שווה כל האומץ שלה, מה שווה כל הנון-קונפורמיזם המפואר הזה אם היא מתה? לא הרבה, לדעתי הצנועה. פון טרייר עשה קריירה מקדושה מעונה, אני לא מתרשמת.
סקרלט או'הרה היא לא דוגמא לשומדבר חוץ מ"גם מחר זה יום".
את צודקת שלמות זה באמת לא שווה הרבה. אבל אני הבנתי את הסרט אחרת
לגמרי. אני חושבת שהנסיון להעביר שם הוא לאו דווקא את הגורל המר שמצפה
לגיבורה, אלא את היכולת המופלאה שלה לאהוב ללא תנאים.לאהוב גם
בלי אגואיזם, לרצות באמת שלאדם השני יהיה טוב.
כמה אהבות כאלו את מכירה מוריה? כמה זוגות כאלו את מכירה שמוכנים
לאהוב באמת, לקבל באמת את השני, ולא לחשוב כל הזמן על מה שהם מקבלים
ממנו? על מה שהוא נותן להם? על מה שיוצא להם מזה?
נכון, מסכימה איתך שסקרלט זו לא דוגמא לכלום חוץ ממחר יום חדש ואולי
גם מלמולים בנוסח: טארא. הו טארררררררא
לא כי זה יפה, כי אני מעריצה אותה על האיפוק. עשר שכבות תחרה בחום של הדרום בקיץ, ג'יזס…
אני יודעת שזה נשמע נוראי, אבל אומר בכל זאת – נתינה אינסופית, וקבלה מוחלטת היא משהו שהורה אמור לתת לילדו. בן זוג לא אמור להיות הורה, זה עד כדי כך פשוט. וודאי, אמורה להיות קבלה, ומצב בו בוחרים באחר על מנת לשנות "רק קצת", הוא לא טוב ולא רצוי. נכון שאמורה להיות נתינה גדולה ורצון כן שהצד השני יהיה מאושר, שיהיה טוב. אבל לא על חשבון, לא כל הזמן, לא כדפוס, לא כהקרבה חד צדדית למעשה. וזה, לדעתי, מה שהיה בסרט ההוא.
אולי זה יישמע ציני מעט, אבל הסיבה הכי טובה לעשות משהו היא למען עצמך. כולל האבחנה שלרצות בטובתו של אחר מועילה לי, ושאם אתחשב בו גם אני אצא מורווחת (בגלל תקשורת טובה יותר, בגלל הרוח הטובה של הדברים, בגלל שטוב לי כשטוב לו) – הגישה הפונקציונאלית, אם תרצי.
כרגיל, שאלת השאלות היא האם יש או אין איזון. ונתינה ללא תמורה היא בעיני, לא מאוזנת. אני אדם פשוט, כל מה שאני מחפשת היא הדדיות. ויש לי בעיה עם סרט שבו מוסר ההשכל הוא נתינה ללא גבולות, אהבה ללא תנאי ונכונות לוותר על דברים בסיסיים למען אחר. שוב אומר, אמא לילד – בסדר, אישה לבן זוג – מוגזם. מה גם שאי אפשר לנתק את הסוף מהכל, ובסוף היא מתה.
אני מכירה זוגות שמצליחי לבסס איזון, אני מכירה זוגות שמקבלים זה את זה ולמדו לחיות *עם* המגבלות אחד של השני ולהם כיחידה אחת. לא הרבה, אבל מכירה. ואת יודת מה, הם עושים את זה לא מתוך הירואיות פוטוגנית, אלא בעבודה קשה של יום יום. לפעמים טוב יותר, לפעמים טוב פחות.
פון טרייר מציע מודל שאני לא מוכנה לאמץ. מה דעתך שנתפשר על משתגעים מאהבה?
לשבור את הגלים זה סרט מדהים, יש שם אחת שתהיה בריאה כמה היא מוכנה לתת מעצמה בשביל הגבר שלה. על כמה היא מוכנה לוותר בשביל האהבה האבסולוטית שלה.
אבל למי שפספס, כל סיפור האהבה המטורף הזה, הוא בעצם מטאפורה ושיר הלל לנצרות.
תקחו את הסרט הזה בוידאו, תפנו ערב שלם, ותעשו השוואה בין בס מקניל(אמילי ווטסון), לישו. כן. ישו. שכמה שהושפל, נרמס ורוסק, הוא המשיך לאהוב ולאהוב ולאהוב, ולא שפט את אלה שעשו לו רע ותמיד האמין בדרך שלו.
נכון מאוד.
ולא נכון לאמץ את זה כדוגמא ליחסים רומנטיים תקינים.
אני לא טוענת שזוגיות צריכה להיות מבוססת על לשבור את הגלים חלילה.
אבל אני כן מאמינה בנתינה לשם הנתינה ולא לשם קבלה.
את צודקת במאה אחוז, לשבור את הגלים, הוא בהחלט שיר הלל לנצרות
ולכך כיוון פון טרייר. בהחלט. הוא מיסטיקן גדול וגם נוצרי מאמין עד כמה שידוע
לי, אבל את יודעת מה? מה בעצם כל כך רע בתפיסת האהבה הנוצרית?
ואני לא מדברת על הקתוליות או הפרוטסטנטיות שעיוותו את התפיסה הזו,
אני מדברת על הרצון לאהוב ללא סייגים, ללא תנאים.
לא מציאותי? אולי. ראוי לגינוי? לא בטוח.
משתגעים מאהבה בהחלט סדרה נחמדה.
אבל אני לא יכולה לראות אותה, כל פעם שאני רק מציצה, אני מתפוצצת מקנאה
מהזוגיות המדהימה שלהם. כבר ציינתי את זה שאני לא רוקמת תחרה?
.
Dear ROKEMET TACHARA,
I take the discussion about unconditioned love a bit aside to the religious point of view. There is nothing bad in the endless, unconditioned love of the mentioned stream of Christianity. Jews never attacked Christianity for over-love; the attacks against Christianity come because it puts the human being in the centre as the highest moral value (humanism? Maybe anthropocentrism? Try to ask religious person, you may get better definition), while Judaism is ethnocentric – the highest moral value is worship God. I don’t get into the argue which one is better; if there is something like that considering worship.
Although the forgoing phrase is not tightly connected to ZUGIYOT in general and to separation in particular I added it as note for common misinterpretation and hope it makes one point clearer.
Sincerely your,
Tzav
אני לא מסכימה איתך, מאוד לא.
נשמת אפה של היהדות הוא לא פולחן האל, אדרבא, נביאים רבים התבטאו בנושא. למעשה, עיקר העיסוק הוא ביחסים שבין אדם לחברו, בכינון מערך תחיקתי וקוד מוסרי המסדיר את התנהלות בני האנוש זה מול זה, בעולם הזה, בחיינו אנו. במקורה היא לוגית (אלוהים, עשרת המצוות, ספרי החוקים, שופטים-לוים), אפורה ומשעממת מאוד, קצת כמו התקשי"ר למשל.
ואז באה הנצרות, והעלתה מערך מושגים לא הגיוני (האב הבן ו..,ישו ותלמידיו), ולא צודק (הלחי השניה) ושכל כולו מתרכז ברגשות, במקום בחוקים. אגב, מערך זה אינו ממש קשור למדרשים של ישו, שראה את עצמו כיהודי בכל רמ"ח ושס"ה.
היהדות לא יכולה היתה ואיננה עד היום לסבול את כל אלו מפני שהם מנוגדים מעיקרם לתפיסה שעל מנת לא לשחוט איש את רעיהו אין צורך באהבה, יש צורך בחוקים.
ומצד שני, יכול להיות שאני טועה.
אבל נסה לזכור שאני מסכימה איתך בעניין אחד – "האהבה הנוצרית", איננה קשורה במאום לאהבה רומנטית, היא אולי קרובה במהותה יותר לזרמים תודעתיים שמדברים על אהבת היקום וכל אשר בתוכו.
Dear Moria,
I made a little error by not writing to which stream I mean. The concept I wrote considers HARAMBA”M opinion-VETACHLIT YEDIATA – LAASOTA (if I remember well it appears at the end of MORE NEVOCHIM). Anyhow, the most important thing in Judaism, at least according to HARAMB”M who was GDOL POSKAI HAALACHA is worship God. This warship leads the believer to the understanding of her/his status in front God and that leads him to obey God’s rules- all those rules you mentioned. It’s a kind of loop. AVRAHAM AVINO was tested not in being humanistic – that’s not a criterion for belief in God, but by fulfilling God’s orders. The humanistic MITZVOT we obey shouldn’t be obeyed because the human being is THE important thing, it is not. The only MATZUI EMET is God and that the reason for obeying it’s orders. This is very basic difference between Judaism and Christianity.
Anyhow, the thing that I like the most in Judaism is pluralism, the idea that people can have many opinions considering the same thing, and here is good example. You said that that many prophets ranked moral values different from the opinion I presented (the RAMBAM opinion), and I’m sure you can cite them, and I agree that some did it. I also agree that there was a stream in Judaism at TKUFAT BAIT SHENI that emphasised it and it was the background for Jesus (BET HILEL was part of this stream.
But I feel that we take the discussion a bit too far and out of the direction the author intended. If you want to continue it please e.mail me. I’ll be glad to discuss it with you.
Sincerely your,
Tzav.
כמה מללללללללללללללללללל………..?וכמה עוד יהיה?:)
מריה יקרה. מכל התגובות הכוחניות, האסרטיביות, רק את נגעת ללבי. גם אני חלקיקים-חלקיקים, בשקיעה של חודשים וצלקות לחיים. ודווקא עכשיו. לפני שבועיים. איפה לשים את הצער אני לא יודעת
אין איפה לשים את הצער.
הצער שם. תני לו מקום להיות שם, הוא יעזוב מעצמו. את הצער הזה אל תשנאי, אל תתנגדי לו. זה הרגשות שלך, אל תתכחשי. עוד מעט הוא יעזוב מעצמו, ואז את הרסיסים שלך תלקטי ותחזרי לעצמך. זה יכול לקחת חודש, זה יכול לקחת לך חצי שנה, כמו שאצלי קרה.
כשמהו רע קורה לנו, אנחנו מתנגדים אוטומטית, עסוקים בלנתח כל פסיק והגיג, עסוקים בלהסביר את החוויה במקום לחוות אותה. גם צער על פרידה יכול להביא אותך לרמה הבאה שלך בגילוי העצמי. ללמוד לחיות לצד הצער הזה במקביל ולהמשיך לחיות את החיים האלה בלעדיו יכולים רק ללמד אותך ולהעצים את איך שאת רואה את עצמך. בהתחלה זה קשה. קשה לנשום, קשה לישון, קשה קשה קשה. פתאום מתחיל להיות יותר קל, הצער מפנה את המקום שלו לטובת דברים טובים.
קחי חיבוק עוטף ממני, באמת שזה ילך עוד מעט.
אני קורא את המדור הזה וליבי נקרע! אתן עושות הכללות קשות וכואבות ביחס לגברים.
ליבי נקרע מכיוון שאני נמצא במצב שאישתי, לאחר 5 וחצי שנות נישואים, וסה"כ 8 וחצי שנים יחד
עזבה את הבית לפני מספר ימים.
אני יודע שעשינו טעויות, אני יודע שיש לנו בעיות בתקשורת, אבל אני גם יודע שאני רוצה לתקן,
6 החודשים האחרונים חיינו בנפרד כי הייתי בשליחות בחו"ל, ושם השתניתי, הבנתי שהיא החשובה בחיי, הבנתי את הטעויות שעשינו שנינו בזוגיות, אבל לפני שהספקתי לומר לה זאת,
היא הודיעה לי לחזור לארץ לפרידה.
באתי והתחננתי לנסות פעם אחת אחרונה כי אני אדם שונה שרוצה להבין ולתת, אבל היא אמרה
שהיא לא אוהבת אותי יותר, שהיא לא יכולה להיות עצמאית איתי בסביבתה, שהיא החליטה סופית.
ואני שואל אותכן, ואותך רויטל בפרט כי עשית עלי רושם של אישה מבינה, רגישה ואוהבת,
אני ואישתי אהבנו מאוד, איך יכול להיות שאהבה מתה? נקברת תחת כעס, מועקה, תיסכול ועצב
אני יכול להבין, אבל אם הייתה ביניינו אהבה אמיתית ובוערת, איך היא לא מוכנה לתת לזה סיכוי
אחד אחרון, לא הבטחתי שיהיה טוב אם ננסה, רק אמרתי שמגיעה לנו הזדמנות אחת, ואם לא
יצליח אז ניפרד סופית, אבל היא לא מוכנה.
האם אתן יכולות להסביר לגבר כואב כיצד אהבה מתה? ואם היא לא מתה איך אני יכול להעיר
אותה שוב כאשר אישתי אינה גרה איתי יותר?
מחכה לתשובתכן בכאב.
אביב היא עונה של פנטזיות. או, בעצם, החיים הם עונה של פנטזיות. האביב פשוט מתפקד בתוכן. כשכתבתי, ניסיתי לטפל באחת, שהטרידה אותי לאחרונה. האחת הזאת אומרת, יחסים יכולים להגמר בהסכמה, בנעימות, בשכנוע. הפנטזיה הזאת, כמו אחיותיה, מפעילה כל מיני התנהגויות. הבולטות שבהן, אצל זה שעוזב. או זו שעוזבת. אבל אחרות, גם אצל הנעזב. או הנעזבת, כמובן.
בהנתן הפנטזיה, ההתנהגויות האלה יכולות להיות בריאות, יחסית. כלומר, במצב של פרידה, שנע על הציר של כואב עד כואב רצח, ומאחר שהפנטזיה קיימת, עדיף כבר להסביר ולהסביר, בעיקר אם הצד הנעזב זקוק לזה. עדיף, לא רק משום שהצד שעוזב זקוק לזה בעצמו, אלא בעיקר כי כל מה שיכול להקל על התחושה של הנעזב עושה לפרידה רק טוב. במיוחד כשצריך להמשיך לחיות אחר כך. אבל כל ההסברים לא יהפכו פרידה למשהו תואם-פנטזיה. זה מה ניסיתי להגיד שם. כל ההסברים לא יעשו את הסוף למשהו שמתקבל בהבנה ובשלווה. אלא אם, כמובן, המדובר במי שממילא לא רצה. או אם המדובר בסוג הלא מרגיש לעולם. על אלה אני לא מדברת כאן ועכשיו.
כמי שעמדה משני הצדדים של הפרידה, אני יודעת שיש כאב גם בצד הבוחר. קשה לראות את זה כשננטשים. קשה לתת לגיטימיות לכאב של מי שפגע. אבל הוא קיים, הכאב. גם אם לדבר עליו עם מי שהולכים ממנו זה דבר מיותר מאד, מבלבל ומעצים את הפגיעה, עדיין לדבר עליו באופן כללי לא מיותר, בעיני. פשוט כי הוא שם.
מה שמעניין במיוחד בתגובות, הוא דווקא הפנטזיות הנוספות, סיפורי העל העתיקים, שצצו. נניח, אהבה אמיתית היא זו שלא נגמרת לעולם. או, אם אהבת באמת והלכו לך – לא תתאוששי לעולם. לעולם לא תאהבי שוב. לא תחיי. תמותי. בסיפורים האלה יש משהו עצוב. לא רק כי הם עצובים בעצמם. כי הם כולאים. הם לא מאפשרים לחיות, הרי. אם את חיה – סימן שלא אהבת מעולם באמת. הסיפור הזה גם מאפשר לשפוט את ההולך או ההולכת בכלים האלה, כלומר, אם הוא הולך עכשיו, כנראה שלא אהב *באמת* מעולם. אם לא אהב ואמר שאהב, הרי רימה. רמאי עלוב שאיננו יודע לאהוב. ואני אהבתי, ועודני אוהבת, ומתוקף הסיפור, גם אוהב לעולם.
מה יוצא? יוצא, שאם הסיפור נכון, אני אוהבת רמאי. יוצא, שאם הסיפור נכון, אני מעדיפה שישאר איתי זה שאיננו אוהב אותי, ולא אהב אותי מעולם, ורק שלא ילך. יוצא, שאם הלך, אני צריכה למות. עכשיו, עדיף. אחרת, לא אהבתי. או, אם לאמץ את גישתה של "לא רוקמת תחרה", אני לא צריכה למות. הן, הן צריכות למות. האחרות, כלומר. אני אחיה לי, ואדע, שהאהבה שלי לא אמיתית. וזה יהיה העונש הראוי לי.
כל זה, כמובן, עושה את החיים יפים וקלים יותר לכולם. פנטזיה שווה, בלי ספק. שוס של סיפור. ולא, אני לא אומרת שלא קורה שאנשים מתים בגלל שאדם אהוב איננו. קורה, ונוגע ללב. נדמה לי, אבל, שרוב אלה שאינם מסוגלים בכלל להתקיים בלי בן הזוג האהוב, ומתים, או מאבדים את חייהם בדרך אחרת בעקבות פרידה לתמיד, לא באמת מאמינים (או שהמציאות היא כזו שהאפשרות לא רלוונטית, מוות של אדם אהוב, למשל), שמי שהלך, הלך מתוך בחירה.
האפשרות הזאת, של שינוי, של התפתחות, של אהבה שנגמרת, וחמור מכל, של אהבה *אלי* שנגמרה, כל כך קשה לעיכול, שכל סיפור חליפי לוקח, ובענק. בראיה הזאת, הרומנטית, העל-זמנית, משחקים צרכים חזקים ומשחק העדר אבחנה. כלומר, לא היה כאן קשר, ובו שני אנשים, וכל אחד צרכיו ורצונותיו, וכל אחד יכולתו ושגיונותיו, וכל אחד החיים והשינויים שעוברים עליו, בכלל לא. לא היו שני אוהבים. היתה *אהבה*. מיסטית, לא מתפשרת, לא נגמרת, לא נגמרת.
ואם לא היו שני אנשים, אין בכלל צד אחר. אני קיימת, האהבה שלי קיימת, והוא, או היא, *הם*, גוף ערטילאי שכמוהם, נאהבים למרות עצמם, בלי קשר לעצמם, באופן לחלוטין בלתי תלוי בשום דבר, לא קיימים באופן המלא, שמאפשר קשר הדדי, מתחשב, קשוב, מספק, אלא באופן מאד חלקי – הפן היחיד שלהם שמקבל משמעות הוא, *אותם*, (את *זה* היה יותר מתאים כאן), אני אוהבת. אני אוהבת, לכן ברור שיאהבו גם. אני אוהבת, לכן ברור שיספקו את צרכי, אני אוהבת, לכן אני מאדירה את המשך האהבה לעד, ואין, לא יהיה סוף. לא אצלי.
מתוך הסיפור הזה נובעים, למשל, משפטים מרתקים, מרגליות אין-כמותן. הנה, רק לפני כמה זמן שמעתי חברה מאד מאד טובה שלי, מה טובה, ממש עצמי ובשרי, אומרת, "הוא פוגע בי ולהיות איתו זה נורא. אבל מה לעשות, אני אוהבת אותו". הו, האהבה הנפלאה, ה-אושר, שמחת החיים והיופי שבהם. השאירי אותנו עם אלה שמכאיבים לנו, פוגעים בנו, הופכים את חיינו לצער מתמשך. תני להם להכות אותנו, נפשית או פיזית, תני להם לבגוד באמוננו. תני להם להפוך אותנו לסמרטוטים, כי אין בלתך.
ולא, אני לא מנסה להגיד שרק את אלה צריך לקום ולעזוב. חלילה וחס, כרפס והגדה, אני חושבת שקשר לא בריא, הוא דבר שצריך להפסיק. כן, גם כשהצד השני הוא איש יקר ונפלא, חכם וחמוד ומצליח. כן, גם כשהצד השני לא רוצה להפסיק. כי קשר, יש בו שני אנשים, אחד ועוד אחד. שניים. שלמים.
גם כששני אוהבים קיימים, שני אנשים, נפרדים, שרואים זה את זו, או זה את זה, או זו את זו, פרידה כואבת. חזק, עמוק, לפעמים ממושך. אבל קיימת גם מציאות. ובמציאות הזאת, יש אהבות שנמשכות, ויש גם כאלה שנגמרות. ובמציאות הזאת, לפחות בעיני, להיות לבד עדיף על להיות עם מי שכבר לא אוהב אותי, וזה לא מפחית מהאהבה שלו בעבר. ובמציאות הזאת, לפעמים, האהבה שלי נגמרת. כי אני השתניתי, או כי הוא השתנה, או כי הראיה שלי אותו השתנתה, או כי הסתבר שמה שהאמנתי בו באמת ובתמים, שראיתי אותו כבר כעובדה קיימת, הדרך שבה ראיתי אותו, לא מתאימה למציאות. וזו פנטזיה אחרת, שראויה לדיון נפרד.
ורק עוד מילה אחת, לעניין ההתפרקות – בטח כואב. בטח קשה. לפעמים אפילו נורא. השאלה היא לא אם *חוקי* לכאוב. להפגע. להתפרק. חוקי בהחלט. ברור, טבעי, וקיים. בעיקר קיים. השאלה היא, אם יש בזה משהו נשגב. משהו עדיף, כמו שאמרה "לא רוקמת תחרה". משהו אמיתי יותר, מלמצוא בסופו של דבר את הדרך, אחרי שהעצב עושה את שלו, והצער עושה את העבודה שלו, והכאב יכול, כבר יכול, להתחיל לחלוף. זה לא משהו שמה שכתבתי למעלה מתעסק בו בכלל, אבל זה מעניין לא פחות, בעיני. אולי אפילו יותר.
כתבת את חלקו השני של המאמר, שקיומו חיוני לא פחות.
וכל כך נכון, מה שכתבת כאן. הו כן, יחי ההפנמה.
רוני
הרבה זמן פנוי היה לך היום ,אה? (-:
יחסית, (בהתחשב בזה ששני ילדי עדיין ערים).
אבל זה *פורסם* ברבע לשמונה בבוקר. לו היית קם/ה בשש בבוקר, לא שאני ממליצה על זה, או בוחרת בזה, אני סתם משוויצה, היה לך גם יום ארוך-ארוך-ארוך 🙂
כאילו קמים כל כך מוקדם גם בשבת?
וואלה. צריך לקחת גם את זה בחשבון.
ואכן, מה שקורה אחרי שהזמן עושה את שלו, והזמן כמו שאמרה לי פעם מישהי חכמה, הזמן עושה את שלו, השאלה היא רק מה את עושה עם זה.
ומה קורה אחרי שהכאב היומיומי חולף, וכבר אפשר לחזור לחיות, זה באמת נושא מעניין.
אולי תכתבי עוד מאמר?
ושבוע טוב
ואיך את כשאומרים לך שלום? ומה אם הצד העוזב לא מתאים לו להסביר ולהסביר? כופים עליו?
את השאלות.
איך אני כשאומרים לי שלום? שבורה, עצובה, פגועה, סובלת.
את שואלת אם אני רוצה הסברים? כן, אני מעדיפה שיסבירו לי, אם אני לא מבינה לבד. אני לא חושבת שאפשר לכפות על מישהו להסביר, ולא ברורה לי ההתיחסות שלך כאן. מי שלא מתאים לו להסביר, כנראה לא מסביר.
אין לי מתכון לכל הפרידות של כל האנשים. אין לי מתכון לכל הפרידות של עצמי. אני מתייחסת למה שנראה לי משותף להרבה פרידות, וברור, שכל פרידה אחרת מקודמתה, וכל מסביר או לא מסביר, אחר מהמסביר הקודם. וממני. וכנראה גם ממך. לא?
ואם הוא מספר לך שהוא עם מישהי אחרת, עדיין שווה לרדוף אחרי ההסברים שלו?
למעוז המקצועיים:
נו, ומה את חושבת? שכדאי?
הכוונה שלי כנראה הייתה לא ברורה. אני עובדת במוקד חברת אבטחה, ונכנסים
לכאן כל הזמן אנשים, כך שקשה לי להקליד ולחשוב באותו זמן. קבלו התנצלות.
אני לא חושבת שאף אחת צריכה למות מאהבה, בטח שלא.
אבל אני טוענת שיש סוג מסויים של נשים ואולי גם גברים, שכשהם חווים אהבה מאוד
חזקה , הם נותנים את עצמם עד הסוף, המר או הטוב. האנשים האלו קיימים
ואני אוהבת אותם. מכירה בטירוף שלהם, אבל בעולם שבו תחלופת הזוגות כל כך מהירה וכל יום אנשים זורקים ונזרקים מחליפים ושוכחים, אהבה טוטאלית כזו היא מאוד נדירה
ובטח שאם אני או כל אחת אחרת, נשברות וקמות, זה לא אומר שאנחנו לא יודעות
לאהוב, אבל הסוג הזה של רוקמות התחרה, אלו שמסוגלות לאהוב בעוצמה חזקה
פעם אחת בחיים, מעורר בי חמלה והשתאות ואף סוג מסויים של הערצה.
למרות המחיר הכבד שהם נדרשות לשלם על כך.
ולא, אני לא מנסה להאליל , לפנטז על אהבה אחת גדולה.
העיניים שלי פקוחות לראות את המציאות ואת עצמי בתוכה, אבל אני לא בזה
לרוקמות התחרה שבינינו. בשום פנים ואופן.
אצלי המצב קצת הפוך לאחר כארבע שנים ועוד אהבה ראשונה ננטשתי ( ורק לפני שבוע )
לכן קראתי אטת המאמר מנקודת המבט שלו כאמור
אני עוד אוהבת ועוד איך אוהבת , האהבה שלי היא כן כמו של רוקמת התחרה ואני שבורה לחלקיקים קטנים קטנים אבל אני גם יודעת שלמות אני לא אמות
אני מנסה ללמוד ממכאן בעלי הניסיון, אתם מבטיחים לי שהכאב יעבור ?
אתם מבטיחים לי שזה שאני רואה אותו כאהבת חיי ורק איתו אני רוצה להיות – זה יעבור לי ?
מה באמת זה נגמר לו, ככה פתאום , איך ? למה ?
מה הוא לא יחזור , לעולם ?
כואב ועצוב
מי כמוני מזדהה, יודעת מה עובר עלייך, מכירה את הכאב הנורא הזה
שלא יודעים מה לעשות איתו, והגעגועים אליו והרצון להיות איתו.
מה אפשר לומר שינחם? שוב לשרבב משפטים קיטשיים כמו הזמן יעשה את שלו?
אני יודעת שלפחות במקרה שלי הזמן כן עשה את שלו, והיום כשאני חושבת עליו
זה כבר בלי כאב, ועם חצי חיוך קצת ציני, קצת מריר בזוויות הפה.
אני יודעת מה זה להיות שבורה לרסיסים, אחרי שנתת את עצמך לאדם אחר.
אבל את יודעת מה? תראי כמה זה נפלא שיש לך את היכולת הזו לאהוב מישהו
באמת. לדעתי סקרלט אוהרה שדיברנו עליה קודם, עם כל הכבוד לחוזק שלה
ולאופטימיות הנצחית לא ממש ידעה לאהוב. לא את אשלי וילקס ולא את רט
באטלר השרמנטי.
אני מכירה את זה, הייתי שם לא מזמן ושרדתי. שורדים. נשבעת לך
ששורדים את זה. ואפילו ממשיכים ופתאום מתאהבים במישהו אחר, אחרי שזה
בכלל לא נראה הגיוני .
ועוד משהו: הסחות דעת. כמה שיותר הסחות דעת. לעשות המון המון דברים, כדי
לא לחשוב עליו. המחשבות עליו והגעגועים יכולים להטריף ולשגע.
תהיי חזקה.
אני רוצה לחזק ולהוסיף, שכן, תמיד תזכרי אותו כאהבת חייך. עכשיו למחשבה הזאת מצטרפות דמעות תנין, את לא מבינה, זה כואב בכל הגוף, אבל זה עובר. וגם אחרי שנה את תזכרי אותו כאהבת חייך. וזה בסדר. רק שהפעם במקום דמעה, יהיו התכווצויות בבטן. ואחרי עוד שנה יהיה רק חיוך קל בקצה השפתיים. תמיד יהיה שם מקום חם בחדר הקטן של הלב. אם הוא אהבת חייך, כנראה שהוא היה מצויין. אבל גם את. כי את בחרת אותו. זה עובר ומחזק ומחסן.
קצת סבלנות וכל הכאב מתפוגג.
זה מדויק מה שכתבת שם, רוני.
אותי מעסיק למשל, איך אני נשארת "לבד במערכה" אחרי נטשיה, בין אם אני נטשתי או ננטשתי. מה זה אומר עלי, כשמערכת יחסים מגיעה לקיצה. זה מסובך לי, לפעמים, אני כותבת על זה, אני מדברת על זה, אבל זה לא יוצא מדויק לעולם. קשה למלל תחושות לתוך טקסט. שתי מערכות יחסים רציניות היו לי. את הראשונה נטשתי, אחרי שהבנתי ששיחת "יחסינו לשום מקום" היתה שרירה וקיימת ואני רק העדפתי לעצום עיניי. בחרתי להתעוור. פחדתי לעזוב, למרות שזה היה ברור שזה הדבר הכי נכון לעשות. גררנו את זה חצי שנה בערך, מהרגע שהבנו ש"זה לא זה". אחרי שנה וחצי של ביחד, מגורים משותפים, חוצלארץ, חגים ומועדים, זה הסתיים בפיצוץ עז. הריב הכי נורא שחוויתי אי פעם עם איש אהוב. שם, באותו הרגע, התפכחתי. הבנתי, כמילות השיר, שלפעמים רק אהבה זה לא מספיק. היום, בדיעבד, שלוש שנים אחרי, אנחנו נותרנו חברים טובים טובים. הוא איש מדהים בפני עצמו, ואני כל יום חוגגת קצת את ההיכרות שלי איתו. אני שמחה שהוא תמיד היה ויהיה שם בשבילי, בכל פעם שאקרא לו. חבר אמיתי.
בפעם השנייה, ננטשתי. קיבלתי את "זה לא את זה אני, את מדהימה וממצחיקה, ואחלה זיון, ומרתקת וחכמה, אבל זה לא מספיק לי". חצי שנה של התרסקות טוטאלית עברתי. בכי, ועצב ורגשות אשם על שלא הייתי מה שהוא היה צריך באמת, וקושי נורא לפקוח עיניים ולהסתכל קדימה. חצי שנה של רסיסים שליקטתי אחד אחד, והכרה לא מבוססת בעליל, שאם לא הצליח לי איתו, לא יצליח לי לעולם. זה היה כל כך נהיר וברור לי, שאם זה לא הוא, זה לא יהיה אף אחד אחר. זה היה לשבת ולכתוב ולכתוב ולכתוב עליו, אליו, זה היה שיחות היסטריות עם החברות שלי שלא ידעו איך לנחם אותי. לפני כמה חודשים הוא כתב לי משהו(שמרנו על קשר מאוד עניייני ומקצועי), שפתאום זה היה כמו זבנג בפרצוף. הוא לא מדהים כמו שחשבתי. הוא כזה רגיל. ההאדרה הזו שהתעסקתי בה במהלך חצי שנה היתה לשווא. זה היה כמו לפגוש מישהו שהיית בטוחה שהוא הכי מדהים בעולם, ולגלות שהוא כמו כולנו. רגיל. כמו לשבת לקפה עם איזה כוכב נעורים שלך, ולהבין שגם הוא קונה לחמניות וקוטג' במכולת של יוסי.
רק ברגע שיכולתי לזהות את הלופ הזדוני הזה שהייתי לכודה בו, ולבחור לוותר עליו, ולהמשיך הלאה, רק אז יכולתי להסתכל קדימה, וליצור מערכת יחסים חדשה, בלי שום קשר לעבר שלי. יש לי חופש חדש בלהיות מי שאני במערכת יחסים. וזה מפתיע אותי מחדש, היכולת הזו באמת להתאהב בלי קשר לנטישה הכי משמעותית שהיתה לי.
לקח זמן ארוך, אמנם, אבל בסוף זה קרה.
איך מפסיקים לחשוב?
איך עושים סטופ למחשבות?
לא הולך לי,באמת שלא,הכל מתבלגן והיאוש הטוטאלי
מתחיל לחלחל שוב,איך אפשר כשהדבר הראשון בבוקר
זה לחשוב עליו וללכת לישון (לא אפשרי כל כך)במחשבות
עליו,וכל אדם שמתחיל איתי ברחוב גורם לי להשתאות בידיעה
שהוא לא יגיע לקרסוליים שלו?
לא הולך,כלמודת ניסיון אני יודעת שהזמן עושה את שלו,ושעדיף
להיות בצד הנעזב ןלא העוזב,עדיין מחכה שהזמו יעשה את שלו,
וכדי לא להתחרפן,מוצאת את עצמי קונה כרטיס טיסה לעולם אחר,
מחכה לישון ולהתעורר ברגע הספציפי הזה,שהזמן באמת עשה את שלו
ולא חושבים יותר.
לא,זה פשוט לא מסתדר,מנסה להבין איך אנשים מסתדרים עם גירושין
ונשבעת לעצמי,כמו בגיל 17 לא להתאהב יותר,לא להגיע לשם יותר,
מבטיחה לעצמי שאני לא אגיע לרבנות,לא אהיה תלויה באף אחד,לא להתאהב,
נכשלת בהבטחות שלי כל פעם מחדש.
לעזאזל,גיל שבע עשר,מוצאת את עצמי נשבעת שאני לשם לא מתקרבת,
שאהבה קיימת אצל אנשים מסויימים ואני לא חלק מהאנשים האלה,אני
לא אתאהב אף פעם,כמה שמי שחווה את האהבה יודע שזה הדבר הכי אלוהי
בעולם,אני סולדת מאהבה ,לא רוצה שזה ייגע בי יותר,שלי יתקרב לעולם שלי,
אני לא בנוייה לזה,לכאב הזה ששורף בעצמות,נשבעת ,לאחרונה בחיי,שלמחוז
האהבה אני לא מתקרבת,לא נוגעת ובטח לא שייכת,לא מבינה את העולם הזה
ולא רוצה להיות חלק ממנו אף פעם.
סתם הגיגים של שעת לילה מאוחרת אחרי פגישה מיותרת עם אדם
מיותר.
קודם כל הרשי לי לאחל לך לא להפגש יותר עם אנשים מיותרים, ואם כבר נפגשת, לפתח את היכולת לסנן את נוכחותם בחייך למינימום.
ועכשיו תנסי לחשוב באמת, באמת היית רוצה לא להיות שם יותר לעולם?
בגלל הכאב?
אחרי שאת כבר יודעת מה הטעם של האושר?
זה נכון, הפרידה היא קשה, ורעה, ומרסקת, ואיומה, ושוברת.
אבל אחרי שעוברים כמה שבועות, כמה חודשים, ומתרחקים קצת, וככה כבר אפשר טיפה להרים את הראש ופתאום שמים לב שהעולם מסתובב עדיין, ואולי זה אפילו די לטובה שהוא ככה, אז אל תשכחי עם מה את נשארת.
כל הדברים שנשארים בתוכך אחרי שכל האבק התפזר, הם שלך.
כל הזכרונות, כל ההרגשות, כל התהליכים שעברת, כל מה שהדברים הזיזו בתוכך, ההתבגרות שלך, הרסיסים של היופי שאת זוכרת לא ממש בפרטים אלא בגוונים של צבע.
את זה אף אחד לא לוקח אף פעם.
וכשזה מפסיק לכאוב, וזה בדרך כלל מפסיק לכאוב,
זה עושה בך חיוך.
לסיים מערכת יחסים זה קשה. תמיד זה קשה.
זה קשה כשאתה רוצה ללכת וזה קשה כשהיא רוצה ללכת. זה קשה גם כששניכם מסכימים שהגיע הזמן להפרד.
זה לא אני אמרתי ש: "בכל פרידה יש מעט מן המוות".
מערכת רומנטית היא מערכת שבה שני הצדדים מאבדים מעט משפיות דעתם ונאחזים בדעתו/ה
היו לי מערכות יחסים שבהן אני סיימתי אותן והיו לי כאלה שהודיעו לי על סיומן. אני לא יכול להמליץ על אף אחת מהאופציות. כולן כואבות. כולן בלתי נעימות. כולן היו ראויות שיתקיימו.
אין לי חפץ באהבתה של רוקמת תחרה בפוטנציה. אין לי עניין שחייה של אשה יהיו כרוכים בחיי כמו הייתי שליה. את חבל הטבור שלי ניתקו שמונה ימים לפני שחתכו לי.
יחסים עשויים להמשך זמן רב ויכולים גם להסתיים.
בעיניי, תמיד היה חשוב, שהסיום ישמור על כבוד הדדי. שבלבי ישארו הזכרונות של האהבה ולא הכאבים של הפרידה.
אני מצוי בקשר מצוין עם רוב הנשים שהיו לי איתן מערכות יחסים. אני מצר על זו שחשבה שכשמסיימים מערכת יחסים זה לכל החיים.
זה כאב כשסיימתי את יחסיי עמה. הייתי כנה. אמרתי את האמת. אמרתי אותה בחום וברוך, אך במדוייק. וגם ככה זה היה קשה מאד.
היה קשה, שכאשר ביקשתי שנשוחח, למרות הקשיים היא לא חשבה שזהו הדבר שאותו אני עומד לומר.
הייתי ללא ספקות. הייתי ברור. זה לא היה קשור לאשה אחרת.
מי שבאהבתם יש ביטול האוטונומיה של ה"אני" – פרידתם קשה ממוות – סופם לרקום תחרה.
באהבתי אני תמיד אני ואני שמח שהיא מבטאת באהבתה את עצמה ולא מופיעה כמראה ליחסינו.
מישהי כתבה למעלה: קשר בין בני זוג אינו קשר של הורים לילדיהם. זה נכון. זה מדוייק. וזה ראוי.
קשר בין בני זוג הוא קשר עד שיהיה טוב. ואחר כך – להפרד כדי ששוב יהיה טוב.
כך או כך, רוני יקרה, קשה לומר שלום.
גם אצל רוקמת התחרה וגם אצל בס מלשבור את הגלים, לא היה ביטול
של העולם הפנימי, ושל האני שלהם.
ברוקמת התחרה למשל, החבר שלה לא הצליח להתחבר לעושר של העולם
הפנימי שלה כי הוא לא ניסה להבין אותו. מבחינתו היא הייתה סתם ספרית
פשוטה, לא משכילה, למרות שמשהו מהיופי הפנימי שלה כן הוקרן אליו,
כי לפחות בהתחלה הוא מאוד הוקסם ממנה.
אתה צודק בזה שאנשים שלא טרחו לפתח אף פעם עולם פנימי ועושר משלהם, עלולים
להפוך לשלוחה עלובה של אחרים. אבל לא על זה אני מדברת.
לא היה חיבור, לא היתה התעניינות, לא היתה היכרות עם העולם הפנימי שלה ולא ממש הפריה הדדית. בשביל זה צריך קשר? כמו שאמר פורטיס – "אין קשר".
אעיז ואעשה פרפראזה על רוני, שלפעמים סיפור אהבה זה מחול בין שתי פנטזיות של שני אנשים שלא קשורות זו לזו בכלל. וזה עדיין כואב, כואב מאוד כשנפרדים, כי הרי מוותרים עליה.
צר לי, קצת חולק על דעתך….
היא הייתה נערה והוא היה נער
היא הייתה ספריתץ שעניינה אותו.
אבל היא ביטלה את מלוא עולמה בפניו. לא פתחה לו שער, לא הותירה סימני דרך. רק מסירות….
כך או כך, אהבה מהסוג הזה, אינה מותירה מקום לעצמיות. אבהבה הרסנית.
אני מקלידה מהר, כי עוד מעט צריך להגיע לפה הבלביית, ולא בא לי שייראו
מה אני עושה, אבל הייתי חייבת להגיב:
היא נתנה לו כל כך הרבה, היא פתחה לו צהר לעולם אחר לגמרי, לעולם
שהוא לא הכיר, עולם שלא זקוק להוכחות מילוליות לקיומו.
בסרט הוא אומר לחברים שלו בדיוק מה שאתה אומר: "היא לא הבינה את
העולם שלי", והחברים שלו עונים: "ואתה הבנת את העולם שלה?"
היא לא ביטלה את עולמה בשבילו, היא אכן הייתה מסורה, אבל היה לה את
העולם הפנימי שלה שהוא לא הסכים לעשות מאמץ כדי להבין אותו.
הוא היה יותר מדי שקוע בלרצות את החברים, להתבייש בה, להיות אינטלקטואל
דה לה שמאטה , כשהאהבה הייתה ממש מתחת לאף שלו.
לגבי השטחיות שלו, אין צורך להוסיף ולומר דבר
איש נבוב ורדוד.
אני התייחסתי לצד שלה.
כשהוא צעק לי
תחזירי לי את האושר שלי
אכשיו
אני רוצה את האושר שלי חזרה
ואני עצמתי עיניים בכאב ואמרתי
משהו ניגמר
משהו יתחיל
אכשיו חלל ריק
קוראים לזה להרדם
הרדמות הדדית
ככה זה קורה
בדרך כלל
לכולם כואב
לצד שיוזם את הפרידה וגם לצד השני
זה כל כך הגיוני שכשמתאהבים אז בוראים דבר חדש
משום מה יותר קשה לקבל את הצד שהורס אחר כך כל חלקה טובה
חדוות הבריאה
חדוות ההרס
לשניהם אנחנו צוללים עם כל הכוחות שלנו לא?
והוא קשור בצורה מסויימת לאיך הדברים קורים
היה כתוב לי על הקיר כשהייתי בת 13
משו כזה ממעריב לנוער אבל מדוייק להפליא
אם אני זאת אני בגלל שאתה זה אתה
ואתה זה אתה בגלל שאני זאת אני
אז אני לא אני ואתה לא אתה
זה חלק מההרדמות
הסוד הוא לעניות דעתי לא לפחד.
פשוט אם מרגישים שזהו לסגור עניין.
אבל מצד שני, תיאוריה זה דבר אחד, ומעשה אחר.
תמיד הייתי יותר חזקה בתיאוריות… 🙂
לא מעט מההודעות פה, במיוחד מהזן של "10 צעדים להתגבר על פרידה ועדיין להרגיש שיצאנו אנשים טובים יותר", נוגעות, או שמא נגועות, במשהו שכמה שהוא אנושי, הוא רע. הבריחה מלגעת לרגע באמת בצד הקשה של הדברים, בלי לילל או לייפות או להתייאש או להמציא משמעות מהמעט שרואים. מבט בלי זעם ובלי חמלה גם כן, על איפה שאפל, ועם פנס. הדבר העצוב ברוקמות/י התחרה, נלך על הסימבול שהיה כאן קודם למה לא, הוא שהם עסוקים/ות בכאב שיש להם מכדי לראות. הדבר העצוב בכל הלא יודעים לרקום הוא שמרוב לדעת שזה לא הורג אותך (ביג דיל, כאילו שלא ידענו) הם שוב מפספסים.
מכירים את "הללויה" של לאונרד כהן? איזה שיר קורע, מה? איזה עיבוד יפה, איך הקול של הזקן הכי קול בשטח יודע ללטף כל כך יפה את איפה שכואב, זמרות רקע, באסים, גיטרה שצובטת ברגעים הנכונים לסולו עם המהום הזמרות… קול אינדיד.
כמובן, אם שמעתם פעם אחת את ג'ון קייל שר את אותו שיר, מאוד קשה לחזור לכהן, למרות שהוא כתב. פעם למדתי שיעור חשוב בכתיבה (שאני מתעלם ממנו כל הזמן): כמה שהחומר יותר חם, לוהט, משמעותי, מדוייק, ככה לא צריך ללטף אותו יותר מדי. יבש, צחיח, נקי. ככה קייל שר את ליאונרד כהן על סוף האהבה. עד הייאוש ועוד חצי צעד. איפה שאף אחד לא בוכה. ולמקום הזה, נראה לי, אי אפשר להגיע אם את רוקמת תחרה או סקארלט אוה'רה.
למה להגיע לשם בכלל, במיוחד אם אפשר פשוט לשמוע MP ולחסוך את הדרך, זה סיפור אחר. פעם חשבתי שזה בגלל שאחרת אי אפשר לחזור לעולם. נראה לי היום שזה בגלל שאהבתי לחשוב שאי אפשר אחרת לחזור.
אני מעשן יותר מדי.
אם מישהו הצליח להבין מה אמרתי, כי אני לא בטוח, שלא יסביר.
*Hallelujah*
(Leonard Cohen)
Album: I'm The Man – A Tribute To Leonard Cohen (1989)
I've heard there was a secret chord
That David played and it pleased the Lord
But you don't really care for music, do you?
It goes like this
The fourth, the fifth
The minor fall, the major lift
The baffled king composing Hallelujah
Hallelujah
Your faith was strong, but you needed proof
You saw her bathing on the roof
Her beauty and the moonlight overthrew you
She tied you
To a kitchen chair
She broke your throne, she cut your hair
And from your lips she drew the Hallelujah
Hallelujah
Baby I've been here before, I know this room
I've walked this floor
I used to live alone before I knew you
I've seen your flag on the Marble Arch
Love is not a victory march
It's a cold and it's a broken Hallelujah
Hallelujah
There was a time you let me know
What's really going on below
But now you never show it to me, do you?
I remember when I moved in you
And the holy dove was moving too
And every breath we drew was Hallelujah
Hallelujah
Maybe there's a God above, all I ever learned from love
Was how to shoot at someone who out drew you
And it's not a cry you can hear at night
It's not somebody who's seen the light
It's a cold and it's a broken Hallelujah
Hallelujah
Hallelujah
ללחוץ סאבמיט בדעה לא צלולה 🙂
חיליק הערס
בלי חמלה אתה אומר?
בלי חמלה?? ?? ??
חמלה אחד הדברים היותר נדירים במין האנושי.
משהו שאני מחפש כבר שנים ולא מצליח למצוא אצל הרבה אנשים.
למה בלי חמלה?
כל כך חסר מעט חמלה בעולם שלנו, ואתה מתקמצן על זה. חבל.
והמקום שלה הוא לא המקום שאני דיברתי עליו – המקום שבו אדם, לבד, יכול להסתכל על מה באמת קרה, בלי עשו לי שתו לי תקעו לי, ובלי הו כמה אני אצילי ורואה באמת ומבין ומזדהה עם הצד השני.
במקום הזה היא מעוורת. בכל מקום אחר, היא לפעמים נדמית כהכרחית, ושיש מעט מדי ממנה.
לזכות ההודעות שלך אני יכולה להגיד, שגרמת לי לחשוב. בהתחלה, בעיקר על הקשר בין ייצוגים אמנותיים של רגש, וייצוגים פנימיים שלו. אין לי ספק ששיעורי הכתיבה שלך, באיזה פורמט שהם לא ניתנו, (תשכב רגע בשקט ואני אסביר לך? זה שעור שיצא לי להשתתף בו גם), כללו גם את ההוראה הלא מתפשרת, אל תתן כותרות, תעביר את זה כמו שזה, או במקרה הנוכחי, אל תגיד, כואב לה, עצוב לה, תראה שכואב לה ועצוב לה. הקוראים יודו לך. ואני חושבת שדוקא כשהמעבר הוא בין אדם לעצמו, יש יתרון לכותרות. עכשיו זה כאב. עכשיו זה צער. עכשיו אני רוצה למות. משהו כזה.
ועל ההרגשה, הפשוט הרגשה, כמו בפשוט להיות עצוב, אני אומרת, כן. אבל.
כן, אני מסכימה על הלהרגיש תוך כדי. באמת לוותר על הוילונות של הרציו, וה"זה לא יהרוג" וה"זה קורה לי כי", לוותר זמנית. להגיד לעצמי, עכשיו אני לא יכולה לא רוצה לדעת שתכף זה עובר ואז יהיה אחרת. עכשיו אני רוצה לבכות לי בפינה, ואלה החיים. לבכות זה לא מיופיף בעיני, אבל אפשר להחליף את זה במה שטוב למי שרע לו.
ואפשר גם לראות דברים אחרים, זה לא מבטל את מה שעוברים בתוך. למשל, שכל אחת ממערכות היחסים, כולל המכאיבות ביותר, כולל הפוגעות, בוגדניות, מפרקות, היתה מקום של צמיחה. אפשר לראות שזה באמת לא הורג. לא מתים מלראות את זה. אפשר לראות שאם באמת מרגישים את העצב, גם מזה מרוויחים.
יש כאלה, שזה מתחלק אצלם על פני הזמן לתקופות. אחרי שלושה חודשים של כאב מזוקק, הם מתפנים לעוד דברים. יש כאלה שזה עובד אצלם הלוך חזור ומהתחלה. ככה אני.
ונכון, יש גם את אלה שמתמכרים לעצב, והופכים אותו לשמלת ריקוד האין חיים שלהם. או מוותרים עליו, כי הוא לא ראוי, ומחלימים עוד לפני שהספיקו להפצע. אבל האמצע רחב. הוא לא יושב דווקא אצל ג'ון קייל. הללויה.
מה לא?
שיט.
סתום לי האף מהבכי.
אני אמורה להעלב?
כי אם כן, תהיה ברור. לא הבנתי.
אבל בכלל.
תודה על המאמר ועל התגובות שעורר. מקסים לקרוא. התאהבתי בזמן האחרון, אחרי הרבה זמן שלא קרה לי, במישהו. הוא נהדר ואני כל כך רוצה לאהוב אותו, אבל לו כל כך קשה להביע רגשות וכנראה אין לו צורך לאהבה ולאינטימיות כמו שלי יש. תהיה הסיבה אשר תהיה, העובדה היא שאנחנו לא ביחד. אז בשבילי זו פרידה קטנה, לא מפוארת ולא אחרי הרבה שנים, אבל בכל זאת עצוב לי ואני בוכה קצת בגללו. את והבננות האחרות עזרו לי קצת להתמודד, כי אני קוראת חוויות של אחרות ויכולה להזדהות. זה מחמם את הלב ומקל קצת. תודה.
בפעם הראשונה שזה קרה, אחרי ארבע שנים של אהבה ראשונה
שכבתי על הרצפה וחשבתי שסוף העולם הגיע, וכל הגוף שלי כאב בטירוף
ואז הכרתי את האהבה השניה, וחשבתי שזהו, זאת האהבה האמיתית, שנתיים
ביחד, כלבה משותפת, אחלה בית, כשהוא עזב חשבתי שנגמר לי האוויר, רצנו אני והכלבה
והכלבונה בכל הבית וצרחנו ובכינו… ואז איזה פלא, הגיע האביר השלישי…יפה עיניים
ווקסום…כשזה נגמר (שנתיים וחצי) עדיין כאב לי הגוף, אבל כבר ידעתי שיעבור…
לקח הרבה זמן של זמן נקי עד שהגיע אנטיוכוס, חצי שנה של סיוטים…כשזה נגמר
אמרתי שדי, היו לי מספיק חיי אהבה, עכשיו נחים…לפחות כמה שנים
ואז הגיע הבינגו הנוכחי, קרנבל אמיתי, בחור מדהים, והולך להיות האבא של
העוברון החדש שלי…
מסקנות: זאת האהבה האמיתית – אין חיה כזאת
את כולם אהבתי..ואת כולם אחרי שזה נגמר והכאבים נעלמו ברכתי…על זה שלא התעכבתי
איתם לנצח…וכל פעם הם השתפרו…או שאני השתפרתי….
האהבה האמיתית טומנת בחובה את השקר
של האמת שבאהבה
נכון ותודה…
היה לי אחד לפני חמש שנים – כמה חודשים של שכרון חושים, חודש של הכחשות ונטישה. מאז היו קטנים – ולא ממש משמעותיים…ואז בא ההוא שהגיע דרך האינטרנט – הפך אותי לפנטזיה שלו – ואחרי חודש ביחד עשה הכל על מנת שייגמר, כולל העלבות הסטריות בשיחת הפרידה.
בכיתי חודשים והייתי אומללה, ושיגעתי את כולם…והוא ניסה לחזור וסרבתי ושיגעתי והשתגעתי – והוא ניסה לחזור…ולא הסכמתי.
לפני שבועיים ביקש להיות איתי בקשר…שאלתי למה התכוון…הסביר…הפעם לא סירבתי – רק הסברתי מהו קשר בעיני, ומדוע עתה הוא שצריך להתאמץ על מנת לגשר על התהום שנפערה בשיחת הפרידה…ועליו לבנות את אמוני מחדש…ואז אראה אם אני יכולה…
הסברתי שהוא צריך לחשוב אם הוא רוצה להיות חבר שלי כי אני זו אני – או שהוא רוצה שאני אהיה חברה שלו – כי הוא צריך…
הוא קרא, כך כתב לי, ו"צריך לחשוב" הוא עדיין חושב ( כנראה), ואני הבנתי.
צדקתי.
בנות תחזיקו חזק האמת תגיע.
ma, kvar nigmar
שאלה: אולי קצת טיפשית אבל… איך יודעים שנגמר? נגיד ואני בעיצומה של מערכת יחסית , גרה עם החבר , אוהבת את הבן אדם, לא תמיד חושקת בו, (נראה לי די טבעי…), החיים ביחד טובים בד"כ. יש תקופות שממש טוב, ודי מתאהבים מחדש, ויש תקופות שפחות. תקופות שעוברים סרטים שלא תמיד יוצאים החוצה: "אולי יש מישהו יותר טוב עבורי, אולי האהבה הולכת ונגמרת, אולי זה בכל זאת לא זה?" . כמו שציינתי מדובר בתקופות, יש תקופות שהכל נפלא והסרטים נחים. אז שוב לשאלתי ואולי לפתיחת דיון מחודש… מתי נגמר?…האם מרגישים את זה בודאות?..הרי בכל זאת מדובר בבן זוג קרוב, אינטימי, אוהב (בד"כ..), אז למה?
יו איך שאני מרגישה אותו הדבר עם הבן זוג
אין לי תשובה מדויקת
אני מאמינה שזוגיות אמיתית היא מה שתארת הרגע, עוזבים בדרך כלל מתי שמוצאים מישהו אחר או בוגדים, אלא אם כן מישהו רוצה לתקן אותי
אם הייתי נתקל בכתבה הזו לפני שבוע לא הייתי טורח לקרוא אותה שלא לדבר על התגובות (פעם ראשונה שאני קורא יותר מ 10 תגובות, שלא לדבר על לקרוא אותם עד הסוף).
לפני 3 ימים הסתיים לו הקשר האחרון שלי (רק 3 חודשים אבל משהו יחסית חזק חוץ מזה בשבילי זה המון ולא בגלל שאני מחליף בנות בקצב אלא להפך)
הקשר נגמר ביוזמתה ואני כנראה סרבתי להבין אותה ולא הסכמתי אתה אפילו גרמתי לה לבכות תוך כדי (ואני מצטער על כך).
כואב לי רע לי מוזר לי חושב עליה הרבה וכו' וכו',
לפני 5 שעות טלפון, מי אם לא הגברת, "אני רוצה לנסות שוב…"
אז מה עכשיו, כן? לא? להשקיע לחכות שהיא תשקיע קודם? מה? למה? איך ומה?
אני כרגע בהפסקה כואבת ביוזמתי אחרי שנתיים ומשהו עם חבר קרוב קרוב. איך הגעתי למסקנה שזה הצעד הנכון? זה התבשל אצלי ה-מ-ו-ן זמן. השורה התחתונה היא כשאת חושבת שתהיי יותר מאושרת לבד או עם מישהו אחר. ידיד שלי אמר לי שכמעט אי אפשר להיות בטוחים באמת. אני מניחה שהוא די צודק. אני עשיתי את הצעד רק אחרי שהבנתי עד כמה אני באמת פנויה רגשית, ועכשיו אני שקועה עמוק עמוק בבוץ של ה"אולי נחזור" ו"אולי אני עושה טעות איומה". לדעתי, להזרק יותר קל כי אז זו עובדה מוגמרת. אני עדיין חופרת כל יום בפצע.
הגדולה שלנו בתור אנשים לדעתי היא היכולת שלנו להודות שלא הכל מושלם
נורא חשוב לנו בהמון סיטואציות להראות כמה שטוב לנו – כמה שהזוגיות מושלמת, כמה העבודה מעניינת, כמה הילדים שלנו הכי חכמים וכמה וכמה וכמה…
זה מצחיק כי זה סותר את אופיינו האנושי לרצות תמיד יותר ממה שיש ולחלום על מה שאין….
האמת היא שלכולנו תמיד יש מחשבות של אולי…
ומה שתארת זו בדיוק אהבה!! ומה שמחזיק את זה גם בתקופות גרועות זו האהבה שמתחבאת בפנים. ואם זה מסתיים, זה בגלל שהאהבה הסתיימה.
הבעיה שפעמים רבות אנו נוטים להחליף אהבה בהרגל….
לכן אני לא מאמינה בלחזור שוב אחרי פרידה – כי אז ההרגל מנצח ולא האהבה
גם אני ממש ככה
תקופות של "הוא הכי טוב בעולם" וגם תקופות שכל בחור ברחוב/בעבודה/באוניברסיטה יותר מדליק אותי ממנו. ופתאום מחשבות של האם יותר טוב בלעדיו ומה בעצם ייצא לי מזה ובעיקר איך אני אוכל לפגוע בו כל כך ולעזוב אותו. כי למרות הכל אני בחיים בחיים לא אוכל לעשות משהו שיפגע בו.
אז מה עושים?
כשיש ספק-אין ספק.
ובכן, סבבה!הזורקים מתחבאים מתחת ל"רגשות אשם" וזה אמור באורח קסם לגרום לנזרקים להרגיש יותר טוב נכון?אז זהו, שלא!כשאת ביחד עם מישהו במשך כמה שנים טובות,אחרי שמספר שנים נחמדות בכלל ניסית כל כך חזק לשכנע את עצמך שזה לא יקרה בינכם כי הוא כל כך הרבה יותר טוב ממך ושדברים כאלה לא קורים לאחת כמוך, ופתאום זה לא שנגמרה ל האהבה זה פשוט שהוא כבר לא יכול להקריב יותר בשבילך, זה שהוא יודע לא רק מה שיותר טוב בשבילו אלא גם מה שיותר טוב בשבילך.. אז בנים: אנחנו נגיד מה הכי טוב בשבילנו ועכשיו, אחרי שנזרקתי קשות, אני מבינה למה יש כל כך הרבה לסביות בעולם הזה- פשוט נ-מ-א-ס ממכם!
ועוד נקודות למחשבה:
בשביל לדעת את הערך של 10 שנים-תשאל זוג גרושים.
בשביל לדעת את הערך של שלוש שנים-תשאל זוג אוהבים,שעכשיו רווקים,מהתיכון.
בשביל לדעת את הערך של תשעה חודשים-תשאל אם שילדה תינוק חי.
בשביל לדעת את הערך של חודש אחד-תשאל אם שילדה תינוק מת.
בשביל לדעת את הערך של שבוע אחד-תשאל עורך של עיתון שבועי.
בשביל לדעת את הערך של יום אחד-תשאל מישהו שאיבד מישהו יקר.
בשביל לדעת את הערך של שעה אחת-תשאל זוג אוהבים שמחכה להיפגש.
בשביל לדעת את הערך של שנייה אחת-תשאל איש שפיספס את האוטובוס.רכבת.מטוס.
בשביל לדעת את הערך של עשירית שנייה-תשאל את האיש שקיבל מדליית כסף באולימפידה.
הזמן לא מחכה לאף אחד, תנצל על רגע כיאלו הוא היה האחרון שלך, אתה תעריך אותו יותר אם תחלוק אותו עם מישהו חשוב ויקר לך.
הכל טוב ויפה, אבל כשנגמר לצד אחד והשני לא סגור על עצמו בנושא, זה כואב…
מן כאב כזה ממש פיזי, שם באיזשהו מקום מתחת לחזה .
ושום פתרון, ושום שיחה לא יעזרו, ונורא לא משנה שהצד השני היה נורא בסדר וטרח לפרט ולהסביר בפרוטרוט את כל הפאקים של הצד השני, הנעזב לאנחות…
והזמן, אותו ידיד נאמן, שתמיד רץ וממהר, הוא היחיד שיעזור, ומאוד כדאי שדמות מהמין הנגדי תהיה בסביבה, להקשיב, לתת כתף, וגם איברים אחרים מגופה, זו תרופה מועילה מאין כמותה…
אף פעם לא נעים להיעזב ונורא לא חשוב מה הסיבה, אבל יש נחמה!
זה קורה לכולם ובסוף זה עובר…מבטיחה…
קשה לי אפילו להגיד "ביי", אבל אני מרגישה שזה הסוף. אני חייבת להגיד לו את זה אבל לא יכולה. אני כבר ניסחבת עם ה"ביי" הזה כבר כמה חודשים מאז שלא הצלחתי להינות מהנשיקות שלו ומהשוביניסטיות שלו. כל הזמן אני אומרת 'אחרי הבגרויות' ואז כבר ניגמרו הבגרויות אז כדי שאני לא אהייה עצובה בעבודה אמרתי לעצמי 'ניפרד אחרי העבודה, לפני הצבא'. וככה הלאה….
אין לי את המילים להגיד לו שאני אוהבת אותו אבל אני חושבת שאני מסוגלת לאהוב מישהו אחר הרבה יותר.
אנחנו נהנים מאוד ביחד. הוא יותר טוב מכל חברה שאי פעם הייתה לי. אפילו הוויכוחים כיפיים. אבל עכשיו יש לי הרגשה של "ביי" בפנים והיא אוכלת אותי. הלוואי שהוא היה מוצא את האתר הזה, קולט שזו אני שכתבה את זה כדי שיבין שאני אוהבת אותו עד דמעות, אבל אני חושבת שאני יכולה לאהוב מישהו אחר עד מוות. ככה לא הייתי צריכה להגיד לו את זה פנים מול פנים.
לפעמים אני חושבת 'חבל שהוא לא בוגד בי או משהו, חבל שהוא אוהב אותי כל כך ושהוא מודיע לי את זה כל הזמן' וניראה לי שהוא כבר מבין והוא יודע שזה מה שאני חושבת וכדי להקל עליי הוא שאל אם אני רוצה שזה יהייה קשר זמני כדי שהוא יוכל להתחיל לחפש מישהי אחרת.
אחרי שהוא אמר את זה אז הבנתי שזה לא במקום ושהמסטיק איבד כל טעם וצריך להיזרק לפח זבל. אבל איך לזרוק את המסטיק? לירוק אותו ישר לפח בלי רגשות כדי לחסוך את ה'חבל שהמסטיק איבד את הטעם' או לקחת אותו בעדינות בידיים ולהניח אותו בפח כדי שיוכל לעכל את העובדה שהוא ניזרק (אם זה בכלל מזיז לו)?
אני חושבת שאם הוא יודע אז בטח הוא מרגיש אותו הדבר. אולי צריך להתחיל ללעוס מסטיק חדש, אבל איפה אני יכולה למצוא מסטיק כזה טעים? והאם יש מסטיק יותר טעים? האם אי פעם אלעס מסטיק פעם נוספת וארגיש טעם כזה טוב?
למה אני? למה?
אני אהבתי אותו ואני מקווה .שתוציאו לאור עוד הרבה מידע כזה