בננות בנות שמרשות לעצמן
"שמי לא סינדרלה", שרה שרית חדד, ואני מצטרפת אליה בכל פה. נכון, לא סינדרלה, אלא אלונה. רק אלונה, סתם אלונה, הכי אלונה. מה זה משנה? העיקר לא סינדרלה. כי בבואי, בננות, לכתוב על סינדרלות הרי שאיני ממציאה אותן ממוחי הקודח אלא מכירה אותן באופן אישי. ואם פעם לבי היה נצרב בקנאה למשמע עלילותיהן יחד עם הנסיך, הרי שכיום לבי נמלא תקווה. הלוא אם סיפורים רומנטיים שכמו לקוחים מ"אישה יפה" מתרחשים במציאות הקרובה לביתי ולנשואת האירוע לא קוראים ג'וליה רוברטס, הרי שיש סיכוי גם לשאר בנות ציון. סיכוי שגם אם לא יתממש לפחות צופן בחובו את ההזדמנות לפנטז, והלוא כבר סיכמנו שלפעמים הפנטזיה היא היא בלבד טובה יותר, אפילו מהמימוש עצמו.
אז לאובייקטית הפעם קוראים גלי, שם אמיתי (הפרטים המלאים אצלי). היא בת עשרים וארבע, סטודנטית צעירה למשפטים. לא מזמן נפרדה מחבר ויצאה לשוק חופשייה כפרפר. יום אחד בעודה מרוויחה את לחמה בשמירה על פעוט מצווח (בייביסיטינג בשפת העם), מציע לה אביו של התינוק לפגוש את חברו הטוב ש"במקרה" מגיע השבוע מניו יורק לישראל. גלי שלנו נענית להזמנה, שכמובן מתקיימת בארוחת ערב יאפית למהדרין בבית השדכן. וכך אחרי כוס יין אדום (בציר משובח, זה בטוח) ופטה כבד אווז שנימוח בפה (טוב נו, גם לי מותר לפנטז. האמת שייתכן שהם סתם דפקו בירות ופיצחו גרעינים ,למרות שלא נראה לי) יצאו גלי והבחור ששמו מור (אפילו השם משתלב בעלילה. במקרה הזה משה או שמעון לא תופס) לטיול על חוף הים. הטיול נמשך שלושה ימים. זאת אומרת, אני מתארת לעצמי שהם עשו הפסקות פיפי ולישון, אבל בתכל'ס הכימיה הייתה מיידית ומופלאה. הבחור חי לו בארה"ב ולפרנסתו (60 אלף דולר בחודש, נטו) הוא רוכש ומפרק חברות (זכור לכם מה ריצ'ארד גיר עשה לפרנסתו?). וכך עברו על השניים שלושה ימים של שכרון חושים עד שידידנו נאלץ לשוב לעסקיו מעבר לים. גלי, שנהנתה משלושה ימים קסומים, החליטה לא לעשות את הפרידה דרמטית מידי.
מור: "טוב ,אז אם תתגעגעי אליי, תרימי טלפון ואני אשלח לך כרטיס".
גלי (בבדיחות): "ואם אתגעגע כבר מחר?"
מור: "מה מספר הדרכון שלך?"
גלי: "למה?"
מור: "את חוזרת איתי"!
היא מרימה לי טלפון בהול, "מה לעשות?" ספק שואלת ספק עונה.
סעי, סעי, צרחתי בהתרגשות. והיא נסעה. יודעת בלב שהזדמנות של פעם בחיים לא מפספסים במחשבות על העתיד. אתם מבינים, יש רגעים שבהם כל הניתוחים הפילוסופים של "עתיד הקשר לאן" שווים לתחת. אלה הפעמים שאם לא נתפוס את הרגע, אנחנו עלולים להחמיץ את אותה אגדה מופלאה שפעם כשנכדינו ישאלו: "סבתא , מה הדבר הכי רומנטי שעשית אי פעם?" תוכלי לנפח את החזה (הנפול) בגאווה ולומר שהיית ג'וליה רוברטס לשבוע ימים. והיא הייתה. כמה שהיא הייתה, כי היישר משדה התעופה לקח אותה ריצ'רד שלה לבקתת אהבים על אגם קסום שבו בילו השניים לילות של תשוקה. כל דבר בו חפצה נפשה נרכש עבורה בטרם הספיקה לצייץ, ואם לרגע חשבתם שהכסף עיוור את עיניה, הרי שטעיתם. נכון, זה הוסיף ללא ספק לריגוש. אבל האמת היא שמתחת לחליפות המעוצבות הסתתר ילד טוב ירושלים. פשוט בן אדם.
גלי חזרה ארצה נישאת על ענן האופוריה המתוקה. עננים אלה לרוב מתנפצים מתישהו, אבל אני לא מתכוונת לוותר על הצמר גפן המתוק שלי, הווה אומר, האזנה חוזרת ונשנית לסיפורי אלף לילה ולילה שלה תוך אמונה קטנה, תמימה, שאולי יום אחד גם לי יקרה הנס המופלא הזה.
שלושה ימים עברו וגלי החלה לחזור למציאות. הריחוק דווקא מתאים לה בשלב הזה. לא חונק מידי, משאיר מרחב לגעגועים לוהטים ולכרטיס טיסה נוסף בעוד שבועיים.
ביני לבין עצמי אני תוהה האם סיפור סינדרלה שלה היה קורם עור וגידים בתסריט אחר? סתם עוד פגישה בין מור, סטודנט סטנדרטי, לגלי סטודנטית באותו סטטוס? שאלתי אותה ולא הייתי זקוקה למילים. המבט אמר הכל. אותו מבט שמבדיל בין השגרה האפורה לפנטזיה הנוצצת. אותו מבט שלה, שלי, שלנו שמחכה לסיפור האמיתי, הגדול ל-וואו הסוחף הזה, ולא לשברי רסיסים של החיים.
היא הגשימה את החלום (לפחות בינתיים). אני עוד מחכה לריצ'ארד גיר שלי. ואתן?
אז לאובייקטית הפעם קוראים גלי, שם אמיתי (הפרטים המלאים אצלי). היא בת עשרים וארבע, סטודנטית צעירה למשפטים. לא מזמן נפרדה מחבר ויצאה לשוק חופשייה כפרפר. יום אחד בעודה מרוויחה את לחמה בשמירה על פעוט מצווח (בייביסיטינג בשפת העם), מציע לה אביו של התינוק לפגוש את חברו הטוב ש"במקרה" מגיע השבוע מניו יורק לישראל. גלי שלנו נענית להזמנה, שכמובן מתקיימת בארוחת ערב יאפית למהדרין בבית השדכן. וכך אחרי כוס יין אדום (בציר משובח, זה בטוח) ופטה כבד אווז שנימוח בפה (טוב נו, גם לי מותר לפנטז. האמת שייתכן שהם סתם דפקו בירות ופיצחו גרעינים ,למרות שלא נראה לי) יצאו גלי והבחור ששמו מור (אפילו השם משתלב בעלילה. במקרה הזה משה או שמעון לא תופס) לטיול על חוף הים. הטיול נמשך שלושה ימים. זאת אומרת, אני מתארת לעצמי שהם עשו הפסקות פיפי ולישון, אבל בתכל'ס הכימיה הייתה מיידית ומופלאה. הבחור חי לו בארה"ב ולפרנסתו (60 אלף דולר בחודש, נטו) הוא רוכש ומפרק חברות (זכור לכם מה ריצ'ארד גיר עשה לפרנסתו?). וכך עברו על השניים שלושה ימים של שכרון חושים עד שידידנו נאלץ לשוב לעסקיו מעבר לים. גלי, שנהנתה משלושה ימים קסומים, החליטה לא לעשות את הפרידה דרמטית מידי.
מור: "טוב ,אז אם תתגעגעי אליי, תרימי טלפון ואני אשלח לך כרטיס".
גלי (בבדיחות): "ואם אתגעגע כבר מחר?"
מור: "מה מספר הדרכון שלך?"
גלי: "למה?"
מור: "את חוזרת איתי"!
היא מרימה לי טלפון בהול, "מה לעשות?" ספק שואלת ספק עונה.
סעי, סעי, צרחתי בהתרגשות. והיא נסעה. יודעת בלב שהזדמנות של פעם בחיים לא מפספסים במחשבות על העתיד. אתם מבינים, יש רגעים שבהם כל הניתוחים הפילוסופים של "עתיד הקשר לאן" שווים לתחת. אלה הפעמים שאם לא נתפוס את הרגע, אנחנו עלולים להחמיץ את אותה אגדה מופלאה שפעם כשנכדינו ישאלו: "סבתא , מה הדבר הכי רומנטי שעשית אי פעם?" תוכלי לנפח את החזה (הנפול) בגאווה ולומר שהיית ג'וליה רוברטס לשבוע ימים. והיא הייתה. כמה שהיא הייתה, כי היישר משדה התעופה לקח אותה ריצ'רד שלה לבקתת אהבים על אגם קסום שבו בילו השניים לילות של תשוקה. כל דבר בו חפצה נפשה נרכש עבורה בטרם הספיקה לצייץ, ואם לרגע חשבתם שהכסף עיוור את עיניה, הרי שטעיתם. נכון, זה הוסיף ללא ספק לריגוש. אבל האמת היא שמתחת לחליפות המעוצבות הסתתר ילד טוב ירושלים. פשוט בן אדם.
גלי חזרה ארצה נישאת על ענן האופוריה המתוקה. עננים אלה לרוב מתנפצים מתישהו, אבל אני לא מתכוונת לוותר על הצמר גפן המתוק שלי, הווה אומר, האזנה חוזרת ונשנית לסיפורי אלף לילה ולילה שלה תוך אמונה קטנה, תמימה, שאולי יום אחד גם לי יקרה הנס המופלא הזה.
שלושה ימים עברו וגלי החלה לחזור למציאות. הריחוק דווקא מתאים לה בשלב הזה. לא חונק מידי, משאיר מרחב לגעגועים לוהטים ולכרטיס טיסה נוסף בעוד שבועיים.
ביני לבין עצמי אני תוהה האם סיפור סינדרלה שלה היה קורם עור וגידים בתסריט אחר? סתם עוד פגישה בין מור, סטודנט סטנדרטי, לגלי סטודנטית באותו סטטוס? שאלתי אותה ולא הייתי זקוקה למילים. המבט אמר הכל. אותו מבט שמבדיל בין השגרה האפורה לפנטזיה הנוצצת. אותו מבט שלה, שלי, שלנו שמחכה לסיפור האמיתי, הגדול ל-וואו הסוחף הזה, ולא לשברי רסיסים של החיים.
היא הגשימה את החלום (לפחות בינתיים). אני עוד מחכה לריצ'ארד גיר שלי. ואתן?
לא מחכה לריצ'ארד, מה תעשו לי? אני בחורה עם רגליים על הקרקע, שטוב לה עם מה שיש.
החומרנות ממני והלאה, כמו שנסיכים ממני והלאה. ממליצה לנסות את זה בבית, זה חוסך הרבה אכזבות.
איפה ג'וליה…. איפה?
גם אחרי שבעה ימים קסומים בעיר הדרומית והמנותקת אי שם בין עקבה לסיני,
גם אחרי שני לילות בארמון הרודס , ממש מהאגדות,
גם אחרי סיפור של לילה אחד על חוף הים- ממש כמו ברומן רומנטי קיצ'י לעקרות בית-
רק עם הרבה יותר חול-
אני עדיין מחכה לג'וליה.
טוב , יש לי עוד מספיק זמן , אני יודע,
אבל מתי היא תבוא , הנסיכה הקסומה ההיא-
שכל פעם שאגיד לה
AS YOU WISH
אני אתכוון באמת ל"אני אוהב אותך"?
מתי תבוא הבחורה שתעטוף לי את המציאות הצינית בהילה של אגדה-
ותוכיח לי שקסמים קורים במציאות?
בינתיים , אני אמשיך לחכות.
*פעיל תנזים מהר גריזים*
יוצא לחפש במסיבה , ויודע שלא ימצא
אני פהההההההההההההההההההה!!!!!!!!!!!!!!!!!
הוא פעיל, היא מכופפת…
היא רוצה, הוא…. לא מי יודע מה רוצה…
אחחחחח
בסוף גם נאמין שבועל הוא בחור רגיש ורומנטי וזאת לא אשמתו שעדיין לא מצא.
נו באמת, קראנו את כל מעלילך, כולם מתועדים ומתוייקים והמסקנה אחת היא – לא מצאת כי אין לך מקום לשים את המציאה והחיפוש הרבה יותר מעניין.
ועדיף גם יותר פרוורטי.
נכון שבכית?
נכון?
אל תנסי להציג איזו גישה צינית ומנוכרת-
המילים שלך ברורות-
א-ת ר-ו-צ-ה א-ו-ת-י!
*פעיל תנזים*
מכיר בעובדות
רוצה רוצה, בטח שרוצה
תמיד רציתי ותמיד ארצה
אתה הוא זה שעושה לי את זה
ואין בלעדיך מאום
ניפגש בפינה סודית חשוכה
שם תעשה לי דברים
מי יודע על מה
ושם אעשה גם לך
שמחתי לגלות שיש בך גם מן הפואטיות, אחרי שקראתי את תגובתך לכתבה בעניין האסקית הבוגדנית.
היא אכן תגיע.
בירכתי האוזן אומר לי, שג'וליה לא התחילה את הסרט ההוא בתור סטודנטית למשפטים. היא היתה זונה, ג'וליה, ואפילו לא נערת טלפון – מציצה מהירה באוטו ושימוש בקונדום במקרה הטוב. הנה כי כן, אפשר היה להתאמץ ולחפש סרט אחר שמציג אהבה בין מיליונר ונערה תפרנית. נסו ב- imdb.com .
ואפשר גם לתהות מדוע רוב הצופים ב"אשה יפה" בחרו להתעלם מהעובדה הפשוטה הזו – זונה, כן, זונה – והעדיפו להאמין לסיפור המופרך, שבו מיליונר חתיך שם עינו בבחורה שרוב הסיכויים הם שהיא נגועה באיידס, מכורה לסמים, נשלטת בידי סרסור ומכוסה צלקות פיזיות ונפשיות (לא יכול להיות! ג'וליה שלנו? נו כן, מפליא מה מייק אפ הוליוודי עושה לגאוות המקצוע). אפשר לתהות עד מחר מדוע זה לא נתפס אצלנו כנורא, שאדם אחד הופך לעלוקה שחיה על צווארו של אדם אחר, תמורת סיפוק צרכים מיניים ורגשיים. מה לעשות שהרבה מאוד אנשים קנו את השקר הזה.
ולעניין – האם ה"גאולה" שנשים חולמות עליה כוללת בהכרח פינוקים שעולים כסף (של מישהו אחר)? לדעתי, היא כוללת בעיקר סחיפה לתוך זרועותיו של בן זוג ראוי ואוהב. הפנטזיה על בעל עשיר שיפרנס אותך היא שארית נלוזה של השנים שבהן נשים לא עבדו למחייתן. כך או כך, אין טעם לקצר חצאיות ולטופף על המדרכה בחברת שאר הנערות העובדות – הוותיקות שבהן יעשו לך מהר מאוד פנס בעין. ואם כבר להיכנס לשוק רווי, עדיף ללמוד משפטים.
כל דבר אופטימי, אה?
אז הייתה זונה, ביג דיל, מה, זונות הן לא כאלה שמאוד אוהבות סקס והחליטו להפוך את התחביב למקצוע? מה, לא? שאת שקרנית!
מאוד הייתי רוצה להבין איך הפנטזיה של הזונה טובת הלב שמחכה לאהבת אמת כה השתרשה, אנשים באמת חושבים שאירמה לה דוס או ההיא שג'וליה שיחקה באמת מייצגות משהו.
"לפעמים הייתי צריכה ממש לגרש את הלקוחות, אלה שלא הספיק להם שגמרתי פעמיים והתעקשו שאגמור סדרתית.
'אבל אני כל כך רוצה שיהיה לך טוב, סוזי', היה חוזר הרצל העקום ומשנן באוזניי. 'בואי ננסה עוד פעם, אני אשלם דאבל, רק תני לי להראות לך איזה כייף זה שגבר מלקק לאשה'. ברגעים כאלה הייתי צוחקת לעצמי ואומרת: איזה מזל שנפלתי על לקוחות כאלה. בריג'יט שעובדת ממול מזייפת להם, והם הולכים הביתה שמחים. שלי לא קונים את השקר הזה.
"הפעמון צלצל ואני נדרכתי בציפייה – זהו מן הסתם שמואל, הסרסור הכי מקסים במזרח התיכון. אין פעם שלא נתן לי להשתמש מהמחט שלו".
("היה לי טוב לאורך כל הדרך – זכרונותיה של סוזאנה מצומת הפיל". הוצאת עם עובדת).
נו , אז זונה , מה רע?
מר בחור עשיר כמו ריצ'ארד מרוויח הן במישור המוסרי – אילוף הסוררת , הציל אותה מעצמה וגו'-
והן במישור הפרקטי – הבחורה יודעת למצוץ!
מאידך , בחורה כמו ג'וליה עם פות שמוט ומשומש – a bit of a turnoff
פעיל תנזים
*בתכלס*
רגע אחד, אני רוצה להבין פה משהו, לפני שממשיכים הלאה? מה הופך את הסיפור הזה לרומנטי? זה שהיא היתה זונה? זה שהיא לא היתה זונה? מה זה בכלל משנה?
ואם לא היו לה בעיות בבית? אז הנסיך היה אומר 'לא שוה' והיה הולך לחפש נסיכה אחרת בתחפושת?
הגברת קיבלה משהו ממש טוב, במקרה הוא גם עשיר וגר בארצות הברית, והיא ממש מסתדרת איתו. רומנטיקה עד הסוף המתוק, וממש לא משנים כל הפרטים הטכניים מסביב.
הלוואי עלי במהרה בימינו.
זה מחזק את הפנטזיה של הגבר שמרים אישה מאשפתות, זו לא רומנטיקה, זה להעצים את המיתוס שכל מה שאישה צריכה הוא גבר שיציל אותה. איכס.
קודם כל – הרשי לי לחזק את דברייך – איכס.
דבר שני – בכל זאת, השאיפה פה היא בסופו של דבר לרומנטיקה, איך שלא מסתכלים על זה, ומשום מה, אף פעם לא ראיתי במצב המתואר לעיל פנטזיה גדולה יותר מכל סיפור אהבה שהצליח כמו שצריך, כך שלא יעזור, לא תשכנעו אותי שמקום העבודה (או, לצורך העניין, המצב הפיננסי של הגברת), הוא נתון משמעותי לבניית פנזיה ראויה לשמה…
הצליחה? טוב לה עם זה? כל הכבוד. מעבר לזה, לא צריך כלום.
… זימזם משהו בתוך התיק שלי.
לרגע חשבתי שזה היה הביפר, הקורא לי לאוץ לעבודתי כמנתחת מוח. או הפלאפון, הנושא מן הסתם שיחה חשובה מהבנק בשווייץ. אך לא – זה היה רק גלאי הבולשיט הסודי שלי, מהבהב "פרובוקציה! פרובוקציה!".
וככה החלטתי לא לענות לך 🙂
אני חוזרת בי מההערה על הפואטיות.
לרגע, רק לרגע, הצלחת לתעתע בי.
להד"מ.
אהבתי, אלונה, ונזכרתי שפעם, כשהייתי צעירה (הו), היו (שימי לב, ברבים) אפילו מספר פעמים שבהן נתתי לקסם לסחוף, והאגדות קרו, אם נעזוב בשלב זה את הסוף שאחרי. העניין הוא באמת, כנראה, לתת לדברים לקרות ולהניח בצד לרגע את המחשבות והתכנונים – העתיד ממילא יגיע וצריך לדאוג גם לזכרונות נעימים לימים הרעים שיבואו, בטח שיבואו. ולך, הבננה הסודית, הרי תובנתי: לא מדובר דווקא בחומרנות, אלא במימוש חלומות, אם כי כמובן שהנוחות הפיננסית מרפדת כל סיפור טוב, וגם את זה. עלו והצליחו, בננות, וגם בועלי האווזים!
alona, tell your friend gali that she was just a fuck in a cost of a flight ticket to new york we know more and he do it all the time, its only different gril…
! and by the way, he is not that atractive, please
! and this not a sinderela story, find sonthing better to dream abut
Mor lives in Manhattan, right? I know the guy, what an ass …
כשילדה בת 12 חולמת על האביר או הנסיך, זה חמוד. כשאישה מבוגרת נוסעת אחרי שלושה ימים לניו יורק עם מישהו שהיא לא מכירה, על חשבונו, זו תמימות וטיפשות.
אז למה אנחנו פה בכלל? גד גם! בטוח תזכרי את כל הפעמים בחיים שהיית נורא זהירה ועשית את הדבר הנכון במקום לברוח קצת ולעשות את הבלתי צפוי. ליבי ליבי עלייך איילה.
בדרך כלל אין לי עניין בלשכנע אנשים לקבל את דעתי, או לחילופין צורך להגיד את המילה האחרונה, אבל התרועות השבטיות שלכן כל פעם שאיזה קשקוש רומנטי מרצד לכן על הצג, בלי שום הטלת ספק או חוש ביקורת, חלילה, בהחלט עשו את שלהם.
מישהו שאני מכירה פיתח מין ז'אנר ספרותי טפשי שנקרא ten minutes stories. הוא כותב סיפורים קצרים ב10 דקות. הסיפורים שלו מעידים על כישרון וחפיפניקיות בערך במינונים זהים.
הדבר שהכי מפריע לי בכתיבה שלו הוא שברור לי שהוא בכלל לא מתעניין בסיפורים שלו כמו שהוא מאוהב ברעיון שהוא כותב סיפור ב10 דקות. כאילו התוצר הוא השוליים והדרך היא המרכז.
וזה בדיוק מה שמפריע לי גם פה. נראה כאילו הבחור בכלל לא רלוונטי, על אהבה אף אחד לא מדבר ממש ברצינות, כל מה שמקסים אותכן בסיפור הזה הוא הפנטזיה, האגדה, הספונטניות, הסיפור שתזכרו אח"כ, על איך הוא לקח אותה לניו יורק, כנ"ל לגבי איזה שירים הוא כתב ואיזה טבעת הוא קנה.
זה נורא מקסים, אבל זה גם נורא מזויף. אל מול הסיפור סינדרלה הנפלא הזה, לא היה נראה לרובכן הגיוני לשאול מי זה בכלל הבחור הזה, ולמה היא נוסעת איתו לניו יורק כשהיא בכלל לא מכירה אותו. העיקר שהוא מתאים בול לסיפור הרומנטי שאתן חולמות עליו.
ולא שיש לי בעיה עם זה שתזייפו, להיפך. הבעיה היא שבניגוד לאורגזמות, בקטע הזה מזייפים לנו חופשי בחזרה. כל כך קל לזייף לנו אם אנחנו קונות כל זבל פואטי ממוחזר, וכל מחווה רומנטית חבוטה שראינו בסרט. זה שיטחי, רדוד ופלקטי כמו כל אגדת ילדים, שלא העלתה מעולם על דעתה שבגיל 30 נשים עוד יחשבו שיש בה משהו מסעיר.
אין בי מרירות בכלל. אני יודעת להיות רומנטית, רק שאני מעדיפה לשמור את הרגעים הרומנטים למישהו שאני מכירה, אוהבת וסומכת עליו. מישהו שאני מכירה פחות משבוע, אני מעדיפה לחכות לשלב שלא ממחזרים בו שורות פתיחה. הרומנטיקה תחכה.
אז לא, אני לא אזכור מתי הפעם האחרונה שהייתי זהירה ועשיתי את הדבר הנכון, במקום לברוח ולעשות את הבלתי צפוי. מצד שני, אני גם לא אצטרך לשאול את עצמי כשאני במרחק 12 שעות טיסה, על חשבון מישהו אחר, אם הייתי רוצה להיות איתו יותר משבוע, אם הוא לא היה ריצ'ארד עם כסף, אלא סתם בחור נחמד שחברים שידכו לי. ואם התשובה היא שלילית, אני גם לא אצטרך לשאול את עצמי האם העובדה שאני הולכת לבלות איתו שבועיים, בעוד שבארץ בשלב הזה לא הייתי מחזירה לו טלפונים, לא הופכת אותי לנערת ליווי לעשירון העליון.
אז אני למשל בכלל לא רומנטית. הספונטניות והבלתי צפוי הוא מה שמשך אותי. לעשות דברים מתוך אינסטינקט, אימפולס ושאר ירקות. לא המחוות המזוייפות עשו עלי את הרושם ואת צודקת מאוד שזה זיוף ואשליה. אך גם אלו לא צריכים לעוור אותך מהעובדה שזה מגניב לעשות דברים לא מתוכננים ולא לחשוב ולנתח ואתם אלף פעם לפני הביצוע.
תודה
ושלום
השעה הייתה שעת אחר צהריים מוקדמת בחוץ השתולל לו החמסין ובכיתה הקטנה נטולת המזגן ישבנו עייפים, הזויים, מהבילים, שקועים, נעורים לרגע ושוב שוקעים. ואי שם ברקע קולו המונוטוני של המרצה. וכך המרצה בשלו ואנחנו בשלנו והדקות נוקפות ואיש איש שקוע בעולמו הפרטי. בדיוק אז נעור איתן עיניו פקוחות לרווחה מבטו מחודד מישיר מבטו אל המרצה, שסיים באותו הרגע משפט כלשהו, והתפרץ "מה? לא נכון! את כל המערכות הביולוגיות ניתן להסביר על פי המודל הכאוטי!". אמנם לאיתן היה תואר שני בפיזיקה רק שנושא ההרצאה היה אחר לחלוטין. כולנו נעורנו נרעשים, טרוטי עיניים ומבולבלים. מה קרה? מה קרה? שואלים את עצמנו מתאמצים להתעורר אל המציאות שממנה אך ברחנו, מסתכלים איש אל רעהו בעיניים פעורות ולסתות שמוטות "מה קרה?"
ורק יריב , רגוע מתמיד, הביט לעבר איתן בעיניו היפות במין מבט אבהי ואוהד, הניח על כתפו יד רכה ואוהבת ואמר: "יפה, אפילו מעניין אֲבָל לֹא רֵלֵוָנְטִי"
אני מקוה, ולא מהות, העובדה שהוא מעלה לי את ריצ'ארד מהשיר של דליה רביקוביץ לראש, ולא את מנענע הירכיים ההוא, גם אומרת כנראה משהו (אבל תנו לי את ג'וני דפ, או את איאן מקרגור).
אני אנסה להתייחס ל"ריצ'ארד" במונחים של הכתבה, כמושא של רציה רומנטית.
כל גבר שאני מתאהבת בו, *אבל מתאהבת בו באמת ובתמים*, הופך אצלי ל"ריצ'ארד". למרות שאני לא ג'וליה וגם לא סינדרלה אני- אני, ויש לזה יתרונות בלתי מבוטלים. המרכבות שלי לא הופכות בחצות לדלעות רתומות לעכברושים, ואת השמלות היפות שלי אני תולה בארון. כשאני נפרדת מגבר, אני לא חוזרת להיות לכלוכית או לחילופין, זונה משוקמת .
בכלל, עד היום אני זוכרת את תיאורי הזוועה של חצר המלכות מן הספר "סיסי", את ההכרח לעמוד במלוא תפארתך במשך שעות בטקסים מלכותיים, וללחוץ ידיים לשורה ארוכה של מכובדים. כך שמלכה, לא נראה לי שאיי פעם אהיה, וגם זה לגמריי בסדר!
"ריצ'ארד" הוא מושג שאני מחילה על גבר, לא בגלל שהוא נסיך, אלא בגלל שאני לא מכירה אותו עדיין . מן הסתם, זאת הסיבה, שסיפור סינדרלה, כמו גם סיפור "אישה יפה" נגמר בהצעת נישואין.
(תיקונים, להודעה הקודמת)
כאילו מה, מגיל 12 נגמרת הזכות לחלום ולהיסחף, והרגליים, האוזניים והכל צריכים להיות על הקרקע עם הגבות במיץ של המציאות? אם יצבטו אותי לא אצטבט? ומה כל כך אטרקטיבי במציאות הזו, תגידו.
גם בגילי הבלה נדמה לי שרומנטיקה, חלומות וטיפה מבט מצועף בכלל לא מפחיתים מכל הרגילות הזו. הכל בטוב טעם כמובן, והציניות הרגילה, גם שלי, יכולה להתכבד ולנוח מדי פעם.
נניח שהחיים לא משהו, והמציאות לא ממש אטרקטיבית. אז מה? לא נחייה במציאות? נחייה באיזה מציאות אלטרנטיבית, באיזה פנטזיית סינדרלה? היכולת לחיות את המציאות ולא לברוח לאיזו מציאות אלטרנטיבית היא מה שעושה אותך בריאה בנפשך, מיינד יו.
יש הבדל בין לחלום לבין ללכת אחרי מי שאת לא מכירה בשביל איזה אגדה רומנטית דפוקה. הוא יכול להיות ריצ'ארד והוא יכול להיות שרלטן בן זונה. אם את עדיין חולמת בעיניים מצועפות על זה שיסחוף אותך, יגאל אותך וישלם עליך, סופך שלא תדעי את ההבדל בין השניים.
אני לא אומרת שציניות ומרירות זאת התשובה, אבל את בהחלט צריכה להיות יותר מפוכחת, ולדעת לקחת את החלומות הרומנטיים של גיל 12 בעירבון מוגבל.
לדעתי ללכת אחרי מישהו שאת בכלל לא מכירה לניו יורק בשם הרומנטיקה זה ילדותי וחסר אחריות. כל מה שהתסביך סינדרלה הזה תרם לנו זה כאב ראש, ועוד מסות בסגנון- "אני כבר ראיתי אותנו מתחתנים וחיים באושר ועושר ופתאום הוא מודיע לי שהוא לא בנוי לקשר".
צאו מזה כבר. תחפשו אהבה אמיתית בשר ודם ולא חלומות רומנטיים בשקל וחצי.
תחלמי כמה שאת רוצה, לבריאות. כך עושים/ות כולנו. רק שימי לב מי מפקח לך על החלומות ולמה.
ואם היא תסע לניו יורק, תעשה חיים שבועיים ואחר כך תגלה שבבן זונה שרלטן עסקינן, אז מה בדיוק היא הפסידה? לפחות שילמו עליה שבועיים ואם כבר לבד אז שיהיה בחינם (ובניו יורק).
ואם היא תגלה שהוא בן זונה שרלטן לא אחרי שבועיים שהיא עשתה חיים, אלא אחרי 3 ימים?
הוא קנה לה את הכרטיס חזור, הוא זה שמשלם לה על הארוחות?
כל החבילה האטרקטיבית הזאת של ניו יורק, וריצ'ארד, וכל זה, הופכת אותך לתלויה באחר. את משלמת עליה בעצמאות שלך. מחיר קצת גבוה לשלם בשביל גחמה רומנטית, לא?
אז זהו, שההתבגרות שלי, ואני מדגישה – אישית שלי ולא מחייבת – עד כה כוללת גם הכרה בעובדות הבאות:
א. העצמאות שלי לא מרגישה נורא פגועה אם מישהו משלם עלי לפעמים, ותאמיני לי שזה צעד ענק לעומת הפמיניזם הלוחמני שבו היתה ההכרה שלי עד לשנים הממש אחרונות. לצערי, זה לא קורה כל כך הרבה ממילא.
ב. השאיפה הרומנטית ואולי הילדותית, לגישתך, למשהו קצת יותר צבעוני מהאפרוריות הרגילה לא מנעה ממני ללמוד, לעבוד, לפרנס וכו' וכו'. סליחה מראש על הרפטטיביות, אבל הרעיון הוא שפנטזיות, חלומות ודמיון זה מצרך ראוי, וגם שמותר ואף מומלץ בחום לנסות לממש חלק מהם כשיש שעת כושר וכמובן כשלא מדובר בפנטזיות מהסוג המכאיב, סדיסטי או חולני.
דווקא להימנע ממימוש של כל מיני חלומות ותשוקות בגלל הפחד מהכאב שאחרי, או בגלל ה"מה יגידו" או בגלל שזה לא נאה לגילי – הוא שנראה לי עצוב, וחבל, ו-סליחה – זקן, במובן הנפשי של המונח, כי אני מכירה אנשים צעירים כאלה.
תחי הספונטניות !!!!!
מודה ומתוודה, אני כזאת.
מתאהבת סדרתית שניזונה מדרמות רומנטיות ממשיות בחיי.
אז נכון שזה פזיז, תמים, מטופש ואימפולסיבי.
ונכון שההתפכחות שאחרי כואבת עד מאוד.
וגם האיזון הנפשי עלול להשתבש.
אבל זה שיא הרגש, במובן הטוטאלי, ההרפתקני.
זה לחיות את הרגע באמת, ולהרגיש הכי חי שאפשר.
I'm like that too, and i agree with you.
כמישהו עם קצת נסיון בחיים, הרשו לי להגיד לכם שהדברים הנפלאים ביותר לא מתרחשים רק בסרטים. זו טעות לחשוב שסינדרלה צריכה להגיע רק מאשפתות,או מעולם הזנות, כדי שהחלום המופלא הזה ירקום עור וגידים.
לפני מספר שנים הכרתי, לפרק זמן קצר לצערי, בחורה מקסימה שבדיוק היתה בשלבים האחרונים של נישואיה הכושלים והמרים, מגדלת לבד שני ילדים קטנים, ועובדת למחיתה
שעות נוספות במקצוע מכובד, כולל משמרות לילה, מבלי להכנס לפרטים מזהים.
היא עברה בשלב מסויים לחו"ל, שם הציעו לה עבודה בתחומה. לאחר מספר שנים הכירה גבר שנחשב בין האנשים העשירים ביותר באותה מדינה שבה היא מתגוררת. כיום היא נשואה לו באושר ועושר ומסוגלת להגשים כל חלום שרק תרצה, בכל קנה מידה.
מדוע אני מספר לכם את זה? כי מותר לחלום ולקוות במציאות האפורה והקודרת לעתים שבה אנו לכודים. זה עוזר לצבוע בצבעים קצת יותר עליזים ואופטימיים את שיגרת היום יום שלנו, ולדעת שבסופה של המנהרה החשוכה, הקרה והמפותלת, יש סיכוי כלשהו למצוא את אורו המסנוור של חלום שהתגשם.
זה לא העניין של העשיר, שמשום מה כמה בנות מעוניינות לשים לו דגש דווקא –
זה העניין של האהבה שסוחפת, שאת מרשה לעצמך להסחף יחד איתה.
אין שום רע בזה, ולא צריך להתעצבן איילה, אם הרגליים קצת מרחפות מעל הקרקע,
אנחנו אנשים בוגרים, ויכולים להתמודד עם הירידה אל הריצפה.
לגבי העשיר זה משפיע – כלום לא יעזור אם אין את הכימיה הבסיסית.
אם מישהי יכולה להסתפק בכסף שלו – שיהיה, כל אחת והקיק שלה.
וצאונה מהבועה הצינית והמרירה שלכן!!!
יש, יש אהבה אמיתית, סוחפת, מתוקה, שכל רגע נראה כאילו מסרט קיטשי וורוד מדי- אבל כל רגע הוא אמיתי.
אז תפסיקו, ואלונה תמשיכי לחלום כי ככה צריך, בדיוק כמו שאמרו לפני-
לחיות את החיים עד תום ולחוש את הרגש בשיא עוצמתו.
שלכן
נערה בהפרעה
לי זה קרה ותפסיקו להיות ציניים
הוא לא היה מליונר אבל הוא גר בצרפת לתקופה של שנה, והיו שלושה ימים נפלאים
וזהו.
אנחנו ביחד כבר שנה והוא אביר!
את אלה עם הכסף מקבלות הזונות
וכל השאר מקבלות אהבה
מה רע?
and what are you?
לאחר שקראתי את הכתבה מיד עלו לנגד רוחי שני סיפורים אמיתיים:
קוראים לי ג'וליה ויום אחד לפני כמה שנים פגשתי בחור שקוראים לו ריצ'ארד, אני אמנם לא הייתי
זונה אבל ריצ'ארד אכן היה איש עסקים מצליח שהתגורר בארצות הניכר, עשיר, שרמנטי, רגיש בעל חוש הומור ואיך אם לא, הספונטניות בהתגלמותה.
הכל אכן התחיל כמו חלום בנשיקה סוערת ומטריפה ובתשוקה עזה.
אך לא עבר פרק זמן ממושך והחלום התפוגג לו, והמציאות היתה שונה לחלוטין.
סיפור אחר: חברים שלי הכירו לי משהו. השיחות בטלפון זרמו, כימיה טובה.
יום אחד בשיא הספונטאניות החלטנו לנסוע ללונדון ביחד ובעצם להפגש בשדה התעופה.
ההתרגשות היתה עצומה, שנינו לא ישנו באותו לילה והרגליים רעדו. למחרת טסנו.
למרבה הפלא זה היה סוף השבוע המושלם בעולם, כמו חלום. חזרנו מאוהבים.
יומים לאחר מכן כשנפגשנו בארץ הדבר הראשון שחשבתי עליו: "מה עשיתי איתו בכלל".
אני הייתי מפחדת מדברים הרבה יותר גרועים, כמו למשל שיתברר שהוא פסיכופט, רוצח, אונס וכד'.
אולי גם אני רואה יותר מדי סרטים?
my husband makes 75,000
just wanted to rub your nose
Dollars
so what did you want to say?
do you know how many women he fuck in the mean time
think abut it im sure you wount sleep at night
נשמה טהורה. ועילגת.
my husband? you gotta be kidding.
he is so busy caling me all day long on the phone and kissing the ground I walk on I don't see when can he be fucking around
ועל האבטלה הסמויה הזו משלמים לו 75 אלף דולר?
הייי, במיקרה קוראים לי גלי.
אל תתבלבלו, הסיפור הזה לא קרה לי, למעשה, אפילו לא קרוב.
יעזור לי (לביטחון העצמי ולהרגשת ההזדהות ואו הקנאה בגלי…) אם תתארי איך היא נראת.
זה לא שאני מכוערת, בכלל לא… אבל אני מרכיבה משקפים, אם כל המשתמע…
אני צריכה קצת עידוד, כולם אומרים לי שהכל בראש שלי, אבל זה מה שחשוב, לא? מה שאני חושבת על עצמי! ומה שאני חושבת כרגע זקוק לעידוד. ובעצם, אתם לא יכולים לעודד אותי או לא, להגיד לי שאני צודקת שאני לא מעריכה את עצמי או לא. כי אתם לא מכירים אותי ולא רואים אותי, אז בעצם לא משנה….
זה נכון, דברים כאלו קורים גם לבנות ציון באשר הן ובארצנו הקטנטונת…
אפילו אני, מוכת גורל שכמותי, זכיתי לבלות סופשבוע מדהים וספונטני לחלוטין בחיקו של גברבר "מיובא" ללא כל רגשות אשמה או רצון להמשיך הלאה את הקשר.
מאחלת לכל אחת…
yalla tafsiku lezayen ta sejel al hanasij, kus emek, ze lo avar lajen be gil 16 ?? !!!!
שלום ,
אכן יפה הסיפור ,אאמץ לי קטע קטן וקטן מתוכו , ברשות המחברת ..
ישנו עלם חמודות(ביותר) אשר חוזר לישראל ..לגבי המשכורת נטו אני לא סגור , אבל על איכותו
חבל על מילים מיותרות .
למעונינות האיכותיות אשמח להפנות את מספרו של הגבר .