פראדה למתחילות

לורן וייסברגר, יהודיה אמריקאית, יוצאת למסע נקם אוטוביוגרפי בספרה "השטן לובשת פראדה" (הוצאת מודן) ומשלחת את קולמוסה בעורכת "ווג" אנה וינטור המכשפה האגדית. וייסברגר שימשה כעוזרת האישית של וינטור וגם אם תרצה להכחיש זאת, נכתב הספר בהשראתה ובדמותה של זו.
אנדריאה סאקס, בוגרת קולג' שאפתנית שחלומה הגדול הוא לכתוב ב"ניו-יורקר", מגיעה לניו יורק ומצליחה לזכות במשרה ש"מליון בחורות היו מוכנות למות למענה": עורכת המשנה הזוטרה, דהיינו שפחתה האישית, של מירנדה פריסטלי. מירנדה היא העורכת המפורסמת, הכוחנית והגחמנית עד כדי פארודיה עצמית של מגזין האופנה הנוצץ והמלוטש "טרנד". אנדריאה מוצאת את עצמה בעולם שהוא כולו סגידה מוחלטת למה שנחשב אופנתי, או ליתר דיוק נקבע ככזה, באמצעות הבל פיה של מירנדה האיומה. כך מצליחה אנדריאה לכתת את נעלי הג'ימי צ'ו שהשאילה ממחלקת האופנה המרהיבה (וייסברגר מקפידה לתאר כמות אדירה של מעצבי על, מותגים, ותמחורם המלא עד שבשלב כלשהו מרגישה הקוראת משל הייתה בעיצומה של ספירת מלאי משמימה) ברחובות מנהטן בניסיונות כושלים וסיזיפיים למלא אחר משאלות לבה הבלתי אפשריות של הבוסית השתלטנית. סביב אנדריאה משוטטות דרך קבע דמויות בתת-משקל שמלתחת הבננה רפובליק שלה רחוקה מלהיות ה"קאפ אוף צ'אי" שלהן.

אנדריאה מתארת בלא מעט מרמור את חיי היומיום התובעניים והריקניים שלה. למעשה, מדובר במשרה המאפשרת לה להדס מידי יום (סליחה, לנסוע במכונית השרד של החברה) אל בניין משרדים מפואר, ללבוש מלתחה עכשווית בשווי של עשרות אלפי דולרים ולהשתמש בחשבון ההוצאות של המשרד לכל צורך שיעלה על דעתה. אכן, רחמנות. אלא שכנראה אין מחיר לחופש, ואנדריאה מתקשה לשאת בנטל הכבד. לקראת סופו של הספר עוברת אנדריאה תהליך של התפכחות, ומגלה שתפקיד ש"מליון בנות היו מוכנות למות למענו" הוא לא בהכרח משאת נפשה הפרטית וכי מירנדה פריסטלי, על אף היותה אייקון אופנה מפלצתי ומקצוען, איננה בהכרח המודל אליו היא שואפת.

הספר מאוד אמריקאי. יותר מדויק יהיה לומר כי הספר מאוד ניו-יורקי. הוא מאפשר הצצה אל תעשייה שלמה ורוחשת בה גוון הצלליות שלך, צרות מותנייך והמעצב שחתום על תיקך, הם הם הקובעים והמנחים את התקדמותך בו. זהו עולם חסר פשרות, קר ומסוגנן, המכתיב את מושגי האופנה העתידיים, קובע מה "נכון" ומה לא ומנוהל בצורה מוקפדת ומקצועית כיאה לאנשים שאמונים על תחום שהאסתטיקה היא לחם חוקו. מדובר ברומן בנות קליל שכדאי היה לבנותו כסאטירה חריפה, עוקצנית ומשעשעת על עולם של חשיבות עצמית כה רבה ופחות כתיאור בנאלי של תפקודה המקצועי השוטף של הגיבורה. וזוהי למעשה הבעיה של הספר – אין בו עלילה. מדובר בספר שמתאר את חיי היומיום הלחוצים עד אימה של עורכת משנה זוטרה במגזין נשים. נכון שהוא מתובל בהמון שמות של מעצבים שאמורים להוסיף נופך זוהר לעבודה, אלא שלא די בכך. דמויות המשנה בספר – החבר של אנדריאה, חברתה הטובה ביותר, הקולגה שלה – שטחיות מאוד ועל כולם מאפילה דמותה המתוארת לפרטי פרטים של מירנדה.
חסרה בספר התקדמות כלשהי, התפתחויות מרעישות, התפתחויות רומנטיות, התפתחויות סתם, משהו. נכון שוייסברגר הצליחה לשזור נימה צינית אל תוך הספר, נכון שהספר קריא מאוד אלא שחווית הקריאה בו מזכירה מאוד עלעול במגזין נשים. זה לא כל כך משמעותי באיזה עמוד תפתחי. לזכותה ייאמר שתיאורי האופנה הרבים מידי המופיעים בספר מתוארים היטב ומעוררים חשק עז לרענון המלתחה ומבחר הקפריזות בהן מחזיקה מירנדה הוא ללא ספק יצירתי, מגוון משעשע מאוד ואף זוכה להתייחסות הומוריסטית-צינית מצדה של אנדריאה. יש בספר אווירה מעודכנת, קצבית ומסוגננת שהופכת את חווית הקריאה, לחובבות האופנה שביננו, לנעימה דיה על מנת להעביר סופשבוע בחברתו.

תגובות

  1. שלומצי

    כמובן שהתפתתי לקנות אותו בזכות השם. אחלה שם. אקט שיווקי מצויין לחובבות מותגים.
    כמובן שאמרתי לעצמי שזה שורף 45 דקות פשוט מעולה בחדר הכושר.
    כמובן שאחרי 2 עמודים הסתכלתי מולי במראה ושקלתי להתבאס.
    אחרי 5 עמודים הקשבתי לריכולים מסביבי והתרכזתי בעיקר בכוסית על הסטפר מולי.
    אחר כך התחלתי להתעצבן.
    נו מה? איך הדבר הזה קורא לעצמו ספר? לאשה כבר יותר מרתק ממנו.
    התיאורים לקונים, הדמויות יבשות והעלילה – הלכה לאיבוד בדרך לחנות הדגל של פראדה.
    אין את הקסם של ניו יורק (אם עדיין יש כזה), את האנשים הססגוניים והשנויים שמרכיבים את עולם הפרסום והזוהר ובקיצור, גם עולם רייקני אפשר לתאר ביתר הומור.

    כמובן שבמקום פראדה הייתי נעלבת.

    • ואני סומכת עלייך שהוא רע
      דוקא השטן הוא שעלול להיעלב
      ובלי קשר- מה זה היה המשפט הזה
      "אם עדיין יש כזה" ?
      ניו יורק וקסם הן שתי מלים נרדפות בעיני
      וממש מרגישים שם אוירה נהדרת של צמיחה
      בקרוב אצלנו
      וחוץ מזה מה שלומך?

      • שלומצי

        תשמעי,
        המצב סטנדרטי. תודה.
        אם הייתי עכשיו בניו יורק היה כנראה- אולי-לא בטוח יותר טוב…
        בכל מקרה אין לי כח לקטר כרגע, אבל אחלה על ההתענינות.

        ואצלך?

      • אני אשלח לך מייל
        (:

  2. פסימיוס פריים

    אין לי מה להגיד, לא קראתי, ולא אקרא, אבל לא נעים לי לראות מאמר עם תגובה אחת

  3. כמו שהספר הזה נשמע, למי שמעונין לקרוא משהו קצת פחות אופטימי, אולי יותר אמיתי
    יכול לקרוא את הספר
    "כלכלה בגרוש" שכתבה ברברה ארנרייך ויצא בהוצאת בבל.

    ארנרייך בודקת בספר את משמעות החלום האמריקני מנקודת המבט של אנשים המשתכרים פחות משישה דולר לשעה, ללא חסכונות בבנק, ללא רכוש, ללא ביטוח בריאות או פנסיה.

    איך בחברה האמריקנית המוגדרת דמוקרטית יש פרולטריון ענק של עניים עובדים ונטולי זכויות בסיסיות (מוכר מאיזשהו מקום?) שמוותרים על הזכות לפרטיות, לע חופש הביטוי ועל הזכות להתאגד.

    לא מומלץ למי שרוצה לשכשך בחלום הרטוב האמריקני, למצביעי שינוי, או לאולטרה קפיטליסטים מקומיים.

    • ~~~אוריין הפ33ה~~~

      היייי מה קורה אנשים אני לאה יודעת איזה גילהים זה האתר הזה ולא הבנתי בו כלום אז אני ישמח עם תשלחו ל..orian_b@walla.co.il מה עושים באתר הזה ושאתם שולחים לי לוואלה לאימל מה עושים באתר הזה אז תכתבו מאתר בננות ומאיזה גילהים זה כי אני בת 12 וחצי
      אוריין

  4. אני אישית אוהבת את סגנון הכתיבה שאת מכנה "ניו יורקי" , אולי כי אני מאד מאד
    אוהבת את העיר, וכל מה שקצת מזכיר אותה גורם לי לנוסטלגיה.
    אין ספק שהעיר עצמה, נהדרת ככל שתהיה, והאופנה והסגנון שלה,
    לא יכולים לחפות על ספר ריק מתוכן.
    ישנם ספרים שמשלבים מעין סגנון עירוני-אורבני,שאני אישית אוהבת,
    יחד עם מתח, תיאורים ססגוניים, ציניות ודמויות משעשעות. אחד מהם שהייתי
    ממליצה עליו הוא "שוקולדים לרצח" של קייט וויט. הוא מצליח לשלב אופנה ומתח.
    גם "ילדות גדולות לא בוכות" נכתב באותו סגנון, אבל הוא מתרחש בלונדון (גם כן
    אחלה עיר), וגם ממנו מאד נהניתי.

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *