רוויטל

דוב ניסה להקל עליה בכל כוחו ושידל אותה ללכת למרפאתה של ד"ר תירוש שמא הלידה גרמה לה לחסר בוויטמינים ואולי ההנקה מביאה אותה לידי מחסור בברזל. רוויטל ידעה שדבריו של דוב הם דבריה של רחל המודאגת, אך לא היה בה כוח לרגוז על בעלה. היא התאוותה שיניח לה ללכת לישון.
לבסוף הסכימה ללכת ולהיבדק אצל ד"ר תירוש.
ד"ר תירוש חייכה אליה בפניה המעוגלות שהמטפחת שסביב ראשה עיגלה אותם עוד יותר.
הנמשים נמתחו על לחייה ועל אפה ועורה האדום כמו האדים עוד יותר בעודה מחייכת.
רוויטל ישבה מולה ומלמלה כי היא באה על פי בקשתו של דוב שחושב שאולי חסרים לה וויטמינים כי היא עייפה. ד"ר תירוש שאלה על עיסוקיה, על מחשבותיה ועוד שאלות שרוויטל לא רצתה לזכור. היא שאלה איך יחסיה עם דוב והיא השפילה עיניה ואמרה שהכול בסדר.
ד"ר תירוש שאלה האם הם מקיימים יחסי אישות ורוויטל האדימה ושתקה, ואצבעותיה הצנומות סובבו את הטבעת הפשוטה סביב אצבעה.
כשהרימה את עיניה פגשו בה עיניה הקטנות והמודאגות של ד"ר תירוש. היא לא חייכה אלא הציעה לשלוח את רוויטל לאבחון וגם לעשות כמה בדיקות דם, ליתר ביטחון.
רוויטל אמרה תודה חרש וקמה ללכת, אלא שהרופאה ביקשה ממנה לשבת עוד רגע אחד ואמרה לה כי לכל זוג יש בעיות ולידה היא לא דבר פשוט. אני לא שואלת כדי לחטט אלא בגלל שראיתי מה עושה ילד לבני זוג.
כן, אמרה רוויטל, תודה, ויצאה.
היא הלכה למרפאה וביצעה את בדיקות הדם ומאחר שראתה כי כל התוצאות הן בטווח הנורמלי החליטה כי די לה בכך ולא פנתה לאבחון שעליו המליצה הרופאה.
בכל פעם שראתה את דמותה המרובעת של הד"ר מטיילת באחד השבילים, פנתה לשביל אחר והרופאה מצידה, חדלה מלנסות ולבדוק את מצבה, אלא עשתה עצמה כאילו אינה מבחינה ברוויטל.
בשבתות שעשה הזוג אצל הוריה של רוויטל הייתה שתיקתה נבלעת בהמון הילדים והנכדים, האורחים והזמירות. היא מעולם לא הייתה הילדה הקולנית ולכן ניתן היה לתרץ את עייפותה בטיפול בילד ובתשישות מצטברת מן השבוע שחלף. אביה היה שואל כמה שאלות ובעיקר מפליג בדברים עם דוב על הישוב ועל המצב ובוחן את ילדיו בפרשת השבוע.
רוויטל ידעה שבדרכם הביתה במוצאי השבת יחקה דוב את שאלותיו של האב ויציע כהרגלו שאביה ינסח שאלון משום שהוא תמיד שואל את אותן השאלות, רק הסדר שונה.
היא תחייך ותאמר כי גרועה בהרבה שיחת השבת של הוריו של דוב, שרק השמות מתחלפים בה: מי נולד למי, באיזה שבעה היינו ואצל מי היה שבע ברכות ומה עם הבת של כרמלי, אולי יש להם מישהו להכיר לה, ממש מצווה, ואתם לא יודעים עם מי התחתן הבן של וכו'.
דוב יחייך חיוך פגיע ויחשוב לעצמו ומה עדיף, השולחן השותק שלנו, שאם אין חברים באים להתארח אני יושב לבדי ומזמר ואם האוכל חם תאמר רעייתי – תזהר, המרק יצא לי חם. ואם אין המרק חם כל כך היא תשב ותשחק בטבעת זו שעל אצבעה. והיא אינה משמיעה קולה ואינה שרה אתי זמירות. מה עדיף?

רוויטל מצאה עצמה עומדת במטבח ומקלפת תפוז עבור דביר, שמן הסתם דרש תפוז והיא כלל לא שמה לב שנענתה לדרישתו. הרוח החזקה שבחוץ נתחזקה עוד יותר והכאיבה לרוויטל ששנאה את הקדרות הזו אך לא רצתה להגיף את התריסים כדי לא לחוש כמי שכלואה בצוללת.
רחל הופיעה בפתח, חייכה אל דביר ואמרה לו "רגע חמודיהל'ה, השקיות של סבתא רטובות אני רק שמה במטבח בובי וכבר באה אליך ואולי אפילו יש לסבתא משהו בשבילך. אה, מה אתה אומר מומי."
היא ברכה את רוויטל לשלום ושמחה על הצעתה של כלתה להכין לה כוס תה.
איזו סערה, משהו נורא, האוטובוס בקושי הצליח לעלות לכאן, אני מקווה שדוביהל'ה שלנו לא יתקע בדרך עם המכונית הזו שלכם. אה הוא נסע בטרמפ, יופי, כי ביום כזה מי יודע, נו דבירי, בוא נראה מה סבתא הביאה.
רחל התיישבה ליד דביר והוציאה שקית קטנה ובתוכה קרוסלת פלסטיק צבעונית ועליה יושב ליצן המסתובב לקול צלילי מוסיקה סתמית, בעזרתה האדיבה של בטרייה שרחל קנתה מבעוד מועד. נו, זה מוצא חן, בטח שכן, לך תשחק חמודי ואחר כך נקרא משהו. איזה ילד אתה, בוא תן לסבתא לנשק אותך.
היא הציעה לרוויטל ללכת ולנוח ורוויטל הודתה לה ופנתה לחדר השינה.
רוויטל הדליקה את האור הקטן שליד המיטה והגיפה את התריסים. היא הקשיבה לרוח השנואה, זו שהייתה מאיימת על לילות ילדותה בישוב הגבוה של הוריה. אימא הייתה נכנסת להרגיע אותה ולאחריה אבא, אך היא המשיכה לשכב דרוכה ונכונה לרוץ למרחק, אולי לביתה של הדודה ברמת גן, שם אין רוחות שכאלה.
בשעה מאוחרת, היו מוריה או רחל מרחמות עליה ומתירות לה לישון במיטתן. מוריה הייתה מומחית לסיפורי אימה שדווקא הצחיקו אותה וגרמו לה להירדם.
כשהייתה נרדמת הייתה מוריה עוברת למיטתה של רוויטל. רחל הייתה שרה לה שירים שהכירה והן היו שרות יחד, עד שהייתה נרדמת. גם כשהתעוררה הייתה רחל לידה.

דווקא נזכרה במוריה עכשיו. ביום חתונתה רקדה מוריה עם אחותה הכלה והשתוללה כחברותיה של רוויטל. היא אפילו בחרה לה שמלה באורך הנכון ובצבע המתאים וחיבקה את רוויטל באותה טבעיות שבה עשתה כל דבר בחייה – מהפקת סרטים ועד ההחלטה שלא להינשא אלא להמשיך ולחיות עם בן זוגה. גם כשבאה להתארח בבית ההורים ושיתפה פעולה עם "פולחני היהודים", עשתה זאת באותו חן ובאותה זרימה טבעית, כאילו היא מריחה את הבשמים דבר שבת בשבתו וכאילו היא נוטלת ידיה בכל ארוחה.
כשנודע לה שרוויטל הרה לא הסתירה מוריה את מורת רוחה. מה זה רווי השתגעתם לגמרי, מה אתם צריכים את הבלבול מוח הזה. אני בגילי בקושי מסתדרת עם אחד, תצאו, תבלו מה נפל עליכם? מסכנה שלי, מרגישה רע? בטח. מה חשבת שזה קייטנה? איזה סיוט ההיריון הזה, יא אללה. מקיאה? והריחות האלה, אפשר למות. ואיך דובדוב, שיעזור לך.
ואחר כך, עם הצרחות ולקום בלילה והכאבי בטן האלה ולכל מקום שאת הולכת בא איתך מישהו שצריך להחליף לו ולהאכיל אותו ולא לשכוח לתת לו את זה ולמרוח לו את ההוא, שיואו, איזה ניגו'ס.
מוריה אמרה את הדברים בנוכחות אימא, שישבה גבוהה וזקופה כדרכה, ונדמה שאינה יכולה להיות חיוורת יותר ממה שהיא בדרך כלל, אלא שדבריה של רוויטל גרמו לה להחוויר עד כדי שקיפות. מוריה אני חושבת שזה מספיק, רוויטל בהריון וצריך להתפלל שהכול יעבור בשלום ולעזור כמה שאפשר. מוריה הביטה באימה בפליאה וציינה שלדעתה היא דווקא עוזרת לרוויטל, וחשוב שהילדה תדע שככה זה אצל כולם ושהולך להיות הרבה יותר קשה. קשה באימונים קל בקרב, לא.
אימא לא ענתה. רוויטל התרעמה על השתיים הללו שאפילו הריונה מצליח לגרום להן לריב.
למרות זאת, היא מעולם לא שכחה כיצד הסתננה מוריה למחלקת היולדות שלא בשעות הביקור, משום שעל פי חישובה היא מגיעה בדיוק בשעת נפילת ההורמונים וחשוב לה שרווי לא תהיה לבד. היא חיבקה את רוויטל האבודה ומחתה את הדמעות ולא אמרה דבר.

עכשיו היא רוצה לישון ולא לחשוב על מוריה, אבל השעה כבר מאוחרת מדי למנוחת צהרים ומוקדמת מדי לשנת לילה. עוד מעט יבוא דב הביתה, רטוב ועייף, ייתן נשיקה על לחיה של רחל ויניף את דביר אל התקרה ויעשה לו אמבטיה ויקרא לו סיפור. היא תצא מחדר השינה ותמצמץ אל מול האור ותמלמל משהו על מה שהיה היום. רחל תיחפז להגיע אל הטרמפ המחכה לה ורוויטל תחתוך חרש ירקות לסלט.
דוב יביט בה מבט חטוף, כמי שמפחד לראות ולא יכול להבין, והיא תעמיד פנים כאילו לא הבחינה במבטו. כשדביר יירדם, ידליק דב את מנורת השולחן וישב להכין את תרגיליו ולהתכונן לבחינות והיא תוכל ללכת למיטה, להתעטף בפוך הכבד ולישון.

חלק ב' ואחרון