שלוש הערות על תסביכים

(סתיו 1994, מחנה 80, מקלחות בנות).
רעש של זרנוקי מים נחבטים על רצפת בטון קרה.
גדוד של בנות מתהלכות חופשי ונעמדות ערומות תחת זרם המים. חיילת חיילת בתורה.
ורק חברתי הביישנית מביטה לצדדים בפחד, פורמת באיטיות את אגודת שערותיה, יושבת על ספסל לח וממתינה שאחרונת הבנות תסחט את פלגי המים מצמתה הקלועה ותסתלק לשק"ם כדי לרכוש לעצמה טורטית ונובלס. רק לאחר בדיקה דקדקנית שהשטח אכן פנוי, היא מסירה מגופה את האריג הצבאי וניצבת עירומה תחת סילון המים הקפואים.
במהלך השירות הצבאי נכפה על רוב הבנות לחלוק עם שכנותיהן לפלוגה את מערומיהן. יש בנות שמעדיפות לפסוח על שלב המקלחת המשותפת ומכוונות שעון מעורר לארבע בבוקר רק כדי להתקלח בגפן. פרצופה של חברתי היה מתלהט בסומק עז בכל מעמד של עירום משותף. היא התביישה לחשוף את ציציה האגסיים שצמיחתם נעצרה בשלהי כיתה ט', לעומת שכנותיה לנשק שהיו מאובזרות בציצים שהתנדנדו במשיכה כבדה לכיוון הטבור.
החיילת, במהלך שירותה הצבאי, נחשפת לשיא בכל מה שקשור לנשיותה החדשה. היא משווה את עצמה לאחרות בהיקף הציצי, במוצקות הישבן, בערוגות הצלוליטיס הנחפרות במעלה הירכיים ואפילו בשרשרת החרוזים הענודה לקרסולה של שכנתה לאוהל. בצבא את לומדת שהמצב שלך הוא רע. רע מאוד. וכל מי שלחש לך בשמינית, מאחורי גדר המחששה, שאת כוסית-עולם ושהציצי שלך מושלם לכל כף יד, שיקר לך במצח נחושה.
אבל לפחות בדבר אחד לא הוליכו אותנו שולל. פעם קראתי, שהגבר משול לתינוק. הוא מבקש שד לינוק ממנו, ולא אכפת לו שדה של מי. ציצי קטן או ציצי גדול. רק תתקשרי לפני שאת באה.

2. לא ביזבזתי. הסתפרתי

יש לי חברה, שכל גבר שמעביר ליטוף קל בשערותיה, שומע לפתע צליל קריספי כמו של גלגול ביצה קשה על השיש לפני הסרת הקליפה. השיער שלה כה מוכה וחבול מרוב שטיפות חמצן וצבע שכבר מזמן איבד מזוהרו. כבר שנה שלמה אני מבקשת ממנה בקול תחנונים של פושט יד ברחוב, אנא, הניחי לפדחת הפצועה שלך. תני לה לשגשג ולצמוח. את חונקת לה את הצורה.
לפני שנה הוזעקתי לדירתה. היא פתחה לי את הדלת באצבעות מוכתמות בחום ומהצדעיים שלה נשרו נטיפים ארוכים של קרם צביעה לשיער. "אל תשאלי," היא התנפלה על צווארי ופרצה בבכי. "רציתי לצבוע את השיער לצבע חציל בהיר ויצא לי גוון של דלורית רקובה, ועכשיו אני מנסה לתקן את הנזק עם שאריות של צבע חום שהיו לי בבית ואני לא יודעת מה לעשות!!!"
ניסיתי להשקיט את זעמה ודבר ראשון שעשיתי היה לגרור אותה אל חדר האמבטיה ולתחוב לה את הראש לתוך כיור. "בלי פאניקה, קודם נשטוף ממך את כל הכימיקלים האלה".
חפפתי לה את הראש בתנועות קרקפת יסודיות, ייבשתי במגבת ואחרי כמה דקות של ייבוש בפאן מקצועי וסירוק נוקשה, היא שוב פרצה בבכי קורע לב . פקעת שערה הארוך הפך לגוון של אלומת חציר יבשה שנלקחה מהאסם של לורה מבית קטן בערבה.
נשים היסטריות בכל מה שקשור לשיער שלהן. במיוחד לאחר ביקור במספרה. כשאת מבקשת מהספר שיגזום לך לא יותר משני סנטימטרים רק כדי לסלק את כל השרופים הנבקעים בשיער, הוא כשלעצמו, סבור שאת זקוקה לשינוי. רק כשאת יורדת מהכיסא את נפעמת לגלות שחצי מהשיער הגולש שלך, טואטא אל שולי הרחוב מחוץ למספרה ושלפתע יש לך קארה קצר. כשאת מגיעה הביתה את גם קולטת שיש לך דירוג קופצני ושובב בשיער. ואז הבכי מגיע.

3. מראה מראה שעל הקיר מי הכונפה בכל העיר?

לחצי מנשות העולם יש תסביך מראות. חשיפת הנתון כמה פעמים ביום אישה סוקרת את עצמה במראה, לעומת הגברים – תהיה מפחידה. עדיף כבר לא לגלות, מחמת הבושה.
מרגע שבחורה יוצאת בבוקר מפתח ביתה היא עוצרת בכל הזדמנות כדי לסקור את השתקפותה. במעלית, במראה הקדמית במכונית, במראות של אופנועים חונים על המדרכה, דרך עדשות משקפי-שמש של עוברים ושבים, בחלונות ראווה, בדלתות הזזה של המשרד ואפילו דרך מצקת של מרק עשויה מנירוסטה. באמת. במו עיניי ראיתי.
פעם, באחת מגיחותיי הרבות לניו-יורק (כן. בטח), חלקתי את מושבי עם בחורה צעירה, שכל משך הטיסה הצמידה את עיניה למראת כיס קטנה עד שעפעפיה כמעט נגעו בזכוכית. מפעם לפעם פרצה אנחה מגרונה. ככה זה כשאת מזועזעת מהקלסתרון של עצמך. במהלך הטיסה היא התחילה להטלטל במושבה כאילו סבלה ממיחושים עזים במעיים. כשדרשתי לשלומה, היא הסתכלה עלי ומלמלה: "המראה…נפלה לי המראה".
וככה מצאתי את עצמי בארבע לפנות בוקר, שעון ניו-יורק, זוחלת בעלטה מוחלטת בין המושבים הצפופים של המטוס, כשפרצופי המעוך מתנגש בסוליות מטונפות של נעליי ספורט וגרביים חמוצות מציצות בגלגול מרושל מבפנים.
היה מסריח אבל לבסוף קיבלתי טובלרון.