7 דקות בגן עדן

התקבלה הודעה חדשה: ” תספיקי?!! ”

אני רצה, לא עוצרת לחשוב.
רכב נותן לי את הזכות לעבור, מאפשר לי לחצות בבטחה את מעבר החציה.
רצה אל המכולת השכונתית, בתקווה לאתר את איזור החטיפים. אלפי מדפים, הכל דחוס וצפוף.
בין מיני סוגים של נייר טואלט, על מדף צדדי נמוך מסודרים בשורה חטיפי האנרגיה.
מקווה שהוא נמצא בינהם, החטיף שהוא אוהב.
האושר מציף רגעיי. איתרתי את העטיפה הלבנה, את הדגנים הנכונים, את הפירות הנבחרים, את האיכות. בוחרת באחד שלא הספיק להתקמט, להימעך ועדיין נשאר בתוקף. רצה אל הקופה, ממירה את כל מטבעותיי הקטנים, בחטיף שבידי ויוצאת בריצה נוספת אל עבר תחנת האוטובוס.
התקבלה הודעה חדשה: “חצי שעה לשקיעה. מהרי”.
שואלת את הממתינים “האם הקו הממשיך לאיזור הגלים חלף על פניי?”.
אישה בלבן מהנהנת, מאכזבת אותי.
האינטואיציה דוחפת אותי לעלות לקו אחר, שאינו מדלג על העיר התחתית. קו שבוחר בנסיעה איטית.
אני מעבירה מסרים לנהג בתדרים אפלטוניים, מאלה הנאמרים ללא טון רק בתחינה, מבקשת שייסע.
אך הוא אדיש, מגביר את המזגן המצנן בלבד, על מנת שיהיה לי תירוץ לרעוד.

תחנות המחייבות עצירה בדרך, שאלות שנשאלות דווקא עכשיו, כמה עולה ולאן ממהרים? – מותחות את הזמן. אני ממשיכה להזכיר לאיש המוביל את קיומה של הדוושה מימין ומאשרת לו להשען עליה.
פקקים. יש את אלה שבזכותם העיכוב משתלם, לעומת הנוכחיים שבגללם אני עלולה לאחר.
מקללת את רוב הרמזורים, את החשכה שהחלה לרדת.
“אני מסתובבת. לא אספיק”, מסמסת לו.
תוך שניות מתקבלת הודעה חדשה: “תגיעי כבר!!”.

רמזורי הכביש מתחלפים בזה אחר זה. יתר הרכבים העייפים מפלסים את הדרך לשם. עוד כמה דקות ואני מגיעה, חכה לי, לוחשת לעצמי. מתקרבים. אני מסוגלת להרגיש בקדושת המקום כשמסביב כבר אפור בשעת חלופת משמרת היום בלילה.תחנה אחרונה, אני יורדת.
המעבר החד מן הקרירות המזוייפת של מזגן האוטובוס לזו שבחוץ מעניק לי בריזה נכונה לנשום.
אני נושמת. מחייכת כשמבחינה בו נשען על רכבו. ידיו משולבות, והוא מרוכז בשמלתי המתעופפת על פי דרישת הגלים. בעוד מספר דקות נשאר רק תמונה בזכרון.
הוא מתקרב ואני שולפת מהתיק את חטיף האנרגיה. הוא צוחק ואוחז בידי, מוביל אותי לגן. אני נעמדת על סלע קטן ויציב על מנת שנשמור על גובה זהה ומתבוננת בכל היופי. הוא מתמקם מאחורי, עוטף אותי בנאמנות בשתי ידיו, מניח את סנטרו על עורפי וקובע: “זה כל מה שצריך”.
השמש שוקעת למולנו, כשמשהו בה הפעם סגול מן הרגיל. הוא מלטף אותי, נותרו לו עוד 42 שניות לפנק. אני מביטה הצידה, מעניקה לו פרופיל חלקי שלי והוא מבקש שאשאר בדיוק כך.
מצלם אותי.
ומתרחק. שב לרכב הממתין לו.

נשארת לבדי עם הערב היורד. משחזרת את ריצת אחר הצהריים, את מסע הדרך עד לגן.
את הדברים להם הנחתי בצד, בשביל נצח חולף.

שני טיפשים יכולים להמתין ללילה.
לשעת חצות בה הם חולקים מיטה זוגית אחת.
אך לרגעים זה כל שצריך, 7 דקות בגן עדן.

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *