סיפור קצר: "רוויטל לימדה את עצמה להאמין כי כך אהבה אותו למן הרגע הראשון". חלק ראשון

רוויטל

"ילד ראשון זה עולם ומלואו. זה דומה לתוהו ובוהו. כאילו שהעולם הוא לא אותו עולם. תראי שבסוף הכול חוזר למקום, זה רק יקח זמן." חלק ראשון

אם האוטובוס עוצר בתחנה בשלוש ושבע דקות, רחל תגיע לכאן בשלוש וחמש עשרה דקות. היא תלך לאיטה מתחנת האוטובוס אל שכונת הקראוונים ותטפס את הגבעה בקצב שלה – קצב של אישה בת חמישים וחמש שנושאת תיק ובו קופסאות של אוכל מבושל, עוגה עטופה בניילון וצעצוע לנכד.
השעה עכשיו שתיים ארבעים ושתיים. דביר משחק על השטיח, ראשו רכון לעבר מכונית הצעצוע ואצבעותיו השמנמנות מסיעות אותה הלוך וחזור, במרווח שבין רגליו המפוסקות. בכל פעם שנתקלת המכונית בקיר עטוף במכנסי קורדרוי משמיע דביר פצ'צ'צ'צ'שששש ומסיע את המכונית ברוורס. היא מביטה שוב בשעון, לוודא שאינו מקולקל ושהזמן אינו עוצר חלילה מלכת או גרוע מכך – הולך לאחור.
מי היה מאמין שיום אחד אספור את הדקות לפגישה עם רחל.
חמותה תמיד התנהגה אליה על פי כל כללי הטקס, אבל איזושהי תרעומת זרמה מתחת לפני השטח. מה פתאום להתחתן בגיל תשע עשרה – הם עוד ילדים. בכל זאת היא חיבקה את רוויטל ביום בו הכריזו על נישואיהם ומיהרה לקנות לה פמוטי כסף ותכשיט. היא סיפרה בשבחה של כלתה הצעירה באזני חברותיה והדגישה בפני הזוג הצעיר עד כמה היא שמחה בשמחתם. אביו של דוב, שלא אמר כמעט דבר מעבר למילים ממולמלות שהנימוס מחייב, היה נראה בעיני רוויטל שמח בדרכו השקטה ומה שלא אמר פיו, אמר חיוכו.
דווקא להגה העולה על גדותיו של רחל היה חשוד בעיני הכלה הצעירה כמו גם מנהגה להביא 'איזה שמונצע' בכל פעם שהגיעה לביקור.
רק לאחר שנולד דביר, הבינה כי כוונותיה של רחל טובות. ביום הלידה התייצבה חמותה בבית החולים ואיתה שקיות המכילות צנצנות מרק, ירקות מבושלים, ערימת שניצלים, שתי עוגות, חליפות לתינוק, טיטולים, מוצצים וקרמים מבושמים ליולדת. בעלה נסחב אחריה ובידו זר פרחים גדול מדי וצבעוני מדי, ובודאי נשא אתו עוד כמה מקניותיה, שרוויטל לא יכלה לזכור.
מיום שחזרה רוויטל הביתה הייתה רחל נכונה לכל משימה וסייעה לשמור על דביר ולטפל בו. כשהיו חוזרים במוצאי השבת מהוריו של דוב היו קופסאותיה של רחל ממלאות את המקרר ומשרות תחושה של בית: הילד ישן במיטתו, המקרר המלא, הבית נקי והעציצים ירוקים.
כך היה נראה הבית בימי שישי כשדוב ניקה ובימי שלישי, כשרחל באה לבקר. היא הוציאה מהתיק את חלוק הבית והחלה לצחצח ולמרק, בזמן שדביר חקר את הצעצוע החדש שהביאה לו.
רחל ראתה בערימות הכלים ובאבק אויב שיש להדבירו ודוב ראה בהם חלק מהביתיות הנכספת, שעליה חלמו טרם החתונה.
רוויטל הייתה בוהה בכל אלה ולא מוצאת בעצמה כוח להתמודד עם הצלחות הדביקות של דביר ועם הפירורים שמלאו בכל יום מחדש את רצפת המטבחון. מספיק שאני עושה כביסה ומקפלת. דוב טיפח את הקקטוסים, משום שלא היה לו די זמן להצמיח את עציציה הוותיקים של רוויטל, שהלכו ודהו עד שאבדו.
לפעמים, בשעות אחר הצהריים הייתה אפרת באה לבקר עם צמד התאומים. דביר אהב את הצמד וניסה לעקוב אחר משחקיהם הנלהבים. אפרת הייתה מביטה מסביב, ידיה על מתניה העגולות, עיניה מצטמצמות ודמותה הנמוכה אומדת את מצב המטבח. אחר כך פונה אפרת לעבר הכיור ומתחילה בשטיפת הכלים.
רוויטל לא הבינה מאין דולה אפרת את המרץ לקום השכם, לצאת לעבוד במרחק של כשעה נסיעה מהישוב, לטפל בתאומים וגם לסייע לה. "רווי מה זה הבלגאן הזה. יש לך את הטלפון של ד"ר כרמל, אולי? אני חייבת לקבוע תור לטל, שוב האוזניים שלה. אולי ניקח מחר את הילדים לשעת סיפור במתנ"ס? את באה מחר לשיעור של הרב? שירי אומרת שהיה ממש מעניין בפעם האחרונה. גם יובי אומר שכדאי לי ללכת. סיפרתי לך שהוא החליט לקנות אופניים? יש מן קבוצה פה באזור של רוכבים והוא החליט להצטרף. מצחיק כזה."
אפרת ממשיכה בדיבורה רק שלאחרונה חדלה מלהעיר על הבלאגן והיא מטפלת בו כדבר שבשגרה. רוויטל מקשיבה לה ומחייכת. איזו נהדרת אפרת, מה הייתה עושה בלעדיה.

עכשיו היא יושבת ומביטה בוילון העדין שתפרה אחותה ובפרפרים שהצמידה היא לו מזמן, כשעוד התעניינה בדברים שכגון אלה, וצבעה קירות ורקמה וחיפשה כריות נוי בשווקים.
אולי הרוח החזקה שנושבת בחוץ תבריח את הפרפרים, ובכלל, מה עושים כאן פרפרים באמצע החורף? הם נמשכים לפרחים שעל שעוונית האוכל ולמה אני חושבת כאלה שטויות פתאום.
אימא הייתה מביטה ברוויטל כשהייתה חוזרת ועימה בדים וצעיפים, כלי נוי וכלי בית.
רוויטל הייתה עורמת את הערימות על מיטתה, מכנסת את בנות הבית ומראה להן את הדברים כשהיא כבר יודעת היכן תעמיד את האגרטל ואיך יתאים כיסוי הספה לכרית החדשה.
אחיותיה היו מביעות את דעתן הקולנית שנעה בין "מקסים" לבין "מה זה הדבר הזה?".
רק אימא הייתה מביטה בחצי חיוך, מרימה גבה ושותקת.
בעולמה של אימא היו הנישואין ברית עולם של בית נאמן העומד לעדי עד בקדושה ובטהרה.
מה לשכינה השורה בין איש ואישה ולשטיחון צבעוני הארוג בדוגמאות גיאומטריות.
די לה לשכינה בהבנה ובאחווה וברעות, בארון של ספרי קודש, בברכת הבית ובעציץ אחד, שניתן על ידי המחותנים כשאלישיב התארס.
סדרת המטפחות שקנתה רוויטל לרגל נישואיה היו עניין שולי בעיניי אימא, שכיסוי ראשה היה בחייה דבר שבשגרה. מדי פעם הייתה אימא קונה לעצמה מטפחת חדשה. כשם שדאגה לגרביים חדשות כשהיה צורך בכך, וכשם שליוותה את ילדיה לבדיקת ראיה אם נצטרכו לכך, וכשם שסייעה להם להתכונן לבחינה, כך דאגה לעצמה למטפחת חדשה תחת זאת שנתבלתה.
באותה יעילות שבה ניהלה את משק הבית, ניהלה אימא את המוסד החינוכי שעליו הייתה מופקדת. הכול במידה, עשוי באופן הנכון.
כך זכתה אימא בפרס החינוך וכך זכתה לגדל את ילדיה. היא מעולם לא נזפה ברוויטל אלא הביטה בה במבט של מי שמכיר את דרכם של כיסויי הראש היפים, שגם הם יתבלו יום אחד.

דביר לא היה נכדה הראשון של אימא ובכל זאת היא מצאה זמן לסייע ביד רוויטל בשבוע שבו שבה הביתה. רחל ואימא ארגנו את הברית בבית הכנסת שבישוב וסידרו את הדברים כדרך מי שאמונות על שמחות שכאלה. אימא ביעילות מאופקת ורחל בהתלהבות מתנשפת, של מי שיודעת כיצד צריכים הדברים להיות ומה לא ילך ואיפה לשים כל דבר.
כשהיה דביר בן עשרה ימים הגישה אימא לרוויטל ארוחה ופנתה להדיח את הכלים שבכיור. כך, כשהיא עומדת ופניה אל החלון וגווה הארוך אל רוויטל, אמרה אימא: "ילד ראשון זה עולם ומלואו. זה דומה לתוהו ובוהו. כאילו שהעולם הוא לא אותו עולם. תראי שבסוף הכול חוזר למקום, זה רק יקח זמן."
רוויטל בהתה בגו המדבר אליה ולא הצליחה לסדר את המילים במוחה לכלל משמעות. זה הרי מסתדר. הכול מסודר. וברור שזו שימחה. ילד הוא עולם ומלואו וצריך לאהוב אותו, הוא כזה חמוד. בשר מבשרי. לאהוב אותו מהרגע הראשון, כמו שדוב אוהב. כמו שאוהבות האימהות בעיתוני ההורים שדוגמתם קיבלה בעת שהותה במחלקת היולדות.
רוויטל למדה לאהוב את דביר ואת הגומה בסנטרו, את האופן בו שפשף את עיניו כשהיה עייף ואת אהבתו הגדולה לגבינה לבנה. היא אהבה להביט בו ישן ואהבה שרץ ברגליים מתנדנדות ואהבה את חיבתו לברווז הצהוב שבאמבטיה. רוויטל לימדה את עצמה להאמין כי כך אהבה אותו למן הרגע הראשון, וכי כך היו הדברים מעולם.
רק כשהביטה בדוב המביט בדביר המרוכז בעצמו או מניף אותו גבוה מעל לראשו, רק אז הייתה חשה כי יתכן ויש הבדל בין אהבה לאהבה.
רוויטל נזכרה במוריה ובאחת ממריבותיה הנזעמות עם אימא, כשהטיחה באימא שמזל שההלכה מחייבת לאהוב את הבעל והילדים, אחרת היא לא הייתה טורחת. אימא לא יצאה מכליה, רק החווירה וקפצה שפתיים ואמרה בשקט כי זה דבר נורא להגיד. מוריה טרקה את הדלת והגיעה לירושלים, לדירת החבר שבגללו החל הריב הזה.
רוויטל לא זכרה כיצד השלימה מוריה עם אימא, אם בכלל השלימו אי פעם. למרות הדברים הגיעה מוריה לבקר כשהיא נמנעת מלעורר את השדים הנחבאים בחצאיותיה הקצרות מדי ובמכנסיה הצבעוניים מדי. אימא והיא למדו לחיות איכשהו ורק דבריה, על חובת האהבה, לא משו מזיכרונה של רוויטל. יכול להיות שלא למדתי לאהוב ומה קורה אתי. מה פתאום אני חושבת כזה דבר.

בביקוריה, עוררה רחל ברוויטל תחושה של רצון לברוח ולא להביט ולא להריח את נשיקותיה המצמידות את דביר בהתלהבות ומנשקות את כל ראשו ומנשקות את כפות ידיו. אחרי ביקוריה של רחל היה ריחו של דביר ריח של סבון פשוט ונקי וריח קרם פנים היאה לאישה הנלחמת בקמטים ולא לפעוט שעורו רך ופניו חלקות.
בזמן שביקרה היה הילד נהנה מהתנפלויות האהבה האלה וממילות החיבה שבהן דיברה רחל על ליבו. "הנה הקעריתהלה', יש כאן תפוחון וגם כמה ענבימצי'קים חמודימצי'קים, כך ממאל'ה של סבתא, שיהיה לך לבריאותי."
באחד הלילות שאלה את דוב האם אמו דיברה אליו כך כשהיה קטן והוא חייך ואמר שלצערו הרב היא דיברה כך גם כשהיה בן שמונה. רק איומיו שיברח מהבית ולא ישוב לעולם, רק הם גרמו לה לחדול מהדברים האלה, ולו משום שדאגה שיצטנן ומי ייתן לו סוודרונצי'ק קטנצי'ק .
רוויטל חייכה ואמרה בשקט כי אמה שלה דיברה תמיד עניינית וסבורה הייתה כי יש לדבר אל ילדים בכבוד, כפי שמדברים אל מבוגרים. מה את רוצה, הם טיפוסים לגמרי שונים – אמר דוב וראה בכך סוף פסוק לעניין של מה בכך.
אבל ככל שעברו הימים, ורוויטל התקשתה בקיפול הכביסה ולא מצאה טעם בעציצים הוותיקים ולא היה בה כוח לחייך אל דביר – ככל שרבו הימים האלה, שבה רוויטל להרהר באימא ובאהבתה המעשית שאינה זקוקה למילות חיבובין ולסבתאל'ה שמכינה מרקי לדביבי החמוד שלנו.
אולי בגלל זה אני כזאת. אולי באמת לומדים לאהוב ולא עושים רק מה שצריך. ומה אני יודעת, דביר הוא לא מוריה. הוא לא החליט יום אחד לעשן ולחיות עם חברה ולבעוט בכל היקר לנו, אז מה אני יודעת על אהבה לילד בכלל.


חלק 1 מתוך 2

על הכותבתמיכל ברגמן

ילידת 1970, עוסקת ביודאיקה, באיור ובחינוך. מתגוררת במודיעין עם שלושה בנים ובעל

3 תגובות

  1. סיפור יפהפה.

    זאת הפעם הראשונה שקראתי משהו כזה – בנושא שהוא כמעט טאבו. לדעתי הצגת את הנושא באופן מעולה, ואני מצפה לקרוא את החלק השני.

  2. יצירה מדהימה, קראתי בריתוק.מחכה בקוצר רוח לחלק השני. מאוד שמחה שמפרסמים פה יצירות כל כך טובות.
    אהבתי את הסיפור על נושא שכמעט לא שומעים עליו דתי ומסורתי ולמרות זאת קשיים שהרבה אמהות צעירות מתמודדות איתם. חילוניות ודתיות. איך להיות אמא? איך לא להיו כמו ההורים שלנו?
    מדהים.
    אשמח לקרוא עוד דברים שלך

  3. אהבתי מאודואולי בכלל עסקינן בדיכאון שאחרי לידה
    חלק 2 ומהר!!!

הגיבי

Your email address will not be published. Required fields are marked *

*