אדום

גלי נכנסה, דוחפת את העגלה של התינוק, "אתה לא תאמין, אח של זוהיר בכלא." אח שלי הרים את עיניו באיטיות מהעיתון והסתכל עליה במבט שהצליח לכלול את כל הקשת שבין "מי את?" ו"אוי זה נורא מעניין אותי." היא הורידה את המעיל וקיפלה אותו על הכורסה, סידרה את הצווארון של חולצת הפולו האדומה שלה וחיפשה משהו לא מוגדר בתיק העור. תוך כדי הפעולות האלו היא לא הפסיקה לשניה לדבר, ולספר על כל מיני דברים עם כפר דרוזי ופועלים פלשתינאים לא חוקיים. כשהוא מנצל את ההזדמנות הראשונה בה גלי נעצרה לקחת אויר, אחי ניתק את מבטו ונפנה לתינוק. הוא לקח את הגוש הורדרד עטוף הטרנינג המזערי לידיו, ואז נגלתה העגלה במלוא הדרתה. בפעם האחרונה שהעולל מרח בננה לאורך כל הריפוד הם החליטו שהגיע זמן לכביסה. זה מסוג הדברים האלה שאנשים שמחזיקים בבית אנשים יותר קטנים שזוחלים, עושים בטון הכי רציני שיש. הוא הביט בגלי: "אנחנו צריכים לעשות כביסה לעגלה."
עם מי שיש לו ילדים אין על מה לדבר על זה. הם טוענים שאתה הוזה, שאתה מדמיין דברים בגלל הפחד שלך מאחריות ובולשיט כזה. אבל מי שעדיין לא בורך, ורואה את זה מהצד, מבין עד כמה עמוק מגיע העניין. זה אותה רצינות שבה מישהו יאמר, "אני מצטער מר פודרובסקי, אבל נצטרך להוציא לך את הכבד".
ועכשיו, אחרי שבועיים שאני שומע על תכניות פרויקט הכביסה, היא שם במלוא יופיה. החלקים שעד לפני יומיים היו בצבע אפור קרם מנגו חזרו להיות שחורים, והביטנה , הו הביטנה… ביטנה מפוארת כמו זאת לא תמצא גם על כס נסיכים, בוהקת באדום עמוק. וגלי מדברת, ואחי עם הצעצוע, ואני בוהה באדום חולצתה של גלי, ומשם, משם הכל מתחיל להיות מוזר מדי. מדף ספרים. מי ידע שעשו כל כך הרבה ספרים עם כריכה אדומה, ומעל כולם עומד לו גאה איזה קטלוג אמנות חדש, שעל עטיפתו ציור. אדום. גדול. את כוס הקפה האדומה שעל השולחן קלטתי לפני שהכל התחיל להסתובב. החדר, אני, כל האדומים משאירים שובל של אור מסביב, כמו שרואים בכבישים בלילה כשעוברת מכונית. אבל בשלוש מאות שישים מעלות.
היא…מאוד אוהבת אדום. ההיא. ההיא שמסוגלת לגרום לחדר להסתובב ככה. ההיא שעדיף שאתרחק ממנה. ואני מנסה. וכמעט מצליח. אני כבר כמעט לא חושב עליה. זה רק האדום, כמו שור בזירה אני מתעלם מהחרבות המעוטרות שתקועות בגבי ובכל פעם שנחשף לאדום הזה, מאבד קצת שליטה. אני חייב לצאת. לשאוף קצת אוויר. להתרענן, ללכת לאיזה גינה. משהו עם הרבה ירוק מסביב. רק ירוק. אין פרחים בעונה הזאת, נכון? זה יכול להרוס הכל, פרח אדום שמפריע לכל הירוק. אולי סתם לצעוד קצת ברחובות. אני אבחר את הרחובות הכי אפורים בתל אביב, את אלה שגם אם פעם היה בהם משהו אדום, הוא כוסה מזמן באבק ופיח.
אני חייב לצאת. אני נאבק לקום בחדר המסתובב. כשאני עוצם את העיניים הסחרור נחלש ונעלם.
בלי לפתוח את העיניים אני מכפתר את כפתורי המעיל באיטיות, צובר כוח. המרחק לדלת הוא רק כמה מטרים ואני זוכר בדיוק את המיקום של הכורסה והשולחן שבדרך. אין צורך לפקוח את העיניים. קודם ננשום קצת אוויר קר וצונן. אולי אפילו איזה טפטוף קל. אני מעלה את צווארון המעיל. מהדק סביבו את הצעיף האדום. ויוצא.