סיפור קצר: הילד שלי ממשיך לבכות, אולי הוא רוצה את היד השנייה? אני אומרת לו: "הנה קח" ומפרקת אותה מצירה. הוא מחייך ומתחיל לשחק עם האצבעות

אימא יקרה לי

אני נכנסת למיטה ומסתדרת בדיוק בתנוחה הנכונה, אני מתעטפת בשמיכת הפוך עד שנדמה לי שאני עומדת להיחנק, אבל זה כל כך נעים עד שאי אפשר להרפות. אני חושבת מיליון מחשבות, כמו למשל על זה שלא הזדיינתי כבר שנה מאז שהילד נולד, גם לא יצאתי לראות סרט והמרירות יושבת לי בגרון כמו יין משובח. אני נרדמת, מחבקת אותך חזק, אתה אומר לי שאתה לא הולך לשום מקום, אבל נדמה לי שכבר הלכת. מתמוטטת לתוך הכרית, אולי בכלל מתה ובכל בוקר קמה לתחייה. השליח של העיתונים הבן-זונה מגיע שוב עם האופנוע שלו ונעמד מתחת לחלון חדר השינה שלי. אחרי חמש דקות הוא מסתלק, אבל אז הילד שלי מתחיל לבכות.
אני רצה לחדר שלו יחפה ומנסה לדחוף לו את המוצץ. הוא לא מוכן לפשרה העלובה הזאת, אני מוציאה אותו מהמיטה כדי שהחיבוק שלו ינחם אותי על זה שאני אינני.
תוך דקה הוא נרדם – יאוש זאת מחלה מדבקת ומחלישה. אני מחזירה אותו למיטה בעדינות יחסית למיסטול שאני שרויה בו ובדרך למיזרן מתנתקת לי היד מהמקום, אסור לי לעשות תנועות חדות כי הילד יתעורר, אז אני מניחה אותו על היד שלי ואת היד שנותרה מסדרת מתחת לעורף שלו כדי שיהיה לו נוח. אני חוזרת למיטה עם יד אחת ונדמה לי שעכשיו יש יותר מקום לילד במיטה שלנו. שוב חונקת את עצמי עם הפוך ונרדמת. שוקעת או אולי מרחפת, מה שבטוח הוא שעזבתי את הגוף שלי מזמן. פתאום הילד מתעורר, בוכה, אני רצה אליו יחפה והשיער מפריע לאווירודינמיקה של התנועה השוטפת, אז אני גוזרת אותו בדרך באמבטיה ומגלחת את הצד שעליו נשען הילד, כי תמיד הוא מושך לי אותו, זה מן משחק כזה, אני לא אוהבת את המשחק הזה.
הילד שוכב על היד שלי במיטה ואני לא מוצאת את המוצץ. אני מוציאה אותו מהמיטה עם יד אחת, נעזרת בשיניים כמו החתולה שבשכונה שלנו. הילד לא מפסיק לבכות, אני אומרת לו: “די ממי, למה אתה בוכה? אמא כאן לידך”. לילד שלי זה לא איכפת, הוא רוצה לבכות, ככה הוא מבטא את עצמו במקום להגיד מלים, במקום להגיד למשל: “היה לי סיוט, חלמתי שהשד שלך בורח ממני”.
הילד שלי יכול לראות מלאכים ושדים, כמו רוב התינוקות. אני שואלת אותו אם המלאכים נעלמו ואיזה שד מניאק מציק לו, אבל הילד שלי ממשיך לבכות ויש לו מן פרצוף כזה כאילו שממש הרגע ראה דרקון. אני כמעט נרדמת, מחזיקה את הראש שלא ייפול וזה קשה כשיש רק יד אחת.
הבכי שלו כבר לא מערסל אותי ויש לי חשק לטלטל אותו, אני מחזירה אותו בפראות למיטה והוא בוכה חזק יותר, מתחשק לי לזרוק אותו מהחלון על השליח של העיתונים – ככה אני אהרוג שתי ציפורים בבת אחת. אני אומרת לו: “די ממי אני יפרק לך את הצורה אם לא תסתום את הפה הקטן שלך. אתה רוצה שהאמא שלך תכניס אותך למיקרו?”. הילד שלי מחרבן עלי. פעם נישקתי לו את התחת ועשיתי לו פופופו – הוא נורא צחק, אבל פתאום יצא לו פלוץ רטוב כזה ישר על הפרצוף שלי. הסתובבתי כל השבוע מאושרת, הרגשתי שקיבלתי פרספקטיבה על החיים, שיש כזה דבר השגחה עליונה, אפילו התחלתי להדליק נרות בשבת.
הילד שלי ממשיך לבכות, אולי הוא רוצה את היד השנייה? אני אומרת לו: “הנה קח” ומפרקת אותה מצירה. הוא מחייך ומתחיל לשחק עם האצבעות ואני מרגישה שאני אשה אצילית מאד, משהו בסגנון כף רגלי השמאלית. הכרתי אמן שהיה מצייר עם מכחול שהיה תקוע לו בתחת, תמיד המבקרים השתגעו בתערוכות שלו, אמרו שאין עוד אמן בעולם שמסוגל להמחיש זרימה באופן כל כך חי ואותנטי.
הילד שלי נירגע, אני מחזירה אותו למיטה בעזרת הפה והשיניים והוא מדגדג אותי באוזן. הוא שוכב במיטה מתוק ומושלם ומשחק בריכוז מופתי עם הידיים שלי. אני חוזרת למיטה, מצטערת שלא השארתי גם את הרגליים, מפני שהרצפה קרה כל כך וללכת על קצות האצבעות נראה לי פתטי ומיותר. אני מגיעה למיטה ונכנסת מתחת לפוך, אתה מסתובב אלי חצי רדום ואומר לי: “קר לי תחבקי אותי”. אני אומרת: “מצטערת לא יכולה, השארתי את הידיים אצל הילד”. אתה נוהם משהו ונירדם, אני שומעת את הילד מגרגר מתיקויות במיטה שלו – כנראה שהמלאכים שוב מדגדגים אותו בפופיק.

תגובות

  1. רווקה מאושרת

    את בטוחה שאת לא מדברת כאן על הגבר שלך?
    כי אפשר להתבלבל…
    בכל אופן, אני רואה את חברותיי האימהות
    ומברכת שלוש פעמים על החופש שלי.
    אפילו התחלתי להדליק נרות בשישי כדי
    להודות לאל על כך…

  2. לאמא בלי אגו יגדל ילד בלי אגו, וחבל.
    אם הוא לא רעב או רטוב, אני לא רואה שום סיבה לא להניח לו לבכות עד שיימאס לו.
    בפעם הראשונה הוא יבכה, נניח, רבע שעה. בפעם השניה הוא יבכה רק 12 דקות.
    אחרי שבוע כזה, את תזכרי שיש לך חיים משלך.
    תאמיני לי, חיים משלך זה טוב לא רק לך. זה טוב גם, ובעיקר, לילד.

    • כמה ילדים יש לך?

      ואיפה הלב ?

      ולמה ללמד אותו מהתחלה שהעולם הוא רק חרא
      וקריאה לעזרה לא שווה כלום
      הריי זה לא נכון
      הלו אבי….הלו
      אתה כאןשםפה?
      אתה שומע אותי
      ילדים חייבים חום מסיבי לפחות בשנים הראשונות
      השנים הראשונות זה לא זמן לעשות חשבונות כאלה
      ככה אני חושבת בכל מקרה
      וכן
      זמן לעצמי עם עצמי חשוב לא פחות אבל לא חייב להיות סותר

      זהו
      חיוך

      • אורני

        נכון נכון ונכון, *אבל* תינוק גם צריך ללמוד להעסיק את עצמו, הוא לא יכול להיות על הידיים של אמא כל הזמן!

        • בטח לא כל הזמן
          רק בהתחלה רוב הזמן ולאט לאט פחות
          לא?

          • נעמי, את עושה לי חשק לצלם וידאו-קליפ ל”אמא יקרה לי”… (כן, כשאת בתפקיד היקרה… מת’ומרת? חיוך חיוך…)

            • אהההה…אני רחוקה מלהיות אמא מושלמת
              אבל אולי עם קצת איפור אני יכולה להראות כזאת…
              חיוך גדול וחיבוק

          • שום סכנה לציבור ושום עולם חרא ושום נעליים..
            אני מסכימה עם העובדה שצריך לפנק את הילד, לתת לו פטמה, או יד כשהוא צריך..
            אבל כשאמא נלחצת כשהוא בוכה, זה רק מהסיבה שהיא לא יודעת, שכשהילד נולד בצורה טבעית
            ( לידה וגינלית), ופעלים עליו המון המון לחצים פיזיים ונפשיים, דרכם של התינוקות לשחרר את הלחצים האלה הם לבכות, ככה שכן צריך להשאיר אותם עם צעצוע או שניים, ולתת להם להירגע בעצמם, אבל רק כשזה בתנאי שבדקתן שהבכי הוא לא מרעב, או מצורך להחלפת חיתול:)..
            זה שלא תעני לילד שלך, לא יגרום לו לחשוב שאף אחד לא עונה לא ושהעולם חרא, אני מסכימה שהתינוקות הם היצורים האינטילגנטיים ביותר, אבל הם לא יחשבו שהעולם חרא, הם יפתחו עצמאות, וזה בונה אישיות,
            ולסיכום, אף פעם אל תזנחו את הילד שלכם, ואל תפנקו אותו יתר על המידה, קיצוניות היא האויבת מספר 1 שלנו, מצאו את האמצע בהכל, דעו לשלב, ובעיקר שיהיה לכולכם חום , אור ואהבה 🙂

      • תגובה-
        יךדה או ילד יכולים לבכות וזה בסדר
        אבל הם חייב להבין שהבכי הוא לא פיתרון לרצון רגעי .
        כל עוד לא נשקפת סכנה אין שום בעיה
        ולהפך – זה מלמד את הילד שלא כל מה שהוא רוצה יהיה לו
        ובענין הלב והאמות או האבות – הורים אוהבים את ילדיהם אבל הם שם מעט לעומת החברה שלא תוותר אם הילד יבכה .
        הילד עלול למצוא את עצמו בבעיה חברתית גדולה שרצונן לא ימולא .
        תחשבו על זה

    • מאמא עוף

      הלוווו, אבי. קצת הגזמנו, לא??
      להניח לילד בוכה זאת הזנחה ממדרגה ראשונה.
      איך אתה יודע אם הוא לא רעב או רטוב או השיניים בדיוק מתחילות לגדול?
      להורים בלי לב ואחראיות מינמלית (של לקום לילד בזמן שהוא בוכה. הכי טרויאלי שיכול להיות) יגדל ילד עם לא מעט תיסכולים ומחסור גדול באהבה.
      ההתמסרות הראשונית היא דבר שבהחלט כדאי לקחת בחשבון כשמביאים ילד לעולם. התמסרות טוטאלית, מחויבות גדולה יותר מעבודה או כל דבר אחר. לילד יש רק אמא אחת. אמא יקרה שדואגת לצרכים הפיזיים והנפשיים, כזאת שמעניקה חום ואהבה בלי חשבון.

      • וגם אבא שדואג, מאכיל, מחתל וקם באמצע הלילה.

        • נכון מאד מאד מאד. גם אבא. יש לילד רק אבא אחד שאוהב אותו ודואג לו. תזכרו את זה, אמהות.

          • גם זה נכון מאוד
            והאבא כבודו במקומו מונח
            אבל
            בחצי שנה הראשונה לפחות
            רוב העיניין מרוכז באמא והיא הספקית הראשית ברוב המיקרים
            לא ככה?

            • בגלל זה חופשת לידה צריכה להיות מוכפלת לחצי שנה לפחות… (את יודעת שבשבדיה זה שנה? מתחלק בין ההורים איך שהם מבינים… זה מה שאפשר לעשות כשחצי הפרלמנט מורכב מנשים)

              • כן
                אני אומרת לך
                אם כל הגברים האלו רק היו זזים הצידה רגע
                הנשים היו יכולות לעשות שלום לסדר חופשות לידה
                לעשות כביסה וצהריים ספונג’ה ואולי קצת אבק
                באמת….אבל אחריי כל זה
                ממש כדאי
                שכל העולם יצא לחופש של שנה
                כ ו ל ם
                בחופש
                איך הגעתי לכאן…? אין לי מושג
                למחוק או להשאיר?
                אהבלה

    • אבל אתה צודק אם אין סיבה לבכי לא צריך להתרגש.
      צריך להתייחס ללטף ולאהוב(כתגובה לנעמי) אבל לא צריך להשתגע!
      גם לילד ימאס לבכות…

  3. סיפור מצויין!
    ומדויק.

  4. פיצית

    מר לי, ממש לא כוס התה שלי.
    כתיבה טובה, אבל סיפור נורא מפחיד, ולא מהצד היפה של המפחיד.

    אחד מחבריי ללימודים נוהג לברך אבות חדשים בברכת “תישן טוב”, ללמד את האב הטרי שמעכשיו שינה טובה וארוכה תהיה דבר נדיר, פנטזיה לא ממומשת. אבל ככה?

    אני לא אשן בלילה מרוב סיוטים 🙂

  5. מעצבת גרפית

    עדי מתוקה
    מהיום שנכנס הילד לחייך את פחות את עצמך
    יותר שלו ויותר איתו וחלקים מימך שייכים לו….כמו היידים…
    תאהבי את הרגעים האלה, במיוחד אלה שהוא לא יכול ממש לומר לך
    מה הוא רוצה. כי ביום שהוא יתחיל לדבר את תתגעגעי לרגעי הבכי
    הלא מובנים ותתקלי בבחור עם דרישות ורצונות ופה גדול כמו לאמא…
    אני מבינה אותך…מנקודת מבט של אמא טרייה להולך על ארבע שעיר ונובח
    שלעולם לא יגיד בברור מה הוא רוצה…
    נשיקות (סיפור מצויין)

  6. אמא שלו

    brrrrr
    is this what’s motherhood all about?

  7. זאת שיצאה עם שליח העיתונים

    למען הדיוק – את הסיפור עם ההוא שמצייר עם המכחול בתחת שמעתי בסרט “תשעה וחצי שבועות של שכרון חושים”.
    ובענין שליח העיתונים – תאמיני לי, כשאת שליח של עיתונים כבר קיבלת מספיק את העונש שלך -לקום בלילה בשלוש וחצי ולחזור לישון בשש ועוד בגשם… זה לא משהו. וזאת שישנה עם השליח קיבלה עוד יותר עונש. כי היא אפילו לא מרויחה כסף על זה שהיא קמה באמצע הלילה לתת נשיקה לגבר שלה לפני שהוא הולך לעבודה. ואת יודעת מה הכי עונש? שאחרי שאתם נפרדים את ממשיכה להתעורר לפי השעות שלו האלו, מתוך הרגל. את רואה, יש דברים יותר גרועים מילד בוכה.

    • אלמוני

      זאת שיצאה עם השליח?

      מה את בעצם רוצה להגיד ? למה את מתכוונת בתגובה הכ”כ טיפשית שכתבת.
      הדבר היחידי שהבנתי ממך – זה שאין לך מושג על מה את מדברת ושאת נוהגת לצאת עם שליחי עיתונים (?!)
      משתתפת בצערך….

      • זאת שיצאה עם השליח

        חמודה, בלי קשר לעובדה שכל עבודה מכבדת את בעליה, הריני להזכיר לך שגם עמוס שוקן כמדומני היה שליח של עיתונים לפני שהפך למו”ל, כי אבא שלו חשב שזה ענין של חינוך. ובטוח עוד הרבה אנשים שהיו צריכים עבודות מזדמנות כשהם היו סטודנטים. אבל! א. יצאתי. זה בעבר. ו-ב. מה כל כך טיפשי בתגובה? כל מילה אמת. אובייסלי שאת לא מתערבבת עם הפרולטריון. ג. בעצם התכוונתי לומר שגם אם השליח מרעיש עם הקטנוע, הוא רק מבצע את עבודתו…

  8. מדוזה

    נהדר
    פשוט נהדר
    רק מי שעובר את זה רואה את היופי בכל הזוועה הזאת.
    זאת אני בסיפור שלך, ואני לא מתחרטת לרגע.
    נכון שבהתחלה זה קשה, וההתחלה מאוווווד ארוכה, אבל תאמיני לי שכל תשומת הלב והאהבה, וכן אני מתכוונת גם לרגע שרציתי לחנוק את המלאך, משתךמת בגדול.
    לא להקשיב לאידיוטים שאומרים תנו לילד לבכות- יוצא ילד חסר בטחון ואהבה.
    הרי מי מאתנו לא כמהה לחיבוק לפעמים? סתם כך, בלי סיבה….וכמה נהדר כשבדיוק אז מישהו מגיע ונותן?
    תחשבו על זה!

    • אנונימוס

      ילד לא מכיר את כל התיאוריות הפסיכולוגיות האלו, הוא פשוט צריך להרגיש בטוח. תעשו לעצמכם ולהם טובה, אל תנסו לחנך אותם להיות עצמאיים בגיל שנה וחצי. כבר אמרו על זה גדולים וחכמים מאיתנו שילד שקיבל הכל יהיה נדיב יותר מהלב ויותר מהר מילד שניסו לחנך אותו לתת לאחרים.

  9. אמא יקרה לי י-ק-ר-ה
    אמא יקרה לי י-ק-ר-ה
    שיר חדש אשירה לך
    כי אני אוהב אותך
    אוה–ב א-ו-ת-ך
    אוה–ב א-ות-ך

  10. הצדיקה

    קצת אורלי קסטל-בלומי הסיפור הזה, לא?
    בצורה חיובית כמובן. מאוד נהניתי לקרוא.

  11. מצויין
    אהבתי מאוד

    זה בדיוק מה שהיה לי עם הבת שלי
    היא היתה תופסת את היד שלי ומכופפת אותה לתנוחה הרצויה לה
    ואם הייתי מזיזה היא היתה נוהמת מתוך שינה “את היד”בקול שלא מישתמע
    אלא מורגש בנהימת הבטן
    קיבלתי את היד שלי חזרה רק אחריי חמש שנים
    לפעמים היא עוד תופסת אותה ברכושנות אבל היד שלי שלי בחזרה

    כתבת מצויין כבר אמרתי?

  12. מצמרר משהו-לפחות לגבי מי שעוד לא התנסתה באימהות.
    ומה עם החיים שלך?הקריירה שלך?הזייונים? זהו?
    ציירת תמונה די עצובה – איפה השמחה של האימהות והזוגיות?

    • זאת שיצאה עם שליח עיתונים

      רותם, אולי אין כזאת, אבל אנחנו, במוחנו הקודח, רוצות לראות זאת כך? חוץ מזה, תשאירי לה את המאמרים על האימהות ותני לי להבריק עם המאמרים על הזיונים (והקריירה! והקריירהכ של הזיונים).

      • קדימה – בואי השמיעי את דברייך..להנאת כל הבננות..

        • אני מחכה להזדמנות שתבוא בארוחת ערב עם הרבה מרק בטטות ופשטידת אספרגוסים. או שנעשה את מאספרגוס פשטידה.

        • זאת שיצאה עם השליח

          רותם, את בטח לא מבינה מה כתבתי לך. פשוט חשבתי שאת מישהי אחרת בשם רותם. טוב, ההיא הבינה. ואני? את המאמרים שלי תמצאי פה בכל פינה באתר (להנאת הבננות). ביי.

    • את רצינית
      סימן שאלה
      לא מצאת בפנים את השימחה של האימהות
      עזבי הזוגיות זה משהו אחר
      אבל שימחת האימהות עוברת בכתבה בדיוק כמו הסבל להבריג אברים
      לא?

      • שמחת האימהות קיימת, ועוד איך, בסיפור הנפלא והמדוייק הזה!
        לא מצאתי בסיפור אפילו טיפה אחת של שינאה, רשעות, מיכניות או כל רגש שלילי אחר אל התינוק. רק התייחסות חצי מבודחת אל מציאות קיימת.
        ו-הלו הלו, שנה וחצי?
        יש אנשים שמנסים להעביר לתינוקות שלהם סידרת חינוך כבר בגיל חודש.
        וככה נולדים וגדלים אנשים אומללים שממשיכים את שושלת אי-היכולת לאהוב ולהיאהב.

        • ועכשיו יום שישי בערב שעה 19:00
          הגדול הלך עם האבא והקטן סוף סוף נרדם לאחר אמבטיה ( בן חודש וחצי)
          ובדיוק היום קיבלתי עיתון את ובו כתבה על האתר
          החלטתי, לאחר וסוף סוף יש לי חצי שעה של חסד להיכנס לאתר, והנה מישהי שמבינה אותי
          שיודעת כמה זה לפעמיים קשה ומתייש, נכון הם מקסימים וחמודים והרי כבר עברתי את זה
          הגדל בן 3 אבל מה לעשות לפעמיים באמת בא לך לצעוק “הצילו”
          ואז כשהבעל מגיע מהעבודה הוא חושב ששוב עברת יום נעים ונינוח בבית
          ולכי תסבירי לו שזה לא גן של שושנים , אבל כשמגיע יום שאת רוצה ללכת עם חברה הוא אומר
          אבל תקחי איתך אחד אני לא נשאר עם שניים
          אז אני אומרת – לכי תסבירי להם
          אז באמת שמחתי לדעת שיש עוד אמהות שמבינות אותי אותנו
          אז באמת ————– אמא יקרה לי
          ((0:

  13. שירילי

    עדילי
    כתיבה נפלאה
    נהנתי מאוד לקרוא
    כמה כאב יש באושר הזה?!?!?!?!?!

    • וכמה אושר (כבר) יש בכאב הזה?…

      כאילו, אם עוד לא נכנסנו אליו. בטח בדיעבד זה משהו אחר…

  14. ליאורי

    התןר בחורה צעירה מאוד ושאפילו לא חושבת על נישואין ואימהות, יכולתי להרגיש בבירור את “כוונתה של המשוררת”
    הסיפור לכאילו בא להראות איך בתור אמא את עושה הכל הכל הכל בשביל הילד שלך…..וזה נראה לי נפלא שיש
    כזו אהבה ללא תנאים ולפעמים עג כדי כך שאימהות “מוכנות” אפילו שתתפרק להן היד רק כדי שהילד שלהן ישן טוב בלילה.
    דווקא צורת הכתיבה הקצת שונה וכאילו “ה”מפחידה” היא זו שמעניקה למושג האימהות פן מיוחד ונפלא .
    ממש עושה לי חשק להתחתן וללדת!!!

    נפלא —נפלא—-נפלא—-
    עדילי
    המשיכי כך!!!
    ציון 10

  15. עדי היקרה!!!
    מי שהבין באמת את מה שרצית להגיד , כביכול -המסר , מעריך את הכתיבה הנפלאה, השנונה , המיוחדת!
    את צריכה להיות כנראה גם בן אדם מאוד מיוחד!
    נפלא , מבריק, שונה,
    מומלץ!

  16. A year after I became a mother I realized that I am not supposed to have fun. It was then when it started having fun. Now I have 2 children which is fun but still very hard, I wonder what am I doing wrong
    .

  17. יש לי זוג ידידים. היא עובדת קשה ומרוויחה לא רע, הוא אותו כנ”ל. לפני הילדים כבר עשו חושבים רציני ובסוף גם יישמו.

    אופר במשרה מלאה, בלילה לא קמים תמיד לילד, וכשהקטנה צריכה החלפת טיטול הם ניגשים, אבל לא בגלל שאין ברירה. אלא כי הם כל כך בוחרים. ואין חיה כזו שאמא נגררת בארבע לפנות בוקר בחזרה למיטה ואבא ישן שנת ישרים.

    אפשר לנהל ויכוח פדגוגי על זה. אבל לפחות במקרה הספציפי הזה, הנוסחה עובדת. הורות רגועה, אוהבת, לא מוגבלת רק לזמן איכות דווקא בגלל החופש.

  18. משוטטת

    יש לי תחושה שהדברים שנאמרו מבטאים דיכאון אחר לידה…לא, לא זאת לא קללה. הדכאון הוא לא יותר ממצב טבעי שנקלעות אליו רבות מן המאהות לאחר הלידה. ובכלל מן הצד השני של המתרס אני מכירה אמהות שפורחות אחר הלידה…קורנות מאושר וזוהרות גם בחושך כשהן מתעוררות באמצע הלילה להניק את הרך הנולד.
    חווית הלידה והאמהות שלאחריה היא אינדיבידואלית לגמרי. יותר מזה אין לדעת כיצד תקבלי את השינוי הדרסטי הזה בחיים. כדאי לקרוא הרבה ולהיות עירניים ומוכנים לכל מצב.

    • להיות מוכנים לכל מצב

      הצילו זה מצחיק בטירוף

      אויי אויי הבטן
      תחזיקו אותי אני נופלת

      אין כזה דבר להיות מוכנים לכל מצב
      פשוט אין
      חיוך צוחק

      • אז זהו, שלפני איזה שנתיים פגשתי ספר של קיית פיג’ס ושמו “החיים אחרי הלידה- מה שאפילו חברותייך לא יספרו לך על האימהות”…. “ספר המתמודד בכנות מוחלטת עם השינויים שמביאה איתה האמהות” .
        ואחרי שסיימתי לקרוא אותו, בתחושת זעזוע וייאוש מסויים, למרות שרוחו הכללית של הספר בהחלט אופטימית, החלטתי שהכי חשוב לי להינות מהחופש שיש לי בהווה ולעשות דברים שאי אפשר כשיש אחריות טוטאלית כזאת…
        להרבה בחורות יש תחושה עמומה שרק אחרי שהן יתחתנו וילדו יתחילו “החיים האמיתיים”. אחרי הספר הזה (ובאמת פלא. למה זה לא היה לי ברור לפני הספר? מיה סלע כתבה פעם, על איזה קשר שתיקה בעניין הקשיים האמיתיים האמיתיים…) בקיצור אז אחריו הבנתי שחוץ מהחיים שיתחילו עם האימהות יהיו גם הרבה דברים שישתנו לחלוטין ויהיו בלתי אפשריים. לכן מצווה גדולה וחשובה מאד להינות מן ההווה ולמצות אותו…
        אגב, הפרק הכי מדאיג שם נקרא “היחסים עם האב”…
        ובא לי לצטט כמה שורות מעניינות על המקום שלו כמו שהיא כותבת:
        “גברים נעשים יותר ממאהבים בלבד כאשר אנחנו מגדלות את ילדיהם.אנחנו תלויות בהם הרבה יותר משהיינו לפני לידת הילדים… הם חיוניים לחינוכם הבריא של ילדינו לא פחות מאיתנו, אבל עלינו להיות מוכנות לוותר על חלקים משמורת האימהות אם ברצוננו להפיק מהם את מיטב האבהות…. עלינו לאפשר להם לטפל בילדים בדרכם שלהם, ללמוד משגיאותיהם ולא לצפות מהם שיעשו הכל כמונו.”
        מה דעתך?

        (ברור שמכיוון שהקליטה של כולנו סלקטיבית תמיד, לא מפתיע למה השורות האלו תפסו לי את העין כשהצצתי בספר הזה עכשיו שוב… כי זה מתלבש “בול” על מחשבות אחרות שיש לי בעניין…)
        בכל אופן, כמה לא דחוף לי שזה יהיה אקטואלי …

        • הבנתי אותך
          וזה נכון
          אני זוכרת את עצמי נאנחת כשהיו מציעים לי עזרה ואומרת
          אבל הוא רוצה רק אותי
          אני חושבת שלא סתם זה ככה בחצי שנה הראשונה +
          כנראה יש לזה סיבה
          אני חושבת שזה קשור לגזע המוח של האימהות
          מה שלא אומר שאין מקום ללמידת התנהגויות חדשות
          אני ברורה?
          }{

          • ברורה ומובנה:-)

          • לא רק ברורה, גם צודקת.
            אפילו מדעית.
            בחצי השנה לאחר הלידה יש לאם צורך אינסטינקטי לקרבה פיסית מקסימלית עם הילד.

            זו כנראה הסיבה שאבות שיוצאים לחופשת לידה לעולם לא יעבור את גבולות הטרנד.

            • אהה אני לא בטוחה שזה לא יעבור את גבולות הטרנד
              עזרה ותמיכה זה חשוב מאוד כל הזמן
              השאלה הגדולה
              מי עוזר לאבא?
              כי האמא עם התינוק מחוברת
              האבא עוזר לאמא
              מי עוזר לאבא
              תדעי לך שזה המקום שבו יכסים מתחילים להתפרק
              בכל אופן מהנסיון שלי
              שלחתי לך….קיבלת?
              חיוך בוקר טוב

              • אמא שלו

                יחסים מתחילים להתפרק? לא בהכרח. לפעמים יחסים מתחילים להתחזק. אבל הכל כנראה תלוי בשני דברים:
                א. איך היו היחסים קודם
                ב. השקעה ועבודה קשה על הזוגיות
                מאז שהבן שלנו נולד, לפני חצי שנה, מצאנו את עצמנו בהתחלה בקושי מדברים (מרוב תשישות), שלא לדבר על חיי מין שהשתנו לא לטובה (ילד בוכה באמצע זיון ממש לא מוסיף לליבידו), אבל החלטנו לעשות מעשה: נסענו לחו”ל, עם הגוזל (אז בן חדשיים וחצי). נסיעה שהייתה שונה לחלוטין מכל הנסיעות הקודמות שלנו: לעשות רונדלים עם העגלה לפני שמגיע האוכל במסעדה כדי שנוכל לאכול בשקט, משחק “החזר את המוצץ ” כדי שיהיה לפעמים שקט בזמן הנסיעה, אני הנקתי תחת כל עץ רענן, על כניסה משותפת לים לא היה מה לדבר, והשיא היה, לדברי בן זוגי (ציטוט) ” ואני לא מבין איך מצאתי את עצמי, יזם מכובד בשנות הארבעים לחייו, עומד בתחתונים בחדר קרואטי עתיק ומביט בתינוק הממאן להרדם”
                בקיצור: קריעת תחת.
                אבל : עשינו חיים. היינו ביחד. צחקנו.
                ואח”כ הגיעה הקוסמת :בייביסיטר. יוצאים לארוחת צהריים ולסרטים (רק שנינו) כמו זוג מאוהב ומשתדלים לדבר גם על נושאים שלא קשורים לילד, וזה עובד.
                כמה טיפים: באיזשהו שלב, גם לאמהות מניקות, כדאי להכין בקבוק ללילה: כך האחריות מתחלקת בין שני ההורים (ואמא לפעמים יכולה לישון קצת)
                אם את שוקלת להיות חד הורית, תחשבי עוד קצת, ואם בכל זאת החלטת ללכת על זה תגייסי לך מערך תומך: הורים, חברות. אי אפשר לעשות את זה לבד.
                ודעה אישית שבטח תקומם עלי רבים, למרות עמדתי הדוגלת בחופש בחירה, אני חושבת שילד זקוק להורה ממין זכר והורה ממין נקבה

                • אני כבר שם
                  אולי אם הייתי יודעת אז חלק ממה שאמרת
                  הכל היה שונה
                  ואולי לא
                  וברור שזאת לא הסיבה היחידה
                  הנקודה כואבת עדיין
                  אבל אני לא מתמכרת לכאב יותר
                  כן אבא ואמא
                  כן
                  ברור
                  ואם זה לא יוצא כמו במושלם שחשבתי
                  אני אנסה לעשות הכי טוב שאני יכולה
                  בתנאים החדשים והלא קלים האלו

                  • אמא שלו

                    נעמי חמודה, אין מושלם. יש לעשות את המיטב. וזה כולל גם המיטב בעבורך.
                    היית עושה משהו אחרת? (שאלה לא במקום, מה זה כבר משנה? ובכל מקרה, לדעתי כל החלטה שאנחנו מקבלים היא ההחלטה הכי טובה לאותו הרגע, משום שהחוכמה בדיעבד אינה זמינה למפרע).
                    על כל פנים, עדיין לא מאוחר לגייס תמיכה, מכל סוג שהוא (אגב, עבורי “בננות” לפעמים היא סוג של תמיכה), ולמצוא הזמן לעשות משהו שהוא רק לעצמך.
                    שיהיה טוב, לך ולו להלהם.

                    • יש מושלם ..זה פשוט תמיד עם איזה פגם קטן
                      ככה שקשה לזהות
                      אם הייתי עושה משהו אחרת?
                      אם את מתכוונת ל..אחת שתיים שלוש ניסיון לעשות את זה אחרת
                      אז מהסקרנות כן
                      אבל אם זה אומר לבטל את כל מה שעבר עליי מאז
                      אז לא
                      בתור אפשרות של חיים מקבילים לבחון הסתברויות וכזה
                      כן
                      לא
                      לא מצליחה להחליט …האמת שאני דיי מסופקת אפילו שקשה
                      אבל הסקרנות תמיד אומרת
                      עוד עוד עוד
                      אני תומכת בעצמי כמו שהברון מינכאוזן משך את עצמו מהבוץ
                      תודה על השיהיה טוב
                      חיוך

                    • אמא שלו

                      איך ידעת שאני כל הזמן משתמשת בדוגמה עם הברון מינכהאוזן? ענק!

                    • את רואה יש ביינו קירבה
                      לא ידעתי בכלל האמת
                      הצליח לנו
                      חיוך בוקר טוב

      • משוטטת

        כל כך מצחיק?? נו, טוב…:)
        ב”להיות מוכנים” הכוונה היתה לא לחיות באילוז’יות. להשאר עם הרגליים על הקרקע. כן, יתכן שיהיו משברים ודיפרסיות. ובעיקר לדעת שישנה דרך לטפל בעצמך, גם אם את נופלת. בקיצור ליפול מכמה שפחות גובה.

        • אמממממ….עדיין מצחיק
          אבל לפחות אכשיו אני מבינה למה את מתכוונת
          חיוך

          • משוטטת

            חיוךקריצהנשיקהבאוויר…מספר פעמים נפלתי כבר ממש מגבוה, היום אני מנמיכה ציפיות לגבי הכל. מצחיק??

            • בטח
              גם אני נפלתי מממש גבוה
              ואפילו הצלחתי ליפול מסתם נמוך אבל הגעתי עמוק מתחת לאדמה
              בטח שזה מצחיק…אותי וטוב שכך אם הייתי ממשיכה לקחת את עצמי ברצינות
              כמו פעם
              לא נראה לי שהייתי נישארת
              תודי שזה מצחיק וניסגור עיניין
              בחזרה כל השורה הראשונה שלך
              }{

  19. הנסיכה הלוחמת

    אותי הסיפור דווקא לא הפחיד…רציתי להגיד ש”סיפור הוא סיפור הוא סיפור”, וגם שהגיע הזמן שמישהו ידבר על הצדדים “האפלים” יותר של האימהות ויש כאלה! וזה לא עושה אותך אמא סדרתית להיפגש איתם. אהבתי את הסיפור, הוא היה לי עצוב ומצחיק ובעיקר מוזר-במובן החיובי של המוזרות…אה…גם רציתי להגיד שמי שרוצה לעשות ילדים, שלא יוותר על זה ומי שלא שיוותר! אהבתי את הסיפור-אבל כבר אמרתי את זה…אני לא מפסיקה לחשוב עליו וגם לאהוב את הילד שלי.

  20. המוטרדת

    אני מקווה שהתחלת לחסוך כסף לטיפול ארוך טווח, בשביל הילד שלך! וגם לך לא יזיק איזה רנדוו קטן אך משמעותי, אצל הפסיכולוג. ומה זה כל זיוני השכל בנוגע לשליחי עיתונים למיניהם? למי איכפת מהם בכלל וממתי יש להם אגו? שיתניעו את הקטנוע שלהם בשקט ויתחפפו מהשביל שמתחת לחדר השינה כמה שיותר מהר!!!

  21. הקורבן

    אני בכלל גדלתי בקיבוץ, בבית הילדים, ואמא שלי אף פעם לא ניגשה אלי.

    • מאותו הכפר

      נשמה – גם אני -כמוך. מדור הלינה המשותפת…בררר…איזו ילדות מתוסבכת,אה?
      העצמאות המוגזמת,חוסר התלות במשפחה אל מול התלות המסרסת בחברה.
      אבל זה כבר נושא לכתבה אחרת.

  22. אבל אני כבר מתקין ציר מתכוננן כדי לפרק יד אחת, ולהשאיר לאשתי אחת.
    אתם יכולים להיות ציניקנים ולחשוב שזה בשביל שהיא תוכל לעשות כלים. אבל אני יודע שזה בשביל שאולי אני אוכל להרגיש לפחות חלק ממה שעדי הרגישה כשהיא כתבה את זה.

    איך באמת את מקלידה?

    • די!
      בבקשה!
      אל תגידי לי שכתבת את זה עם מכחול.
      בבקשה?!

    • אהלן,

      מי שוטף כלים יותר טוב, הגברת, או אתה?

      • הגברת

        טוב, זו לא חוכמה. רק אני עושה כלים בבית. מצד שני, אני עושה רק כלים. כל הבישולים מופקדים בידיו. אז מי עשה עסקה יותר טובה?

        • את
          בלי צל של ספק
          יו….את מכירה עוד מישהו שאוהב לבשל?
          גם אני רוצה
          זה מזכיר לי את השובינסטיות ההפוכה של אבא שלי
          הוא תמיד אמר לי
          מה שאת צריכה זה נהג וטבח

          טרם
          מצד שני אני מנסה לעוף במקום לנהוג
          ובקשר לאוכל….טוב אין לי תירוצים בכלל
          חיוך

        • שניכם שיחקתם אותה.

  23. תודה לכל המגיבים.
    אני רוצה להדגיש נקודה מסוימת שהעליתי בתמציתיות, ואף אחד לא התייחס אליה:

    אמא עם אגו חיונית לגדילה של ילד עם אגו.

    אמא שמבטלת את עצמה מפני ילדה אינה אמא טובה.
    ילדים גדלים – שפשפו עיניכם בתדהמה – על דוגמא אישית יותר מאשר על אהבה.
    אתם אוהבים את הילדים שלכם? סבבה.
    סבתא שלי אומרת: “ילד צריך לנשק כשהוא ישן”. עובדה: זה עובד.
    (מי שמכיר אותי יעיד שיש לי אגו מפותח למדי. יש אומרים: מפותח מדי.)
    ילד לא צריך לגדול בידיעה שאמא שלו היא עבד נרצע לרגליו. זה לא יכין אותו לחיים, ואפילו לא יעשה אותו מאושר.
    ילד צריך לגדול וללמוד להיות מאושר כמו ההורים שלו. בדיוק כמו שלהורים שלו אין מי שקם אליהם בלילה, גם אליו אף אחד לא צריך לקום בלילה. (הסתייגות: כמו שכבר אמרתי, חובה לקום אליו כשהוא רטוב, או רעב. אסור לקום אליו כי “הוא רוצה בידיים”.)

    • אמא אחת

      אוי אבי אתה כל כך ראציונלי. ילדים לא “צריכים” ולא “צריך”. זה איך שמרגישים. לא מגדלים אותם לפי עיצות מספרי פסיכולוגיה בשקל. גם לא מכינים אותם לחיים. אתה כה ספרטני. העולם אכזר ומר, ואנחנו בתור מבוגרים – אף אחד לא קם אלינו בלילה, אז שילמדו כבר מעכשיו המאנייקים הקטנים שהחיים קשים. ככה זה אצלך ? אני מקווה שלא. זה שהעולם אכזר וקר, זה סיבה מצויינת לאפשר לילדים שלנו להיות כמה שיותר מוגנים ומחובקים. הם לא צריכים כבר מעכשיו ללכת על גחלים כדי ללמוד שקשה. הם כבר ידעו לבד פעם.
      והסיפור הזה? נפלא ומרגש. ואמיתי. ואני קוראת לכל האמהות לא לתת להטפות מוסר, ולרגשי אשם לקחת מהן את הזכות להתבטא ולהגיד גם את מה שקשה ומוסתר לעיתים בחדרים האפלים.
      תודה על הסיפור הזה שלך, עדי.

    • אני לא מסכימה איתך, ואני לא היחידה מסתבר, גם “אמא אחת” (ואני מהמרת שעוד הרבה אמהות) , גם עדי יש לי רושם, גם וויניקוט וגם מילר הגדולים.
      אני לא אחייב אותך להסכים רק בגלל דעת הרוב, אני פשוט ממליצה לך כאן ועכשיו לעשות שיעורי בית. תקרא, תתרכז, תפנים, תשאל את אחותך אם יש לך, אחר כך נתווכח על זה אם תרצה.

    • גרררררררר
      אבי
      אני מחבבת אותך אבל אי אפשר ככה
      מה זה אסור לקום אליו כי הוא רוצה בידיים?
      מה זה?
      מה זה?
      מאיפה זה בא
      אתה כאילו אומר לאמא תקשרי את האינסטינקטים שלך במעיל משוגעים
      אל תקשיבי לעצמך
      אתה לא יודע שרק ההווה קיים?
      }{

      • אני לא “כאילו אומר לאמא”.
        עם כל הכבוד, אמא (ואבא) לא נמצאים בעדיפות ראשונה.
        מי שחשוב פה זה הילד.

        • התינוק חשוב
          האבא חשוב
          האמא חשובה

          חשוב לתת בזמן את מה שהואהיא זקוקים
          להיות זקוק זה לא רק להחליף חיתול ולתת אוכל
          להיות זקוק לחום הפיזי והרגשי זה לא פחות חשוב
          ככה אני רואה את זה לפחות

        • מדברת איתך מישהיא שגדלה במקום שבו האמינו בכל הקשיחות הזו. זה לא מייצר אנשים חזקים, זה לא מייצר אנשים עם משמעת עצמית, זה לא מייצר אנשים אם אגו יציב. אגב, אני האנונימוס למעלה (טעות לעולם חוזרת).

          צודקת נעמי, לכל אחד יש צרכים. ילד לא אמור להתחשב בהורים שלו בגיל שנה, הוא פשוט רוצה להיות נחבק. יש הרבה יותר מחוץ לטיטול ומוצץ.

    • אמא שלו

      צודק גם צודק.
      הבעיה היא בכמות, החוכמה לדעת מתי. ושום נזק לא יגרם אם מדי פעם גם ירימו אותו “סתם”.
      ילד צריך להרגיש שאוהבים אותו (ובהתחלה זה אומר לעשות הכל)
      בהמשך: ילד צריך לדעת שההורים שלו אוהבים גם את עצמם

  24. עובר אורח

    “יש לה רגל מתברגת וראשה על ציר/ ובלילה את ידה תולה היא על הקיר…” הו ילדות רחוקה ונשכחת. ובעניין גידול ילדים, אם מותר גם לאבות להביע את דעתם.
    גם אני וגם חברתי אם ילדינו, היינו ועודנו אנשים עובדים. היה ברור לשנינו שאם אנו קמים ביחד לכל בכי של ילד, מישהו מאיתנו יפול מחר. ולכן כמעט תמיד אני הייתי זה שנזעק למיטותיהם של ילדי. הייתי הולך לעבודה קרוע. הייתי יוזם ויכוחים בעבודה כדי להישאר ער וחד. באותן שנים החזקתי את עלית, לנדוור ומפעל קפה נשכח בשם תקה. הבעלים של שלושת המפעלים האלה בנו וילות מצריכת הקפה שלי. אוי כמה ששנאתי את התקופה הזו בחיי. אבל הם גדלו. מה זה גדלו? סוסים הם נהיו. אני ישן טוב את שלוש השעות שלי מדי לילה. אבל הדאגה והפחד לילדי גדל יחד איתם. הם גדלים והקושי גדל איתם. כשהגדול יוצא לדרכו, כשהבינונית נמצאת בבסיסה, כשהצעיר מתנהל עם רעיו, אתה לא מפסיק להיות מודאג. אתה לא חדל לשקשק. והדבר הנורא מכל: אתה פתאום קולט שהם מסתדרים יפה מאד בלעדי ההורים. ואז, לעזאזל, אתה מת לחזור לאותם לילות ללא שנת כשהם היו צריכים לך. שאז ידעת כי אתה מגן ומחסה להם, כי הכל בשליטה… לכן, נצלו את הימים והלילות האלה, יום יבוא והם יחסרו לכם. ואז תשמעו מהם: אוי אבאאמא, איזה נודניקים אתם. וזה כואב, כי הרי בתהליך גמילה (שלכם) מדובר.

    • אלמוני

      הכל עניין של פרספקטיבה, מה?

    • מדוזה

      ואתה באמת אדם יקר.
      כל הכבוד על הפרספקטיבה, והכנות.
      קלעת בול לנקודה, ולמרות שנאמר קודם בסרט הנהדר “פיטר פן” עם רובין וויליאמס ודסטין הופמן, הנקודה עדיין חשובה.
      כה לחיי
      וכן ירבו
      ואז אולי תהיה פחות אלימות וחברה נחמדה יותר, כי הרי הכל מתחיל מאותה נקודה.

    • הרבי הזקן

      אוי כמה שאתה צודק….

      באידיש אומרים: ילדים קטנים לא נותנים לישון, ילדים גדולים לא נותנים לחיות

      הרבי

  25. הקורבן

    ילדים לא קוראים תיאוריות פסיכו אנליטיות והורים שוכחים אותן כשהילד בוכה.

    • תפרחת

      כן אבל זה לא אומר שהן לא פועלות את פעולותן- התיאוריות

      הוא לא כזה מפגר פרוייד – ידע על מה הוא מדבר

      • הוא ידע על מה הוא מדבר נכון לאז
        ומאז עבר הרבה זמן
        ומה שהיה נכון אז
        כבר לא נכון היום
        תודה לאל הגזע האנושי בכל זאת משתנה
        אומנם מאוד איטי אבל בכל זאת

        • תפרחת

          אני לא ממש חושבת שאת צודקת
          אנחנו חיות אחרי הכל – חיות שחושבות אבל חיות
          הגזע האנושי כאינדיבידואלים נשאר אותו הדבר – אנשים הם בכל מקום דומים בבסיסם

          כתרבות השתנינו – אולי אפילו יום אחד יהיה שלום עולמי, טאץ’ ווד – אבל חוצמזה – אנחנו עדיין כאן ועדיין אנשים

          • גם אני לא ממש חושבת שאני צודקת
            אני מקווה שאני צודקת
            חיות מהמובן של בחיים כן
            חיות מהמובן של בהמות לא
            ככה אני רואה את זה

            • כן אנחנו חיות – בעלי חיים
              בהמות אנחנו לא, כי המצאנו את העניין הזה שנקרא מחשבה ואיתו באו כל הדברים שמפריעים לנו לפעול לפי האינסטינקטים שלנו – “שלשלאות החברה” או משהו כזה
              וזה גרר איתו כל מיני סיבוכים שמבדילים את האדם מן הבהמה אבל עושים אותו כזה מתוסבך

              לא ממש קראתי את פרויד אבל בגדול אני מבינה

  26. עדי, תודה. סיפור מדוייק להפליא.

  27. המניקה

    הרסת אותי עם הסיפור הזה, נדמה לי שאני כתבתי אותו ושלחתי לך גלי טלפתיה…למרות הכל אני מתה לעוד ילד (יש לי כבר בת) ויודעת שבפעם השנייה, אני ארגיש אחרת, אני אזכור שהבכי לא נצחי ושעד החתונה הכל יעבור! את כותבת כל כך מדויק ובדיוק במינון הנכון, זה גם קצת מצחיק…אבל אפשר לצחוק על זה, רק כשהם גדלים קצת, לא ככה?.

  28. הדפוק המודע

    מה שלא יהיה כל הילדים יישבו על ספת הפסיכולוג, אז כדאי שהאמא תחשוב גם על החיים שלה! סיפור נפלא ומדויק!

  29. אה… גברת. מה קורה?
    נו טוב אני מניחה שהפיוטיות מעל לכל.
    ובכן יחי האמהות וניפגש בשמחות.
    דרך אגב. מה היית עושה אם היו לך תאומים?
    אה, על זה לא חשבת מה?
    אוהבת אותך. דואט.

  30. לילדים הראשונים שלי הסברתי, כשהיו בני חודש, שיש להם אמא עובדת . ולכן עליהם לישון לילה שלם ברציפות מגיל שלוטשה חודשים.
    זה לקח שלושה ימים של בכי ומאז הם ישנים
    עם ההילד האחרון שלי אין לי כוח לעבור את התירונות הוא כבר בן יותר משנה ועדין לא ישן לילה שלם נכון שהוא מתעורר רק לבקבוק ונכון שזה לא ב 2:00 אלה יותר קרוב ל12:00 וזה לא כל כך נורא
    אבל זה לא נכון שהגדולים גדלים בי אהבה או עם איזו צלקת בגלל הטירונות שעברוואולי יהיו להם בעיות באישיות אבל הן יחסכו מהשלישי
    בתפקיד ארוך ומורכב ולא מסתכם בקימה בלילה.

  31. יוספה

    יופי של סיפור. סוף סוף קולה של אמא חנוקה, מחוצה, מתפרקת. את מוכשרת להפליא, גם הסיפורים האחרים על רמה. תמשיכי

  32. סיפור נפלא! כמה ישר וקולע, כל מילה בסלע (אפילו יצא לי חרוז).
    כל כך מוכרת לי התחושה שאין מספיק ממני לאף אחד – לא לבני המלאכי (שנה וארבע, ועדיין לא תמיד ישן לילה שלם), לא לבעלי, לא לחברות ובעיקר לא לעצמי. אבל בשורה התחתונה – נראה מי ינסה לקחת ממני את האמהות שלי, שאני כל כך מתענגת עליה. על כל רגע בו אני מרגישה כמו בכתבה עובר שבוע של אושר.
    ככה זה כשאת אמא, הנתינה לעולל היא טוטלית ובלתי מוגבלת – רק אם יקבל מקסימום ממה שהוא צריך (הכל אי אפשר אף פעם, אנחנו בכל זאת חיים במציאות) הוא יגדל להיות אדם אוהב ונאהב, עם ביטחון שיש לו “גב” בחיים, עם רגליים משלו לעמוד עליהן, עם בסיס יציב. והנתינה הזו לפעמים מעייפת ומתסכלת.
    את אבי אני לא מצליחה להבין – אתה מנהל משחקי כח עם תינוק? “להראות לו מה זה”? ללמד אותו כבר מגיל צעיר שאין על מי לסמוך, שהוא לבד בעולם? לתינוק (בן יומו או בן שנתיים-שלוש) גם חלום רע או חושך בחדר הם בבחינת סוף העולם, לעיתים יותר מחיתול רטוב. לשיטתך אמנם לאחר מספר לילות התינוק יפסיק לבכות – אבל רק משום שאין טעם, משום שעזרה לא תגיע ממילא, משום שהוא לא יכול לסמוך עליך שתושיע, שתנחם, שתרגיע, משום שהוא לבד. להזכירך מדובר בתינוק שאינו יכול עדיין להרים את ראשו ללא עזרה. הוא חסר ישע לבדו, והוא מודע לכך; הוא תלוי לחלוטין בהוריו (בעיקר באמו). נראה לי אכזרי לא לקום לילד בוכה באמצע הלילה.
    אני אינני מיישמת את שיטת ה”שיבכה”, והמלאך הטן שלי מורם על הידיים כמעט כל פעם שהוא חפץ בכך, מקבל נשיקות על ימין ועל שמאל ובכלל זוכה להרבה גילויי חיבה מכל הסובבים אותו. התוצאה – ילד בוטח בעצמו שמרשה לעצמו לבדוק את כל מה שסביבו ללא רתיעה, שמבקש ללכת למיטה כשהוא עייף, שמנשק תמונות של אבא כשהוא מוצא אותן, שבא לנשק וללטף את אמא כשאני נראית לו עצובה או מוטרדת, בקיצור – הוא מחזיר לנו את כל האהבה הזו שהוא מקבל פלוס ריבית. הוא יודע שאוהבים אותו.
    ותאמין לי, אבי – בשביל זה שווה אפילו לקום בלילה.

  33. מאד נהניתי מהתיאורים הנועזים.

  34. ספר נחמד מאוד שמתאר את החיים הראליים. יפה מאוד!!!!!!!!!!!!

  35. את חרא של אמא

    • עוד אמא אחת

      איך זה שאף אחד עוד לא כתב כאן על מיטה משפחתית?
      עשרות משפחות בישראל כבר גילו את הסוד:
      כשישנים עם התינוקות בלילה כולם ישנים יותר טוב ולא צריך לקום לרצפה קפואה, רק להסתובב על הצד ולהניק או לחבק ולחזור לישון.
      יש הרבה מאד מידע ומחקרים על נפלאות השינה המשפחתית, אבל בלי להכנס למחקרים ועניינים- זה פשוט כיף! וזה עובד טוב. רק חשוב שהמיטה תהיה גדולה ויהיה נוח לכולם.
      (

  36. אחותי,
    את כותבת כמו הד מתוך אחד מחדרי ליבי- זה הימני, המרושע והאנוכי,והמצחיק.
    גם אני יכולתי לכתוב ספור קצר על כל האלמנטים שהבן שלי (שנתיים וחצי) לקח לי, דילדל (ציצי), דילל ( תאים אפורים), אלמלא היה לי סופר אגו קטלני. כמו, אגב, לחלק מהנשים שהגיבו לספור שלך. אלה שהילדים שלהן חתכו להן גם את החוש הומור.
    אני נורא אוהבת את הכתיבה שלך (ואני ביקורתית כסח ומסרסת מקצועית).

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *