היתכן שכל הבנות חולמות להיות רקדניות? מירי גריי חוזרת לתקופת השפאגטים, חוג הג'ז ובגד הבלט הורוד

איפה הבגד בלט שלי?

הייתי די קולית כשהרקדניות הראשונות עלו על הבמה, נשבעת. כמעט לא שיחקתי עם השיער כשיצאנו בהפסקה לעשן סיגריה. אבל כשנגמר המופע, וכולם התרוממו משותקים קצת מהתפעלות, הרשיתי לעצמי לבלוע רוק, והתחיל לגרד לי הזה, שמשוח באלוורה כבר שנים.
היי, זה רק הדמיון שלי, או שזו שישבה לידי, ולא הרפתה משילוב הרגליים המאומץ שלה כל המופע, עשתה עכשיו פירואט קטן ביציאה מהאולם? רגע, זו חברה שלי שם שמסובבת את הראש פתאום ימינה בתנועות מעגליות איטיות? ומה עם התיכוניסטיות הפריקיות בשורה האחרונה. ההליכה שלהן לא הפכה פתאום זקופה יותר? אצילית יותר?
הייתי שם. נשבעת. אחרי חודשים של אימונים במי הנהר הדלוחים, הצלחתי לבצע עם ג’ניפר גריי את ה”ליפט” הישר לתוך הכתפיים החסונות של פטריק סוויזי. למדתי גם בעל-פה את קטע האודישן לפיינליסטים ב’שורת המקהלה’. הל, אפילו רקדתי היפ הופ עם עגילי חישוק ענקיים ליד ג’וליה סטיילס ב”ריקוד צמוד”. רבות מהכוריאוגרפיות המופלאות של חוג הג’ז המקומי תורגלו בחדר התכול שלי מול המראה. הנפות רגליים אלכסוניות והצלבות ידיים מיוסרות הודבקו על שירים של וויטני יוסטון ודפנה ארמוני.
קיץ אחד התאמנתי עם חברה לקראת מדליה אולימפית בשפגאט בנות. שלוש דקות אחרי שחגגתי אליפות, מתחתי שריר ירך פנימי סודי ונגמרה קריירת נערת הגומי שלי. אפילו ליקטתי במשך השנים פריטים שהרכיבו בבוא הזמן את תלבושת הרקדנית המודרנית האותנטית שלי. טרנינג גזור, מתחתיו טייץ גזור. חולצה חושפת כתפיים, גזורה, ומתחתיה גופייה צמודה. יחפה עם צמיד צבעוני לקרסול. גזור?

כולן חולמות להיות רקדניות. הילדות השמנמנות עם הבגד בלט הורוד האלסטי מספיק, שבשיעורים הן תמיד פעימה אחת אחרי כולן. המורות לעיצוב הגוף, שהופכות כל תרגיל לחיזוק שרירי האגן לרסיטל של להקת המחול סביוני רמת גן. בנות השלושים וארבע וקצת, שתולשות מספרים ממודעות “אף פעם לא מאוחר מידי” לסדנאות אימפרוביזציה למבוגרים. המטרה – ללמוד לרקוד שושנות ים ופתיתי שלג. מאוחר מידי, תאמינו לי. אולי זו הייתה הגאונות של ‘אנאפאזה’ ל”בת שבע”. הם בנו על הניצוץ בעיניים, על הכמיהה הסודית. מי שהיה שם יודע. שבסוף הרקדנים מפנים את הבמה לכוכבים האמיתיים של הערב, מושיטים ידיים שרירותיות לקהל הקפוא. והצופות, הן מובלות לשם ברצון, מעודדות מקולות מחיאות הכפיים, משאירות את העכבות יחד עם התיק על הכיסא של הבעל.
נשברתי כשלמדתי אצל הכוהנת הגדולה של המחול עם כל מיני בוגרות של תלמה ילין ועירוני א’. הרגשתי זקנה, פתטית. יום אחד באמצע האדג’ו נפל לי האסימון. זו המוזיקה, זה הטמפו. זה היה הריגוש שלי. פחות הטכניקה. בשבילי זה היה לעשות תרגילים ליד הבר עם “גלורי בוקס” של פורטיסהד, או ללמוד צעדים לקומפוזיציה שלמה שחוברה על אחד מהאינסטרומנטליים של פיטר גבריאל. ידעתי בדיוק מתי לצעוד קדימה, לקחת נשימה עמוקה או למתוח את הרגל לפוינט. חוש קצב כבר אמרתי. יכולתי להיות רקדנית-עם מצוינת, מבצעת מעבר חלק בין ‘שבתם מים’ לצעד תימני, אבל השאר היה קצת לוקה. שכחתי מהבייסיקס. חוזק שרירים, גמישות סבירה, גימור תנועות. גם לא ממש ידעתי לדבר את השפה. פלייה, פאדבורה, שאסה? וויתרתי. חזרתי ללמוד פסנתר. זה היה בסדר, יותר מבסדר.

כולן רוצות להיות רקדניות או שהכל מתחולל בראש שלי? הרי הריקוד הוא שפת הרגש המתפרצת ספונטנית בגוף. אני יודעת, קראתי. זה ענוג. זה אסתטי, זה נו, משובב נפש. אבל במבט לאחור יכול להיות שהייתי החולמנית היחידה שרקמה דמות של רקדנית בלט על הבד בשיעור מלאכה או שגזרה את כל הטרנינגים בארון.
אולי במקום להיכנס לסוזן דלל ביראת קודש, מישהי נכנסת ככה לקאמרי. אחרת משתוקקת להיות עם ריטה על הבמה בקיסריה, או מזילה דמעת ניצחון באצטדיון יד אליהו. אולי. אבל אז זה גם אומר שזו שישבה במופע לידי מכווצת, נפלה בגלל נעלי העקב החדשות שלה, שחברה שלי נקעה את הצוואר מהישיבה הממושכת, ושההליכה של כולן זקופה יותר כי אני זו, שלזכר הימים הטובים, יישרתי את הכתפיים והרמתי את הראש מהרצפה.

על הכותבת מירי גריי

ילידת 1976, בוגרת פסיכולוגיה, בדרך כנראה ללמוד קצת עיתונאות

תגובות

  1. סילבי

    יפהפה.
    וכן, כולנו רצינו להיות בלרינות. כולנו.

    • לירון

      את אחת מאלו שחולמות להיות בלרינות?
      יש לי דבר אחד להגיד לך- זה זוועה. זה כואב, זה מעצבן, זה ממש נורא. אני לומדת בבית ספר לאומנויות ואני אחת הטובות ביותר בכיתה שלי. אבל אני שונאת את זה, וכמה רגעים אחרי שגם את תתחילי ללמוד- תחלמי חלום אחר.

      • לא ברור לי איך את גם כל כך טובה וגם שונאת את זה ? זה לא אמור לבוא ביחד?? עצוב ביותר לדעתי! ואם את באמת שונאת את זה ולא תלמדי לאהוב את זה, את לא תישארי טובה לאורך זמן! מבטיחה לך!!
        אז תחשבי טוב טוב מה את כן אוהבת. ותעופי משם ומייד!
        חיים רק פעם אחת!! חבל שתצטערי על זה בעוד כמה שנים
        בהצלחה..:)

  2. מרתה גראהם

    מדויק וקולח.
    בנות חולמות להיות בלרינות, וגברים כבאים.

  3. סטיבן הוקינג?

    לא מזדהה. אף פעם לא רציתי להיות רקדנית (אם כי תמיד רציתי חברה כזאת). בכל מקרה, כמו שאת כבר יודעת אני חושב שהטקסט סבבה (גם מקריאה שניה) ותגובה נוספת לרשימה, אף פעם לא מזיקה…

  4. וכן, רצינו. ועדיין רוצה.
    כשרקדתי בלט (בגד גוף ורוד, סרט בשיער והכל) כילדה ידעתי שלא אהיה בלרינה – רציתי להיות ארכיאולוגית – אבל בכל פעם מחדש פיניתי מקום לאשליה הזו. ואם יש משהו אליו אני מתגעגעת, זה לרגעים בהם ידעתי ללא ספק שאני בלרינה. תודה מירי, על רגעי קסם כאלו בראשיתו של יום עבודה.

  5. אנונימה

    ובכלל, בלט תמיד הרתיע אותי.
    כבר מילדות לא היה נראה לי כל הקטע.
    והיה נראה לי שכואב להן/ם באצבעות.
    גם לא אהבתי בובות ברבי…
    זה קשור ?

  6. אלמוני

    אחרי שנפלתי פעמיים מהקורה, החלטתי שעדיף עצמות שלמות מאשר חלומות שבורים

  7. רציתי (ועדיין) להיות ריטה. מגיל 8. ולא הייתי בשיעור בלט אחד בחיים!

  8. dokzinea

    מה זה הסגנון החדש של הכתיבה המסורבלת והמסרבלת?
    רעיון נחמד עם עוד כמה משפטי מפתח, אבל לשם מה המריחות מסביב?
    ליטוש יותר.
    NEXT

  9. צילה

    בדיוק השבוע אני והמשפחה שלי נזכרנו בחוגים שהיו לנו כשהיינו קטנים, ואבא שלי אמר לי “נכון שהיה לך בגד גוף תכלת?…” (אפילו הם זוכרים…כנראה שגם להם נשארה טראומה…:-)

  10. פרימה בלרינה

    כשאני גדלתי, כולם מסביבי רצו להיות בלרינות באמת. וחוץ מזה, עם יד על הלב, כמה בנות יכולות להגיד שהן מעולם לא לקחו אפילו שיעור ריקוד אחד?
    אבל הדבר הכי כיף זה להגשים את החלום. אצלי, חלום הילדות הפך לעיסוק. אז כמו שמישהי כתבה, זה לא קל. החיים של רקדנית הם לא חיים קלים, אבל מצד שני, אני לפחות (וגם רוב הרקדניות בלהקה אתי – להקה מוכרת מאוד) מאושרת כל יום לקום ולרקוד, לא משנה כמה כואב וכמה אני פצועה בסוף.
    ובאשר לבחור שאמר שהוא היה רוצה חברה רקדנית – בן הזוג שלי ממליץ בחום… מסתבר שרקדניות באמת יודעות לעשות דברים שבחורות אחרות לא יודעות.

    • הייתי פעם...

      את צודקת… מנסיון…
      אני הייתי פעם בלרינה ונכון שזה כואב ואני סבלתי אבל התנועה זה החיים שלי ואני מהר מאוד הבנתי שאני פשוט לא יכולה בלי זה…
      אבל גם הבנתי שזה פוגע בבריאות שלי, אומנם אני לעומת האחרות לא הייתי צריכה להקיא כל פעם שאכלתי משהו כבד, לי נותנה המתנה של עיקול מהיר…
      אך בכל זאת עזבתי את זה ועברתי למשהו יותר קל ויותר לטעמי : ריקודים סלונים , שם אני יכולה עכשיו להוציא באמת את כל מה שאני מרגישה כלפי החוצה בתנועה… אני מציעה לכל אחד ואחת להיות מה שהם באמת רוצים ולא לפספס היזדמנויות..

  11. אלמוני

    כתוב מסורבל.אבל בסוף הבנת ימה רציתי(נדמה לי).אני רקדתי13שנה בלט קלאסי ומטורפת על זה וגם על הכאבים.כשלא יכולתי להגיע יותר ניסיתי מכון כושר.נחמד אבל לא כמו בלט.ואגב כל מה שהצלחתי בחוגים במכון זה בזכות הבלט.גם אני מגיל5חלמתי ועדיין חולמת(אצלי החלום לא מתממש משום שאני דתייה אולי אקים משהו לדתיות?)לא כולן חולמות.כשהתחלתי כמעט כל בנות היישוב רקדו.נשארנו רק חמש בערך שהתמידו.אנשים עצלנים!אבל נכון הנאה של ריקוד סוחף איו פה!רק על הבמה או בכשאני רוקדת בחתונות של מרוקאיות או בוכריות עם כל הניענועים הנילווים וכו’.ריקוד זה משהו שכמו שאמרת פורץ מהנשמה אך הכח לרקוד כשהוא פורץ נובע מהעמל הרב שהשקענו בטכניקה בשיעור הקלאסי המונוטוני והמשעמם לפעמים והמאוד מייגע.

  12. אני מאוד אוהבת לירקוד בלטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטט

  13. אלמוני

    חחחחחחחחחחררררררהההההההההההההההההההההההה

  14. ן77וטו

    אני אוהבת מאוד בבבבלללטטט

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *