והפעם אמא של שחר חוזרת מטיול בפארק ומוצאת את אבא של שחר קורא עיתון ואוכל סנדביץ' עם נקניק

אמא של שחר

הטיול בפארק התארך כי פגשתי את רונית. כבר היה כמעט חושך לגמרי, ושחר נרדם בעגלה.
חיכיתי הרבה זמן למעלית, וזה עיצבן אותי. השכנים מלמעלה עוברים דירה, והם מעמיסים רהיטים במעלית. לא הצלחתי להכניס את המפתח לחור המנעול. ניסיתי כמה פעמים. בסוף שמעתי צעדים נגררים בכפכפים, ואבא שחר פתח לנו את הדלת מבפנים.
“אה, אתה בבית”, אמרתי לו והכנסתי את העגלה לפניי.
הוא זז ופינה לי את הדרך, ונעל את הדלת אחריי.
הוא לבש גופיה ואת המכנסים הארוכים של העבודה. אני לא אוהבת שהוא נשאר עם המכנסים האלה בבית. הוא יכול לקמט אותם או לעשות בהם כתם.
השארתי את העגלה בכניסה ולקחתי את שחר למיטה שלו.
כשחזרתי אבא של שחר ישב ליד השולחן. מולו היה מונח המוסף של שבת (היום כבר יום חמישי). הוא ישב שם ואכל סנדביץ’ עם נקניק. לאט לאט הוא לעס, ובינתיים דפדף בעיתון ומידי פעם התעכב באיזה דף. כל הדמות שלו הרכונה מעל הכריך והעיתון הייתה כל כך מוכרת, כל כך חלק מהבית הזה, ובכל זאת זרה.
עמדתי בפתח והכנסתי ידיים לכיסים. לא ידעתי מה להגיד.
“מתי הגעת?”, שאלתי אותו ושילבתי ידיים על החזה.
“לא נורא מזמן”, הוא הרחיק את הכריך מפיו וסובב אלי את הפנים שלו, משתדל לבלוע במהירות. הצללית האפורה של הומר סימפסון כבר כיסתה את הפרצוף שלו, והמסביב של העיניים שלו היה בצבע דומה. ליד הרקה היה לו כתם שחור, כנראה גירד שם אחרי שדפדף בעיתון. הוא הניח את הכריך והסתכל עליי, ובינתיים חיפש עם הלשון פירור תועה בין השיניים הקדמיות.
“יש מים חמים?”, שאלתי אותו, והלכתי אל המקלחת.
“לא יודע”, הוא עוד אמר בטון השקט, כאילו לא שם לב שהתרחקתי במסדרון.
במקלחת, כשהורדתי את הבגדים, ראיתי את החולצה הלבנה שלו בכיור. הוא כנראה הכתים אותה, וניסה לנקות את הכתם בסבון. הוצאתי את הראש מפתח המקלחת וכבר מילאתי את הריאות.
הוא ישב ובהה אל הקיר שמולו והרים את הכריך שוב בידיו. החזרתי את הראש למקלחת, וכיסיתי אותו בכובע הפלסטיק הוורוד.

על הכותבת הדס מטס

ילידת, 1968, עוסקת בכתיבה ועריכה לאינטרנט, יוזמת ומנהלת קהילות מקוונות, וחברה בהנהלה של עמותת אשנב(אנשים למען שימוש נבון באינטרנט).ספרה "רבע עוף" יצא לאור ב-2007 בהוצאת "אגס". http://www.reva.co.il

תגובות

  1. תגידי מה את רוצה?

  2. אולי מספיק כבר עם הסיפורים המשעממים שלך.
    את לא מעניינת, שחר לא מעניין וגם אבא של שחר ממש לא מעניין.

  3. מיואשת

    האם זו תרפיה ?
    שקלת ערוצים נוספים ?
    אולי את שופכת אנרגיות לתעלות שלא מובילות לשום מקום ?

    לא חראם ?

  4. עוד אישה

    לכל המגיבים הקודמים – תנסו לחשוב שניה על הסיפור לפני שאתם מגיבים.
    הסיפור לא משעמם, הוא פשוט לא דרמטי וסוער.
    הכותבת מתארת סיטואציה של חיים יומיומיים פשוטים ואפורים עם בן זוג שפתאום הפך לזר ואולי קצת דוחה, מישהו שבכלל אין לו שם אלא הוא רק “אבא של” וחיים של מטלות יומיומיות.
    סיפור עצוב שמתאר חיים רגילים.

  5. מאמר פשוט לכאורה שמסתיר בתוכו כל כך הרבה כאב שאני מזדהה איתו, הבאנליות, המובן מאליו, הריחוק והזילזול הלא מופגן, כל כך כואב

  6. אמא של שחר

    הגדרה מאוד יפה של המצב
    כנראה שצריך להיות בו כדי להרגיש אותו
    כמו מרבית הדברים

  7. מבינה על מה את מדברת.
    רק היום זעמתי והיכיתי את ילדיי בגלל שבעלי נוהג כך.
    כולם חשובים שהוא נהדר ותמים ושהכל בסדר ולא יודעים כמה שאני נרקבת איתו.
    וכשהוא עייף הס מלהזכיר מין.
    אנימ מרחמת על עצמי, על הילדים שלי ועליו-אותו אני גם שונאת.

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *