תמנע אספה את אסמעיל אבן מזיד בכביש חיפה. כשהוא נכנס לאוטו, הם חייכו זה לזו. ''שרון, בוא ננסה אחרת'' נכתב בשלט שהיה תלוי בכניסה למחלף הרכבת

אסמעיל ויוסוף

תמנע אספה את אסמעיל אבן מזיד בכביש חיפה. כשהוא נכנס לאוטו, הם חייכו זה לזו. ”שרון, בוא ננסה אחרת” נכתב בשלט שהיה תלוי בכניסה למחלף הרכבת.
”אולי כדאי למלא דלק לפני שיהיה מאוחר מדי?” הציע אסמעיל. ”לא צריך. נגיע עד ירושלים,” הרגיעה תמנע.
אסמעיל חיטט בתיקו לוודא שכל הדפים של הנאום שם. הוא סימן עם טוש זורח קטעים חשובים שירצה להדגיש. הוא חיבק את תמנע והיא שרה עם גלגל”צ. בחוץ היה שרב, שהמזגן לא הצליח לגבור עליו. אסמעיל ותמנע היו צמאים. גם השדות המצהיבים נראו נואשים למים.
לפני לטרון התחילה המכונית לקרטע. תמנע נצמדה לימין. המכונית האטה, חרף כל ניסיונותיה של תמנע להאיץ. המכונית חרחרה, חרקה ושבקה חיים בשולי הכביש.
תמנע הביטה באסמעיל, ”מה נעשה עכשיו?” נלחצה.
”אני אתפוס טרמפ ואביא דלק מהתחנה בלטרון. חכי לי באוטו,” אמר.
מונית שחלפה במקום אספה את אסמעיל. תמנע ישבה באוטו, תופפה בציפורניה על לוח המחוונים, עישנה סיגריה ועוד אחת, שמעה חדשות וחיכתה לאהובה שישוב עם דלק.

אסמעיל הגיע לתחנת הדלק ושם לרגע היה נדמה לו שהוא מבחין במכונית של אחיו. הוא התקרב וראה את אחיו, יוסוף אבן מזיד.
אסמעיל נקש ליוסוף על החלון. משהבחין יוסוף באסמעיל חיוך התפשט על פניו. הוא יצא מהמכונית, נשק לו על שתי הלחיים וחיבק אותו חיבוק אמיץ. יוסוף ואסמעיל לא התראו כמעט שלושה חודשים, מאז שיוסוף נסע לירדן.
”מה אתה עושה פה?” שאל אסמעיל בערבית.
”חזרתי אתמול. פגשתי את אמא ואת וליד וסמירה. הבאתי מתנות” סיפר יוסוף. ”ומה איתך אח שלי, החיים טובים אליך?” שאל.
”ואללה… בלי עין הרע, אני מבסוט,” ענה אסמעיל. ”זוכר את היהודיה, תמנע? אני איתה פה. אנחנו בדרך לירושלים. נתקענו פה בלי דלק באמצע הדרך. תפסתי טרמפ עם מונית.” ”לאיזה כיוון אתה? תקפיץ אותי אולי חזרה לאוטו?” שאל אסמעיל.
”תן לי לגמור פה. גם מכונית תופת צריכה דלק כדי לנסוע. אני מגיע לטרמפיאדה, משהו כמו חמש קילומטר מפה אחורה,” אמר יוסוף.
”מכונית תופת, אה?” צחק אסמעיל ונכנס לאוטו.

תמנע שמעה חדשות בפעם החמישית היום. שוב פיגוע ירי בגילה – ”לא היו נפגעים ולא נגרם נזק”, ”פצוע בשומרון והשרב רק יתחזק לקראת סוף השבוע”. היא פיהקה לתוך כף ידה, לקחה את ההרצאה של אסמעיל ו ונפנפה בה כמניפה.

”אז מה חדש אצלך, יא אחוי?” שאל יוסוף.
”הכל אותו דבר. מקווים שיהיה טוב. אנחנו בדרך להפגנה של שלום עכשיו, תמנע ואני. אולי תבוא?”
”אתה יודע שהדברים האלה לא בשבילי,” צחק יוסוף.
אסמעיל ויוסוף נעצרו ברמזור. יוסוף התמתח ותוך כדי כך פיהק. כשהרים את ידיו, אסמעיל הבחין פתאום בחגורת נפץ עם שעון עצר אלקטרוני שמחוברת לגופו.
”מה זהההההההההההה?” הזדעק אסמעיל. ”חשבתי שאתה צוחק איתי. תוריד את זה,” פקד עליו, ”תנטרל את זה. מה, אתה מטומטם? מה נהיה ממך יוסוף… רוצח?” צרח.
”תרגע.בדיוק עוד שלוש דקות אח שלך יהיה שהיד!אני מקריב את הקורבן למען המשפחה. אמא אמרה לי שהיא גאה בי, שאני מביא כבוד למשפחה. תקבלו הרבה כסף על זה,”אמר יוסוף בציניות שאסמעיל לא הכיר.
אסמעיל הביט בעיניו של יוסוף חיוור ונוטף זיעה. הוא הושיט את ידו וליטף לו את הפנים זרועי הזיפים הדוקרניים,”כמה כסף אתה צריך, אה?” אמר והוציא בטירוף שטרות של כסף מהארנק. ”יש לי עוד… אני יעזור לך כמה שאני יכול.אני אפסיק ללמוד באוניברסיטה. נבלה עם אמא קצת יותר.הא? תעצור את השעון. אתה בן אדם טוב, לא כמו השאהידים האלה… תחשוב בהגיון.”
”אני אוהב אותך, אחי. תודה על הכל. עוד דקה לפיצוץ. יאללה. צא,” אמר יוסוף בשוויון נפש ונשק לאסמעיל על לחייו.

תמנע חידשה את האיפור על פניה וחשבה איך תפגוש את יואב רונן, האקס, בהפגנה.
היא תהיה גאה ללכת לצד אסמעיל, הנואם המרכזי, כשיואב, שלא ראה אותה חצי שנה, יתחיל שוב להזיל עליה ריר.
היא הציצה שוב בשעון. ההפגנה תתחיל בלעדיהם. היא סמכה על אסמעיל. בטח יש לו סיבה טובה לעיכוב.

“מכונית תופת………..מחבל…………תברחו………,” צרח יוסוף בכל כוחו כשנמלט מן המכונית.
עד שקלטו בטרמפיאדה את קריאותיו, נשמע פיצוץ עז, שהרעיד את כל האזור.
השמיים סביב השחירו. שקט מצמרר החליף את ההמולה שהייתה שם אך לפני רגע.
תמנע קפצה בבהלה מקול הנפץ הגדול. היא ראתה בצדו השני של הכביש המהיר ענן שחור מיתמר וניידות משטרה צופרות שהיו בדרכן לאזור.
שידורי הרדיו במכונית נפסקו בבת אחת -”פיצוץ עז נשמע לפני מספר דקות בכביש ירושלים תל אביב. הערכות ראשוניות קובעות שמדובר במכונית תופת. משטרת ירושלים שהגיעה למקום מדווחת על עשרות נפגעים”.
”אסמעיל,” צעקה תמנע. היא פתחה את דלת המכונית ורצה אחוזת אמוק לכיוון הפיגוע, אבל האזור כבר היה מגודר. ליבה הלם בפראות. המראות היו הגיהינום בהתגלמותו.
מבעד להמולה ולענן השחור הצליחה להבחין באסמעיל, שפניו ובגדיו מגואלים בדם. על ידיו היו אזיקים. “תפסנו את המחבל,”, הודיע בקשר בתרועת נצחון השוטר שהוביל אותו לכיוון הניידת.

על הכותבת עדי אלון

ילידת 1970. עיתונאית עם עבר היי טקי, עובדת על ספר ביכורים, שולחת ידה בתסריט אנימציה, בשלהי תואר שני בלימודי דתות הודיות.

תגובות

  1. האי קוזינה,
    הסיפור מצממרר בשמאלניתויו. אני מאמינה שהוא מעורר אנטגוניזם בצד השני של מפת יפי הנפש. האמנם ?
    הכרכרה

  2. אלמוני

    what are you trying to say?

  3. what are you trying to say?

  4. לא כל כך משנה

    בעיה של הישראלים זה ההתנשאות הבלתי נסבלת שלהםת עד עכשיו לא מצליחים להבין או שבעצם לא רוצים להבין שהשאהידים אלה שהישראלים קוראים להם מחבלים ת הם לא מתאבדים למען הכסףת והאמאות שלהם הן לא חיות שאין להן כל רגש של אמהות. הגיע הזמן שכל ישראלי במדינה הזאת יבין שהמתאבדים הם בני אדם לא פחות והם אוהבים את החיים לא פחות , רק שהמשלה והחיילים הישראלים לא השאירו להם כל סיבה שהיא שבשבילה הם יחיו. עדיף למות מאשר לחיות כל החיים בהשפלה.

  5. תחושת הפטרונות הנובעת מהסיפור הזה מחליאה אותי
    מסכימה במאה אחוז עם “זה לא כל כך חשוב” (התגובה לפניי).

  6. אלמוני

    איך פיספסתי את היצירה קודם? אני לא מסכימה עם “זה לא כל כך חשוב”, לדעתי הכותבת מנסה לעורר מחשבות בנושא, לאו דווקא שמאלניות או ימיניות, אלא אנושיות. האירוניה בזה שהאשם נמלט מעונש (גם אם במחיר חייו), ואילו שוחר השלום יצא כבול באזיקים. זה בא להראות לשני הצדדים שבחיים לא הכל שחור-לבן, ישראלי-ערבי. למרבה הצער, פיצוצים ונפגעים והרוגים לא משמשים כדורבן לשיחות או לסובלנות….

    32 חודשי אינטיפאדה וסופרים.

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *