אקספרס של חצות-הסיפור האמיתי

הקול הגברי שאל: "את לומדת משפטים בתל אביב, נכון?"
המבט פנה לעברו: חולצה אפורה, אלגנטית, מכנסיים שחורים, קצוץ שיער, כתפיים רחבות, תיק ג'יימס בונד, מהיפים האלה.
"לא", ענתה ביובש, למרות הכתפיים הרחבות.
התיק הכבד, ההליכה הנמרצת לאורך רחוב המסגר, לא היו תנאים נוחים מספיק לפלירטוט.
הוא המשיך:"אולי למדנו יחד בחיפה? למדתי שם מחשבים, את נורא מוכרת".
"לא למדתי מחשבים, אבל אני חיפאית, אז כנראה שהצטלבנו פעם, בים או משהו".
"את בטח בדרך לרכבת? תני לי לקחת לך את התיק, גם אני בדרך לשם". ראה שהיססה לרגע:"אל תדאגי ,אני רגיל לסחוב הרבה מהצבא"
"איזה תצוגת תכלית מהירה, מחשבים, משפטים, כומתה, כל זה
ב 3 דקות", לעגה בינה לבין עצמה, אבל הודתה שהישירות שלו דווקא מרשימה. "מעניין איך כל השטף יעצר כשהוא יבין שאני דתייה".

עד הרכבת כבר ידעה כמעט הכל, העבודה (הם עובדים בשני בניינים סמוכים) הלימודים, ההורים. השיחה היתה מהירה, קולחת, פתחו אלף חלונות לאלף נושאים, סימנו לעצמם שצריך לחזור אליהם, אבל כבר היו שקועים בנושא אחר. הוא דיבר בעיקר, היא הפשירה לאט יותר,לא ממש מתה על אלה שמתחילים איתי ברחוב, תרצה את ההסתייגות שמושרשת לה באופי.

בתחנת הרכבת נעצרה לקנות כרטיס וכשהסתובבה ראתה שהוא נעלם עם התיק שלה. שנייה של זיעה קרה, והוא הגיח מתוך הקרון:"בואי שמרתי לנו מקום".
חייכה, קצת באי שביעות רצון, באיזו קלות הוא מסמן בעלות. ומיד השתיקה את משביתת השמחות שבה, "תפסיקי, תני כבר למישהו לדאוג לך קצת, עקשנית".

שעה וחצי של נסיעה, רצועת החוף בחלון, האור משתנה מבהיר לכהה, לחושך. הוא סקסי מאד. ברהיטות הדיבור, בחיוכים, דיבורים רבי המשמעות, מקרין אליה את התלהבותו ממנה, צוחק הרבה מהניסיונות שלה להתחכם על חשבון השחצנות הלא מזיקה שלו. אין מה להגיד. קסם.
כשמגיעים ליעד, הוא מציע ללוות אותה קצת, והיא מסכימה.
"תגידי, היית מוותרת בשבילי על הדת?"
"היית מוותר על החילוניות? ולמה בכלל צריך לוותר?"
"אז אני יכול לראות אותך שוב?"
"עכשו אתה יודע איפה אני עובדת, תבוא להגיד שלום"
"נעים מאד, אני דור כורם".
והוא בא, הלכו לאכול צהריים, התנגחו מילולית, החמיא לה על החולצה
ציין שהיא קצת צמודה לטעמו, מחול חיזור רגיל.
בגלל שהיא דתייה והוא נורא חילוני, שמרה טווח ביטחון. לפעמים אכלו צהריים במשרד, לפעמים קבעו לחזור הביתה יחד ברכבת, פעם בשבוע נסעה לצפון, דור נסע כל יום. הלוך וחזור.
"דור למה אתה לא עובר לת"א? לא קשה לך לנסוע?"
"אני אוהב את הנסיעות ואני שונא את ת"א. מעדיף את השקט של הצפון. שנה אחת של סטאז', ואז אני לא חוזר לכאן".
ככה זה נמשך כמה שבועות. לעצמה היא שיקרה שזה סתם נחמד שיש פרטנר לנסיעות המייגעות, לא יותר מזה. אבל תהתה מה הוא אומר לעצמו, מתוך סקרנות נשית, כמובן. זה ברור שהוא נמשך אליה, אין פעם שהוא לא מעיר משהו, על הקוקו, על החגורה, שם לב לכל פרט, סונט בה על הקשר בינה לבין הצניעות: "לדוסיות אין כזה אור בעיניים"
"אתה מתבלבל, זה אור של קדושה, דור".

ואז ערב אחד נפגשו במקרה, ברכבת, בלי לתאם, וכשגילו אחד את השני כל כך קרנו מהפתעה שהנוסעת שישבה לידו פשוט קמה ועברה מקום כדי שישבו ביחד. בטבעיות מושלמת, התיישבה והתכרבלה בו, לרגע הרימה אליו את הראש כדי להגיד משהו, ובמקום זה החליפו נשיקה קצרה ולא דיברו יותר כל הנסיעה.
"את יודעת אחרי הנסיעה הראשונה איתך, הייתי מותש ומלא אנדרנלין, כמו אחרי מבחן בדיני קניין, בחיים לא קרה לי כזה דבר, הייתי מת לקחת אותך הביתה, לישון איתך. ישנת כבר עם מישהו? רק לישון יחד, זה הכי כיף".
"לישון זה קצת מוגזם בשביל מישהו שאפילו לא ניסה לנשק אותי, לא?"
"אולי נלך מחר לטייל בים?"
"נראה, תתקשר בבוקר".
לא התקשר בבוקר. קצת התפלאה, היה משהו מרגש בהליכה על חבל הדק, ככל שהחבל התארך, זה דיגדג בכפות הרגליים, אבל עדיין היתה מאד יציבה. עדיף ככה. שיהיה סף סערה.אבל מי שאומר עדיף ככה כבר יודע שיש אפשרות שנייה והיא קורצת.

בוקר אחד, כשקפץ למשרד שלה להביא לה חומר לעבודה ללימודים, סחבה אותו איתה לגג. "תראה איזה יופי ת"א נראית מכאן!"
"עזבי ת"א, אין לך מושג איך אני מת לנשק אותך עכשו, אבל אני לא אעשה את זה".
"למה לא בעצם? ולא שזאת הזמנה, כל רגע מישהו יעלה לפה, אבל בשביל הדיון התיאורטי, למה לא?"
"אני לא אעשה את זה כי אני לא רוצה שביום כיפור, תעמדי בלב לא שלם בבית הכנסת, אני לא אשבור את כל הערכים שלך"
"אתה צוחק עלי? כי כרגע אני לא יודעת אם להתרגז שאתה לוקח אחריות על הדתיות שלי, או להתפעל מהאבירות שלך".
"תפסיקי, אני רציני, אם אני אנשק אותך, אני ארצה עוד. אני לא אסתפק בזה, אני ארצה להיות איתך"
"בשביל זה אני פה, אם זה היה קורה, אני מניחה שהיה לי חלק בלהגדיר גבולות לא?"
"לא היית מצליחה. אני כפייתי וקשה ואני מסוגל לעשות דברים נוראיים כשאני רוצה מישהי, אם הייתי מנשק אותך, לא הייתי עוזב אותך עד שהייתי משיג את שלי, לא רוצה לעשות לך את זה".
משום מה האמינה לו, ומשהו עיקצץ לה בעורף. נשמע שהוא יודע על מה הוא מדבר, מה אני בעצם יודעת עליו.
"אתה ממש מציב לי אתגר, להוכיח לך שהייתי חוסמת אותך"
"איך כתוב אצלכם? לא תחסום שור בדישו"

בצהרי שישי אחד החליטו להתעכב בתחנה, הפסידו בכוונה רכבת כדי לשתות מילקשייק: "אני חושב שאני מתאהב בך, לא כדאי לך, כשאני אוהב אני די קיצוני, עשיתי דברים בחיים שאני מתבייש לספר, יש אצלי צד שאת לא מכירה בכלל. אני פוחד שתראי אותו".
"דור, אתה רוצח סדרתי? מחבל מתאבד? סוכן כפול? נו,מה הסיפור?"
"אני לא רוצה לספר. אבל יש סיבה שבגללה אני לא נותן לעצמי להתאהב בך, אני חושב שאת מבינה ומכחישה".
"מכחישה מה? אני פשוט חשבתי שלשנינו נוח ככה, שעדיף להנות מהספק, מאשר להיכנס למשהו שמראש ברור שיהיה מורכב, ויגרור פשרות, ומאבקים על מי מוותר למי".
"זאת הסיבה שלך. זאת לא הסיבה שלי".

עברו שבועיים, דור היה בחופשת בחינות ולא הגיע לעבודה, כשאמרו בחדשות, שהיה פיגוע בחיפה, התקשרה אליו לנייד לבדוק שהוא בסדר, הוא ענה לחוץ מאד, אמר שקרובת משפחה שלו נפצעה והוא נוסע אליה, לבקר אותה והיא רק אמרה לו, תשמור על עצמך, באיחור, כי הפיגוע כבר היה.

בערב, התקשרה לראות מה שלום ליאתי, חברה שלה, אחרי שתי משמרות ברמב"ם, היא היתה עייפה מאד, כל היום התרוצצה בין הקומות, בין פצועים לפגועי תשומת לב שקוראים להם נפגעי הלם.
"זה היה נורא, אני הרוגה, איזה זוועה, את שומעת, היתה אצלנו אחת צעירה, מסכנה ,מלאה חתכים בפנים, בעלה, עורך דין חתיך, צעיר כזה, עם שם של טייס, היה חיוור יותר ממנה, "דור כורם", שם של טייס נכון?"

עינת ברזילי

ילידת 1975. סטודנטית לתואר שני בתקשורת חזותית ותסריטאית לעת מצוא. דוברת במשרד החינוך אבל מזמן לא דמות חינוכית, בעיקר במגזר סרוג הכיפה שייצר אותה

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *