את ממש נימפומנית

אני חובבת מין, תקראו לכך איך שתרצו, מסמפטת, שטופה, מולחמת לצד המיני/סקסי שבי. אוהבת לאמץ את מחשבתי על מין, אוהבת לפנטז, אוהבת להתחכך בגברים, אוהבת להתמשמש בהם, אוהבת להסניף את הארומה שלהם, אוהבת לחולל עמם הורה סוחפת, והכי חשוב, אוהבת להזדיין איתם (מרובם אגב, אני לא נופלת, לעתים מתעניינת במרכולתם, אם יש להם מה להציע). כחרמנית מן השורה, ראשונה בין שוות, אני מרבה לבקר בברים על מנת לאסוף במכמורתי את הזיון הבא. הפיק אפ הנו פולחן מסובך ומפרך ולא רק בשל הצפיפות הבלתי נסבלת במקומות אלה, או משום שאיני כוסית, אלא בגלל המוסר המיני והצביעות המינית של גברים. את ירון, סטודנט בן 28 לרפואת שיניים, הכרתי באתר הכרויות. הפעם לשם שינוי בפנייתי אליו, שפתי הייתה שקספירית בהתייחס לתכלית. כתבתי כי "אשמח לדבר עמו". הבחור הבין ושאל בנימה של נער חרמן בן 16 עתיר זירעונים ופצעונים "האם מתחשק לי סטוץ עמו?" מי אני שאומר לא, כשמדובר בפוטנציאל לזיון? הבחור חשב כי הוא זכה במפעל הפיס ובימים לבוא לא הפסיק להפציץ אותי בהודעות SMS עם בקשות למימוש פנטזיות (די שגרתיות) – חילופי זוגות, אורגיות עם אישה וגברים, עם גדוד שלם. כגון: "את רוצה שאבוא ואזיין אותך חזק? אהבת איך שזיינתי אותך? איך שגמרתי לך בפה ועל הפנים? אני בא עם שני חברים ונעשה אורגיה, הם ממש שווים. יש מצב שתפתחי לי את הדלת בעירום מלא? מהמחשבה כבר עומד לי הזין?" לא חלפו להן שלוש דקות ועוד הודעה – "תנסי להשיג לנו מישהי, תתני לי לזיין אותך בתחת? אני מת לגמור לך בפה כמו אז, זה אפשרי? נעשה אורגיות – את יכולה להגיד לשותפה שלך שתראה ואז תחליט? כמה בא לך סקס?" השבתי להודעות של אלון בטקסט שאינו הולם את ספרי הלימוד של מערכת החינוך, מתוך נימוס, כחלק משעשוע החרמנות והכנת הקרקע לזיון הבא בו ייבחן בשנית, וחבר השופטת המכובדת יחליט האם לחיים או לבעיטה. ציפיתי לנאורות מינית מסטודנט תחכמוני לרפואת שיניים, אלא שהבחור, לאחר הודעותיו המאוד לא נזיריות, קינח בהודעה: "את ממש נימפומנית" ואתה? נזיר שתקן סגפן מתבודד הנושא על ירכיו חגורת מסמרים להלקאה ועינוי תמידיים עצמיים?

רחב הזונה מתהפכת בקברה

מדוע לגברים מותר להצהיר בריש גלי על היותם חרמנים, זקוקים נואשות לזיון, לא יכולים בלי? ועלינו הנשים חובה להדחיק את המיניות, את חיבתנו, לעתים עזה כמוות, לסקס? מדוע אסור לי להתפאר בזקפת הדגדגן שלי? האם אני אמורה להשיב להזמנה לזיון של צהריים בהודאה: "סורי בייבי, רצה לשיעור גמרא"? מדוע איני יכולה להציע במפורש לגבר זיון בלי ללכת סחור סחור, בלי מילים מתיפייפות ומעייפות? בלי מחזה עם שמונה חלקים? מדוע איני יכולה להיות ישירה, ישרה ועניינית? "ממי התפנה לי עכשיו זמן לזיין אותך, אתה בא?" כשלגבר מתחשק זיון זה בסדר, כשלי מתחשק זיון או יותר ממשגל אחד, אני זוכה לתואר האבירות המכובד "נימפומנית". במקרה הרע אני מככבת בשיחות החבר'ה הגבריים על תקן פרוסטטוט, רחב הזונה או פוטה. מדוע גברים אליהם אני פונה בפיק אפ ברים או באתרי הכרויות ומציעה להם באופן מפורש סקס, מתלהבים כמו ילד קטן מן הצעצוע החדש ואחרי שנייה זונחים אותו, נבהלים מן הישירות? מן האומץ? ממה?

גם לא צ'פחה ידידותית על הטוסיק

"אפידמית" החרמנות (אחת מן המחלות החיוביות הבודדות בעולם) אינה נחלתם הבלעדית של גברים. גם לנו הנשים יש צורך עז בסקס, לא רק לדבר עליו בשיחות סקס, אלא גם לעשות וכמה שיותר ויתרה מכך, ליזום את השגתו. וכשאת עושה ועושה ומגלה בקיאות בחומר ובמעשה את נשאלת את שאלת מיליון הדולר בזלזול מהול בסקרנות: "עם כמה גברים הזדיינת?" ומה תשיבי? אתה הראשון? עם חמישה גברים? עם ארבעים גברים? האמת אי שם בשביל הזהב? בכל מקרה תצאי כשידך על התחתונה. לאור ביצועייך המטריפים, לא יפרסו בפניך שטיח אדום במסלול המהיר לקבלת מעמד קדושה, אלא תואר מפוקפק, שתוותרי עליו בשמחה. גמרתי אומר לא לתת דין וחשבון על אופיי – על מי שאני – ולא להתייחס לגבר שלא מעריך אותי ואת פתיחותי המינית. לא אתן לו לגעת בי, אפילו לא צ'פחה ידידותית על הטוסיק, במיוחד אם הבחור זלל את גופי בתאווה רבה ואחר כך העז לפתוח ג'ורה, במקום לנשק את רגליי החטובות ודרומה, את כפות רגליי, ולהודות לאימא אדמה על בריאתי. רק גברים עם ראש פתוח כמו של קולומבוס יתקבלו בברכה בין ירכיי ויזכו לחקור את האנטומיה הכוסית של גופי. גברים יקרים, השילו מעליכם את הצביעות המינית המאפיינת את הגישה לסקס בשנות החמישים של המאה הקודמת, השתחררו והפנימו את השוויון המיני לנשים, הרי אתם, חובבי הבצע המיני, תגרפו רווחים רבים.