בונבוניירה

אשה אחת יהודיה התחתנה עם ערבי, נולדו להם ילדים והם עברו לגור עם המשפחה. בהתחלה הם גרו עם ההורים והאחים של הבעל, בישלו וכיבסו יחד, ניקו ולכלכו וההיפך.
יום אחד אמרו לה ההורים והאחים של הבעל: "יאללה יא מלעונה", והאשה הבינה שתיכף ומיד יהיה כאן רע מאד. היא ארזה את הילדים ועברה למושב.
היא מצאה דירה של שני חדרים והתיישבה עם הילדים על הרצפה הקרה וחשבה על כל האורז שהיתה רוצה להאכיל אותם עכשיו. בדירה היו רק מנורה ותריס, בכל לילה היתה האשה פותחת את המנורה ובכל בוקר סוגרת את התריס. שכנה אחת מהבית שממול שמה לב שבכל לילה נפתח אור ובכל בוקר נסגר תריס ואמרה לעצמה: "וואללה, מישהו סוגר ופותח, סוגר ופותח, מעניין מי?". בוקר אחד לא התאפקה השכנה, לקחה את הבונבוניירה שנשארה מפסח, הלכה לדירה שממול ודפקה בדלת.
אחד מהקטנים פתח לה את הדלת, הוא היה כל-כך קטן שהגיע לשכנה הרבה מתחת לפופיק.
השכנה לא טרחה להתכופף, עמדה לה ככה עם הבונבוניירה ביד ואמרה: "שלום! אני השכנה ממול, ותיקת המושב, דור חמישי בארץ ואם שכולה, יש לי עוד בת אבל היא חיה באמריקה והבעל שלה רופא מאד מאד מצליח. הנכד הגדול שלי כבר עוד מעט בר מצווה וחשבתי דווקא שאולי השנה אני אסע אליהם. יש לכם חוברת ערוצים?".
כשסיימה לדבר הקטן צעק: "אמא בואי!", השכנה נכנסה עוד קצת פנימה וראתה ששני החדרים ריקים, הסתכלה על הילדים וראתה שגם הם ריקים, הסתכלה על האשה וראתה שהיא שקופה וקצת כחולה, אז היא חייכה ואמרה: "אני השכנה מהבית ממול, ותיקת המושב, אם שכולה פלוס ילדה באמריקה, יש לכם חוברת ערוצים?".
"אין לנו כלום", ענתה האשה, "אבל אל תגלי לאף אחד כדי שלא יבואו ויקחו גם את זה". השכנה עשתה את עצמה כאילו היא לא שומעת ושאלה את האשה: "מה עושה בעלך?". "בעלי ערבי", ענתה האשה והשכנה עשתה מן פרצוף כזה של חלב מקולקל עם רחמנות הודית ואמרה: "אני תיכף באה".
היא לקחה איתה את הבונבוניירה ואחרי רבע שעה בערך חזרה, עם שמיכות ואוכל ותנור חימום שהיה אצל הבן המת שלה במוצב, כשהיה עוד חי.
היא גם הביאה בגדים של הילדה שלה באמריקה כשעוד היתה קטנה, והלבישה תיכף ומיד את כל הילדים של האשה בשמלות ורודות, גם את הקטן שפתח לה את הדלת.
היא אפילו שמה להם גרביים עם מלמלה וקשרה להם קוקיות, לקחה את האשה ביד, נעמדה אתה בפינה ואמרה: "עכשיו תספרי לי הכל".
האשה אמרה: "אני יהודיה, התחתנתי עם ערבי, נולדו לנו ילדים, גרנו עם המשפחה שלו, בישלנו, ניקינו, לכלכנו, עד שיום אחד המשפחה שלו אמרה לי, יאללה יא מלעונה, אז ארזתי את הילדים".
השכנה ניגבה דימעה ואמרה: "כולם נבלות, פרימיטיביים, הרגו לי את הילד, רק כוח הם מבינים, רק כוח", ונאנחה. האשה אמרה: "הקטן קופי שלו", והשכנה אמרה: "איך ייתנו להם מדינה אם הם לא יודעים מה זה משפחה?!, אי אפשר לגדל ילד כמו גור של כלב!".
האשה אמרה: "היו לו ידיים חמות" ויישרה כפל בשמלה, "ידיים טובות, היה עושה הכל לבד…" והשכנה אמרה: "אויש אני מפסידה דודו טופז!", ניסתה להיזכר מה עשתה עם הבונבוניירה והלכה.
בדרך הביתה נכנסה השכנה לשכנה אחרת שגרה ממש ליד, שנכנסה לשכנה אחרת, שנכנסה לשכנה אחרת, שנכנסה למי שנשאר. בבוקר דפקו לאשה על הדלת, הקטן עם השמלה הוורודה והקוקיות פתח את הדלת, הוא הגיע לאיש שעמד בפתח הרבה מתחת לפופיק ואפילו נמוך יותר.
האיש לא התכופף ואמר: "בוקר טוב, אני מזכיר המושב, סא"ל במילואים, שירתתי בסיירת חומוס עד שאיבדתי עין ויד, אני מבקש בצורה תרבותית לפנות את המקום לאלתר", ואז הוא הרים את היד הטובה ועשה מן נו נו נו של גדולים והלך.
האשה הבינה שאין לה ברירה, היא הלכה לשכנה ואמרה לה: "אני יהודיה, בעלי ערבי, אין לי לאן ללכת", והשכנה אמרה לה: "ידי כבולות בתור ותיקת המושב ואם שכולה, אני מחוייבת לקולקטיב, את מבינה? יש לי עקרונות, גם בתור ילדה הייתי בשומר הצעיר, התנדבתי במעברות, הורי היו מלח הארץ. יהיה בסדר קחי קציצה, עשיתי הבוקר, הפטרוזיליה מהגינה".
האשה אמרה: "אני יהודיה! גם הילדים", אבל השכנה עשתה מן פרצוף כזה של חלב מקולקל שיצא מפטמות של פרה עם שלושה ראשים ואמרה: "יש לי ביסקוויטים משבוע שעבר, קחי קצת לילדים".
האשה חזרה לדירה עם שני החדרים, התיישבה ליד המנורה, כיסתה את הילדים וסגרה את האור.
אחרי שבוע הזמינו את האשה להתארח בתוכנית טוק שואו פופולרית, היא ישבה ליד מהנדס תוכנה אחד שהוא גם אמא במישרה מלאה.
בעיר אחרת, צפה בתוכנית איש אחד בפנים חתומות, נטה על צדו והאדים כולו, אשתו אמרה לו: "ממי, אולי תפסיק עם הבוטנים, זה עושה לך גזים, חבל שתסבול" והאיש אמר: "אכושלא אמ-אמ-אמא שלה!! השרמוטה המזדיינת הזאת! הלוואי שכל הכפר ייכנס בה! ראית מה זה המזדיינת הזאת?! מוצצת לערבים ג'ינג'ים, הלוואי שתמות! התחתנה עם ערבי הבהמה, שתבכה עכשיו, הלוואי שיקרעו אותה!". אשתו אמרה: "ממי אל תצעק, הילדים יושנים" והאיש אמר: "כוס אמק, אז שישמעו מי הורס להם את ת'מדינה, למה מה קרה?!, גם כן הכבלים האלה, שווים לתחת! כלום אי אפשר לראות במדינה הזאת! כלום כוס אוחתו! מה את עוד פה?! יאללה יה מלעונה!". האשה הבינה שתיכף ומיד יהיה כאן רע מאד, אז היא נכנסה לחדר השינה, נעלה את הדלת וסגרה את האור.