ביי ביי בייבס

יאללה יאללה, סעו לנו סוף סוף מהעיניים וקחו איתכן את כל התיקים, הנעליים והקשקשת הג'יברישית שלכן על אהבה פנורמית ועל קשיי הסינגליות בפנטהאוזים של מנהטן. תתחפפו כבר עם כל הממבו ג'מבו הפלצני של דימויי רומנטיקה דביקים כמו טיול המזחלות בשלג, חיבוטי הנפש בסגנון עדות 'איזה גבר יותר פלסטיקי לבחור', והפטפטת האינסופית שלכן בבתי קפה מעוצבים, ביום ובלילה, כאילו אין עבודה ואין שינה בעולם.
תנו כבר גז עם פטרובסקי הבבושקאי שלכן, מיסטר ביג הבולדוגי שכולו שפכטל של מייק אפ, וכל העלק עושר שמצטלם כמו ווג אבל מריח כמו בוקה מפורצלן. התאיידו לכן בלי שנזיל עליכן דמעה יקרה אחת. כי האמת שעליה דיברנו כל הזמן התגלתה בסוף: אתן בלון אחד גדול.
לא נתגעגע אליכן בכלל. כי אנחנו, הגברים שלא גרים באפר ווסט סייד, או באיסט אם תרצו, יודעים שאתן חארטה אחת מלאת זיקוקי דינור ריקים – לא פחות מהליין החדש של פראדה שיצא מהאופנה בשנייה שהושק. מדברות בלי סוף על פמיניזם ועל עצמאות נשית, רק כדי לעשות בסוף סלטה של 180 מעלות בחזרה אל דמות הילדה שמשחקת בברבי ורק חולמת שמלך הכיתה ישים עליה קצוץ.
לכו מעלינו לשלום עם הדמות המגוחכת של הגבריות החדשה שניסיתן להעטות עלינו, רק כדי לגלות בסוף שאתן מתות, אבל מתות, על המאצ'ו המחוספס שיבוא וינענע לכן את הנשמה.
כמה נעימים יהיו עכשיו החיים בלעדיכן.

החדק המשוטט

כשאנחנו מדברות על סקס, או יותר נכון כשסוף סוף אנחנו מדברות על סקס ומהינות עוז להתרכז, אחת הפואנטות החשובות שאין לזלזל בהן היא נקודת הסיום, או אם יש המתעקשות רגע השיא. וכשבאים להיפרד מסקס והעיר הגדולה, פרק הסיום מהווה חוויה שאין להחמיצה לסדרה אינטליגנטית שהשכילה לבחון ולהציג נשים, נשיות, חברות-נשית והיחסים בין נשים וגברים באופן שובה לב, מחכים ומשעשע.
בניגוד לפסאודו פמיניזם של "המלאכיות של צ'רלי" (גם בייבס עם צבע שיער ואישיות שונה), בנות העיר הגדולה לא התיימרו אף פעם למלא תפקידים גבריים מסורתיים. הן לא היו אמיצות במובן של קגני ולייסי הלוחמות בפשע, הן היו אמיצות במובן של להתמודד עם, ולדבר על הקשיים הרגילים של החיים. במקום הקול הגברי הנעלם שהנחה את יפיפיות שנות השבעים והשמונים למשימות מסוכנות וחשובות, מה שהנחה את גיבורות הסדרה היה הקול שלהן שחיפש אהבה, סקס טוב, ואם אפשר בגדי מעצבים – דבר שהוציא מהדעת פמיניסטיות מהזן הישן שיצאו חוצץ כנגד תסמונת ברבי. אבל ארבעת המופלאות לבשו שמלות, חיפשו ריגושים ונעלו נעלי עקב בהזדמנויות רבות. הסדרה לא התביישה בסוג של נשיות מתיפייפת, שנתפשת לעיתים כרדודה בשל הדגש הרב על החיצוניות, ולא הצניעה אותה אלא יצרה וורסיה חדשה שמשלבת בין ההקפדה על מראה עם השכלה, עצמאות, חכמה, קריירה וגם סקס. אבל מה ששבה לב יותר מכול הייתה העובדה שגיבורות הסדרה לא הוצגו כאלילות נעדרות רגש אלא הפגינו אנושיות. ואם בתחילה הסדרה שמה דגש על מוטיב הזוהר והחיים המהירים בעיר הגדולה, הרי שבעונה האחרונה התגלתה החמלה והפגיעות.
אז מה הלאה? לאן מובילה הרכבת של הנשיות בהגדרתה המתחדשת את עצמה? אין לי מושג, אבל במסלול הארוך הזה "סקס והעיר" מהווה נקודת ציון.

מירנדה לב

החל מהשבוע הבא, דממת האלחוט שמשתררת אצלי בבית בשעה 22:45 תופר. סדרת המופת שהיטיבה לשלב בהומור כובש גברים, אחווה נשית ובגדי מעצבים משובבים על רקע העיר הכי סקסית בעולם נפרדת מהמסך. עם פרוץ הסדרה נשים בעולם כולו קיבלו לפתע לגיטימציה מחודשת למעמדן האישי. דמות הרווקה הפכה למודל של זוהר, חופש, מלתחה מעוררת קנאה וחירות מינית השמורה לבנות מסוגה. גם אנחנו, בנות הפורבינציה הלבנטיניות, התרפקנו לא מעט על דמותה החדשה של הרווקה המודרנית, מטופפות לנו בהידוס ים תיכוני על מדרכות דיזינגוף משל היו השדרה החמישית. לכאורה אוטופיה. מודל פמיניסטי חדש של נשים חופשיות, המנהלות את חייהן ללא המחויבות המיושנת לתא משפחתי קבוע וארוך טווח. נשים הבוחרות בכל יום מחדש את הגבר עימו ירצו לחלוק מערכת יחסים, בילוי ניו-יורקי, או במרבית המקרים, לילה חד פעמי ומהנה. אכן, מאושרות וחופשיות כפרפר. אלא שהסוף, כמו כל סוף טוב, חייב להגמר ב"והם חיו באושר ועושר" וכך, המודל הפמיניסטי מתפוגג לו וכל אחת מוצאת את אושרה בזרועותיו של גבר חסון.
היתכן שכל הזוהר הזה היה עטיפה קוסמטית לשאיפה האמיתית של אותן רווקות חדשות? האם סוף טוב תמיד פירושו חתונה? ואיך לעזאזל מצליחה קארי לרכוש במשכורת של עיתונאית נעלי מנולו?! זה בעצם לא כל כך משנה. בואו נודה בזה, בלב ליבנו רובנו חולמות על זוגיות יציבה וארוכת טווח, על משפחה ועל גומחה נצחית להניח עליה את הראש בלילה. תמה לה סדרה משובחת, מסוגננת וקצבית על ארבע נשים מלאות חן וקסם, משעשעות ובהחלט מעוררות השראה. נתגעגע.

עידית ערמון