זכות הלא מבחירה

רווקות. אחח. זו אמורה להיות התקופה היפה בחיי, כן? לצאת נון-סטופ, להכיר אנשים חדשים. בלי מחויבות. להתעורר כל בוקר עם גבר אחר. לטייל בעולם ולפגוש טיפוסים שונים ומשונים. אה, כן ולא לשכוח מסיבות לתוך הלילה.
צר לי לנפץ את החלום אבל באמת באמת שזה לא ככה. לא רק שזה לא ככה, זה בכלל לא ככה. מצד אחד זה תענוג להיות עצמאית וגברת לעצמך בלי לתת דין וחשבון לאף אחד. מצד שני, אנחנו חיות חיים רגילים לחלוטין של לקום בבוקר, לצאת לעבודה, לחזור הביתה, קצת טלויזיה, קצת חברים, קצת אינטרנט. אבל להיות רווקה זה גם אומר לספוג הרבה אש. המון המון ציפיות, פרשנויות, דעות, התבטאויות והערות שלא ממש רצית לקבל.

לברוח לתאילנד

זה מתחיל בדרך כלל ככה. אני באירוע משפחתי, יומולדת לסבא. ומה עושים? מה שכולם עושים, מסיבה גדולה עם הרבה מוזמנים. אני מגיעה למסעדה שאותה בחרו לחגיגת יום ההולדת, אבא שלי אמא שלי ואחיות שלי יושבים בשולחן וכל שאר המוזמנים ישובים בשולחנות סביב.
עכשיו אי-אפשר להכנס ליומולדת (או לכל אירוע משפחתי למעשה) בלי לעבור אחד אחד ולאמר שלום, לתת נשיקה (בשתי הלחיים. יש משהו שלקחנו מהספרדים) ולשאול מה נשמע ואיך הבריאות. זאת אומרת שברגע שאני נכנסת עליי לעבור שולחן שולחן, דוד דוד, בן-דוד ובן-דודה עד שאני מנשקת את כולם. כמובן שמיותר לציין כי כאשר אני מגיעה לסיום הברכות והנישוקים – נגמרת היומולדת.
בזמן המעבר בין השולחנות, עולות גם שאלות. השאלות הן בדרך כלל מהקל אל הקשה. שאלה ראשונה: מה נשמע? איזה יופי את נראית. רזית?
שאלה שניה: מה את עושה עכשיו? אה, ויש בזה כסף?
שאלה שלישית: איך הדירה החדשה? ואת מסתדרת עם כל התשלומים?
רביעית: מה עם איזה חבר? אנחנו נשמח להיות באירוע שלך בקרוב.
א-מא!!!! כן, ככה זה הולך. אין מנוס ואי אפשר לברוח. הרבה פעמים לפני שאני יוצאת לאירוע כזה אני שוקלת נפשית לברוח לתאילנד.
אלה הם חייה של הרווקה בימינו. הם לא מעריכים את העצמאות שלה, את היכולת שלה להצליח במה שהיא עושה, את הבחירות הקשות שהיא עושה מידי יום, את העובדה שהיא חסכה בעצמה את הכסף ללימודים, וגם הספיקה לצאת מבית ההורים לפני גיל עשרים וחמש. בוחנים רק מה עוד לא עשית, מה עוד לא הספקת, מה חסר לך כדי להיות באמת מאושרת. התשובה הברורה מאליה היא גבר.

זכות הלא מבחירה

עכשיו בואו נעשה סדר בדברים. הבחורה העצמאית הזו, הרווקה הזו – כן, לומדים לשנוא את המילה הזו מה לעשות – היא רוצה. היא אפילו מאד רוצה לצאת עם מישהו, להתאהב, ושומו שמיים, אפילו להתחתן. זה שהיא לא עשתה זאת עדיין אין זה אומר שזה לא קיים ברצון שלה. היא פשוט עדיין מחפשת, עדיין תרה, עדיין מנסה לפלס דרכה ולא להתפשר על הבובליל הראשון שנקרה בדרכה.
וזו בדיוק אותה רווקה. זו שמסוגלת להבחין מה טוב בשבילה, מה מתאים לה וכשזה יתאים לה זה יהיה גם בזמן שהיא תקבע שזה מתאים לה, נכון? ובכן, זה מה שאני חושבת בכל אופן. כדאי לאמר את האמת. ומהי האמת? שאנחנו לא רווקות מבחירה. שהיינו רוצות להיות לא-רווקות מבחירה, פשוט אנחנו עדיין במסע הזה ועדיין לא הגענו לפינת החמד הזו שבה נחמד להיות.
כאן מסתיים הסיפור שלי שהוא הסיפור של אלפי בנות שחיות חיים מלאים וטובים ובדמותן אני רואה את עצמי בחיפוש הזה, במסע הזה, בדרך הזו. ובכן הסוף עוד לא ידוע וזה מה שכיף. זהו לא סיפור אמריקאי בו הטוב מנצח והבחורה מוצאת את גבר חייה. זהו סיפור על הבנות הישראליות ועל מאבקן. לא בגברים חלילה, אלא בציפיות. אחרי הכל אנחנו רק תיירות. תיירות שנמצאות במסע ומחפשות את המקום האידיאלי עבורינו לראות את הנוף, אולי לפרוש איזה מגבת ואם ממש נאהב את המקום – גם להרביץ איזו מנוחה טובה.