רחל דסברג נדבקה במחלה של הגברים איתם היא נפגשה והתחילה להאמין שחלומות עדיפים על מציאות

חבל”ז

לאחרונה הגעתי למסקנה שכנראה שנדבקתי במחלה של עשרות (מאות?) הגברים איתם נפגשתי און אנד אוף בעשור האחרון. גם אני, כמוהם בדיוק, כבר לא בנויה לקשר משמעותי. הרעיון שאאלץ להכניס לחיי מישהו חדש, להיות מעורבת בכל בעיותיו היומיומיות והקיומיות, לתת לו גב בעת צרה ולכבס לו את הטישרטים, ממלא אותי תחושה של חרדה איומה. הצורך להיות חשופה ומעורבת רגשית בהתחבטויות של הגבר הממוצע שכוללות גירושים קשים, יחסים לא פתורים עם ילדים, משבר כלכלי תהליכי ומחסור תמידי בגרביים תואמות נראה לי מיותר בעליל.

למה לי להפר את השגרה המבורכת של חיי היום יום שלי, לוותר על החופש לבחור רק מה שאני רוצה, על השינה באלכסון, על ארוחות במסעדות יוקרה עם מישהו שאין לי שום כוונה לראות שוב, ועל דייטים מסעירים עם גברים מזדמנים. למה להחליף את הפנטזיה של טיולים בעולם, אהבות מלהיבות וחסרות תוחלת, ועתיד מופלא באי קאריבי- בישיבה מנומנמת על ספה מול טלויזיה מהבהבת עם מישהו שעדיין לא פתר את היחסים עם אמא שלו ובתו המתבגרת כבר לא מדברת אתו שנה? אין לי כוח להתמודד עם מציאות מנומנמת, הפנטזיה הרומנטית שנבנית אצלי בראש הרבה יותר אטרקטיבית מחיי היומיום.

נמאס לי כבר לשמוע כיצד היה מת מהלך, איך לקח פרוזאק ואיך לא מבין למה היה שם עשרים שנה. לא מעניין אותי גם הגילוי העצמי מחדש, ואיך הוא לומד פסיכודרמה או טאי צ’י או מגלה את המיניות שלו בשנית. האדישות הזו לכל אחד, יחד עם ציפייה למשהו שאולי יקרה שממתין לי ממש מעבר לפינה, עדיפה לי בהרבה על התמודדות סיזיפית עם שגרה מעיקה. יתכן גם שההסתופפות המתמדת בחברה גברית העלתה אצלי את סף הריגוש לגבהים שאינם ניתנים להגשמה בקלות. אני מתחילה להאמין שחלומות עדיפים על מציאות ובגדול. אני מסלקת מחיי כל אחד שנראה לי משעמם, יציב קלות או חוזר על פעולה או משפט יותר מפעם אחת. פיטורין לאלתר של כל המיותר, המעיק המשעמם והתקוע. בזמן שהקדשתי בשנים האחרונות, להתנחמד, להתחנחן, ולצאת לדייטים יכולתי מן הסתם לתכנן בנין רב קומות, להקים רשת חנויות לנרות, לכתוב את מלחמה ושלום או לגלות כוכב חדש. לא חבל על הזמן?

על הכותבת רחל דסברג

בת ארבעים פלוס, גרושה מינוס, נמצאת בין מערכות יחסים, בין עבודות ובין מכוניות. עם הרבה תקווה וקצת דיקיום.

תגובות

  1. אלמוני

    פשוט נהדר 🙂

  2. בובה של פורץ

    כרגיל מאוד נהניתי מסגנון הכתיבה. לגבי התוכן יש לי שני דברים:
    1.אני מקווה שאין קשר לשיחה שלנו.
    2.כשיגיעו אלה עם החלוקים להבנים, תעשי מה שהם יגידו לך. (:

    חיבוקים ונשיקה.

  3. מישהי

    מזדהה עם כל מילה שלך 🙂

  4. אלמוני

    מילים כדורבנות.

    מזדהה לגמרי.

    ואת כותבת נפלא.

  5. מושלם!
    לדאבוני אני מזדהה
    זה לא צריך להפחיד אותנו?

  6. המאמר הזה נכתב ממקום לא אמיתי. אני בטוח שאם היית כנה עם עצמך באמת אז היית מעדיפה שיהיו לך חיי משפחה שאת רואה רק את הצדדים האפורים שלהם ולא את החלקים היפים והטובים שלהם.
    להיות רווקה לנצח זה להזדקן לבד , לחיות לבד , לישון לבד, אפילו אם מידי פעם יהיה לך קשר , זה לא ממש קשר עמוק . עם כל החסרונות של חיי הנישואים , יש להם יתרונות לא מעטים גם בתחום הכלכלי.
    אבל , שיהיה.

  7. יורה רותחת

    את בטוחה שהם הדביקו אותך ולא באת עם “המחלה” הזאת מקודם ?
    אם נמאס לך להתחנחן איך תמשיכי לסעוד על חשבונם במסעדה יקרה כשאת לא מתכוונת לראות אותם שוב ?
    מה הריח העולה מאיך שאת כותבת ?

  8. אני רק לשאלה –
    לאחרונה גילית את האתר הזה, קראתי בו ונתקלתי בתגובה של אחת שהציעה להקים את מועדון המאהבות הסדרתיות. מישהי יודעת מה עלה בגורל הרעיון המשעשע?
    רווקה מושבעת מבטן אימה. (או בקיצור רמב”א, הנקבה של רמבו?).

  9. אלמוני

    קצר וקולע. מקסים!

  10. אני רוצה להגיב על פחות או יותר כל הכתבות באתר הזה והתגובות הנלוות אליהן ולאוו דווקא על הכתבה הספציפית והחביבה הזו.
    בזמן הקריאה בכתבות באתר תמיד עולה בי התחושה כאילו כל הנשים מושלמות וכל הגברים דפוקים. (אה, אני אישה). משום מה לי לא יוצא להתקל בכמות כזו גדולה של גברים פחדנים, מתוסבכים ולא מתפקדים.
    הרושם שהתעורר בי הוא שיש בכן לחץ, תסכול, יאוש, רצון חזק מדי שגם אם אתן מנסות להסוותו זה בטח בורח לכן בשלבים מוקדמים מדי של ההכרות דרך שפת גוף, במילים ובמעשים שלכן. והבחורים מריחים את זה בדיוק כמו שכלב, סליחה על ההשוואה, מריח פחד מאנשים. (ואז הוא בד”כ יתקוף). הגברים שאתם פוגשים בטח מרגישים שמצפים מהם ליותר מדי בזמן מועט מדי. וזה מלחיץ. כמה מהם אף ציינו זאת באוזניי.
    גם אאתן הייתן נעלמות כמו הודיני אם הייתן נתקלת בבחור דרשני כזה. כל מה שאני מציעה הוא לשנות גישה ולשחרר לחץ אבל לא כמשחק אלא כאמת.לדעתי זה יעשה את כל ההבדל. רק מניסיון אני מדווחת.
    ומה הלחץ בכלל? השעון הביולוגי? לחץ ההורים? הבדידות? אתן באמת חושבת שזה המקום הנכון, הבריא והמתאים להתחיל ממנו קשר?
    כל סוג של קשר? פלא שהם בורחים….. ??
    “דין רודפת”- ככה כתבה אחת באתר נקראת. וזה אומר הכל, לא?
    זהו. תודה.

    • גבר גבר

      אני חושב שהמאמר מצוין והאמת ממנה הוא נכתב שייכת למציאות של כולנו וגם גברים מרגשים כך לפרקים.
      אבל כולנו צרכים לצעוק ובגדול:
      “כל כך קשה, מגעיל, מעורר בחילה יומית, עצוב, חנוק, מבזה ומצחין לחיות במדינה שלנו שכולנו מעדיפים לחיות בפנטזיה!”

    • גבר גבר

      אני חושב שהמאמר מצוין והאמת ממנה הוא נכתב שייכת למציאות של כולנו וגם גברים מרגשים כך לפרקים.
      אבל כולנו צרכים לצעוק ובגדול:
      “כל כך קשה, מגעיל, מעורר בחילה יומית, עצוב, חנוק, מבזה ומצחין לחיות במדינה שלנו שכולנו מעדיפים לחיות בפנטזיה!”

  11. גרגמל

    כנראה שאת חיה בפנטזיה של פנטזיה. אם היית מציינת את גילך היה עדיף, אך בכל זאת מעניין אותי מאוד לראות מה יקרה לך בעוד מספר שנים (שוב, איני יודע את גילך אך זה יגיע), היכן יהיו הדייטים המסעירים עם גברים מזדמנים, הטיולים המלהיבים שעליהם כתבת וכל אותם הריגושים שהזכרת בלהט הרגע. אם שמך יוזכר בתכנון מבריק של מבנה ארכיטקטוני כלשהו אנא הודיעי לי, וגם אם תחליטי להקים פרוייקט גדול שיכבוש את המדינה והעולם.
    אכן הגישה של “לחיות את הרגע” מתאימה אך את כנראה לא ממצה אותה עד הסוף. את נחפזת להסיק מסקנות נמהרות על דברים שעדיין לא עשית (אם היית כותבת אחרי שהתגרשת פעם שלילית היתה לכך משמעות אחרת) תחיי את הרגע אך נסי לא לקטול דברים שעוברים דרכך או לחילופין את דרכם ותני להם הזדמנות. בעוד מספר שנים דעתך תשתנה, וכשכל המרץ שקיים אצלך יפוג (למענך אני מקווה שלא אך כולם דועכים) תגלי שהדברים שהסטת לצד וויתרת עליהם הם מה שבעצם היית צריכה.

    תמשיכי לחלום ולפנטז כי זהו בעצם טעם החיים (הבועה מתפוצצת ברגע שנכנסים לתוכה) אך במקביל נצלי את הזמן גם להגשמת הפנטזיות, מכיוון שתמיד תבואנה פנטזיות נוספות.

    תחיי, תמצי ואז תחליטי.

  12. אלמוני

    בול פגיעה!
    ברוכה הבאה למועדון

  13. צודקת, תמשיכי…את המאסטרו הנשי!
    פעם שמעתי משהו אומר: אני חולם את החיים וחי את החלומות.
    תמיד רציתי…

  14. שחרזאדה

    קראתי,הבנתי אותך קצת,זו קצת (!!!) אני מלפני כמה שנים…

    מי ששותל משקה ומטפח זוכה לקטוף את פירות עמלו, גם אם זה כרוך ב”לכבס לו את הטישירטים”.

    את אולי מחכה למה שיקרה מעבר לפינה,אבל,מנסיון, אם לא תצעדי קדימה הפינה לא תגיע לבד.

    ואם נמאס לך לשמוע על צרות של גברים שאת נפגשת איתם, אולי תעשי הפסקה וקחי אוויר,או שתלכי על הרווקים המושבעים ללא תסבוכות האישה הילדים והפרוזאק. זו לא סיבה מספקת לשלול את כולם. האתגר הגדול בחיי שיגרה, הוא לעבור אותם בלי לאבד עניין או להפסיק לחדש.ותמיד אפשר לחדש. וגם בחיים “לא שגרתיים” מגיעה נקודה בו את חוזרת שוב ושוב על סדר היום/השבוע/החודש.אז שוב נסענו לחו”ל או תכננו עזריאלי קטן? שוב גבר חדש עם פוזה של מתכנן פצצת אטום?

    בשורה התחתונה, אני בעד שתמצי את מה שבלבך, אבל בלי לשלול כל מציאות אחרת (אפרופו מציאות, מתי תהפכי את הפנטזיה לדרך חיים אולי?).

    בהצלחה

  15. דניאל

    זה בדיוק מה שאני מרגישה היום. אני שכ”כ רוצה בן זוג קבוע, משפחה וכו’.. לאחר אינספור דייטים וקשרים קצרים הפכתי כ”כ מחוספסת : יוצאת, נהנת, לא מתרגשת כשלא מתקשר למחרת, פוסלת כהוא שלא נראה לי ה”מושלם”, נהנת מהשקט מהלבד, מהחיזורים וההתלהבות שלהם בפגישות הראשונות… זה מה שהפכו אותי מאות דייטים מייאשים.. לעיתים אני כבר לא מכירה את עצמי – ועדיין כ”כ רוצה שיגיע כבר האחד….. וכ”כ נמאס לי מהלבד

  16. ניראה שעברת חיי של זוג לא הכי טובים והיתיאשת מהר מאוד, בואי אני אספר לך משהו קטן אני עברתי אהבה מדהימה למרות שהיא הייתה קצרה למדתי לפתוח את ליבי, את רגשותי, ונתתי לעצמי להיסחף למערבולת של רגשות מטורפים אך כמו כל דבר שמתחיל מהר ניגמר מהר, את פשוט לא מצאת את הבחור שהבין אותך, שנתן לך תשומת לב מיוחדת, שגרם לליבך לקפץ מליון פעם כשאת רואה אותו אפילו לשניה, את יודעת איזה כיף זה להיזדקן עם אדם ולא להיות לבד…. רק המילה הזאת קצת מפחידה שאין מסביביך ילדים, נכדים…. אני בטוחה שרשמת את הסיפור הזה זה היה מתוך כעס אל תתני לכעס להישתלט עליך, כי לפעמים כעס מוציא מאיתנו דברים שלבסוף אנו גורמים להם לקרות…. מקווה שהבנת אותי קצת תהיה משוחררת ותתני לרגשותיך לפרוץ גבולות שלא היכרת

  17. היי לכולן..אני רוצה להגיב באופן כללי מקריאת המאמרים והתגובות..
    אני רווקה מושבעת שמאוד נהניית מהלבד..ומלעשות כל מה שאני רוצה..נראה לי שהפמינזם הלך רחוק מדיי…אני לא תולה את אושרי בזוגיות ובבן זוג אבל מכאן הבעייה…למצוא אהבה היום זה יותר קשה מלהוציא תואר..למצוא עבודה טובה או אפילו להביא ילד…אני שואלת את עצמי לאן הרחקנו..? מה קרה?? איך יכול להיות שלמצוא את האדם הנכון הפך להיות ראיונות עבודה משמימים שלא נגמרים..דייטים ביזאריים שלא היו מביישים סרט מתח הורס ובכלל..איך להיות לבד הפך להיות אופנה?? נכון שמוסד הנישואים הופך לבדיחת אינסטנט נוראית אבל לא לכולם זה ככה..וכן אבדו החיזורים ושלבי ההתאהבויות הנורמטיביים פינו עצמה לקליק של עכבר…עצוב..

  18. חכם בלילה/טיפש כל יום

    אהבתי את שירטוט המדויק של היאוש מפרטיה הבנאלים של הזוגיות. למסקנה שאיני בנוי לא רק לזוגיות מלאה אלא אף לקשר משמעותי מתמשך הגעתי כבר בגיל 27, כיום לאחר 13 שנות השלמה
    והתאמה חיי מלאים בעיסוקים, הנאות, בעיות והתחבטויות אשר המשותף היא השאיפה לחיים בעלי משמעות בגוף יחיד. אני לא חוויתי גרושים קשים ואיני מסתיר באמתחתי מתבגרים מצוברחים, אני מת על שינה באלכסון, ואין לי בעיה להזמין מדי פעם מתוקה מתחלפת לארוחה טובה במסעדת יוקרה (באירופה אין בעיה להזמין מקום לאחד, בישראל עדיין לא נפל לבעלי המסעדות שגם סינגלים הם מקור הכנסה נאה אם יטופחו). ענייני הכספים שפירים וממש כמוך אין לי לא החשק ולא הזמן לשמוע בנות זוג המתלוננות על מצבן, מי שאינה מבינה את הרמז מפוטרת לאלתר. ואבוי לאלו המתעקשות לסדר לי את הבית לאחר ליל זיונים הן פשוט אינן מוזמנות לביקור שוב… אה, כן, אני גם לומד יוגה ונהנה מכל רגע…

    שורה התחתונה רחל, שחררי את אכזבת הזוגיות המעכירה את חייך והפתחי אל הכיף שבמחויבות – המחויבות אל עצמך.

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *