חצאית או מכנסיים? צמוד או רפוי? על מה אני רוצה שיסתכל? ציצים? טוסיק? מה נראה יותר טוב? רגליים אולי? סיבוב מול המראה, כן…לא רע, ונראה לי שהוא יותר טיפוס של טוסיק, טוב, חצאית, אבל של ילדות טובות, שלא יחשוב

חצאית או מכנסיים

חצאית או מכנסיים? צמוד או רפוי? על מה אני רוצה שיסתכל? ציצים? טוסיק? מה נראה יותר טוב? רגליים אולי? סיבוב מול המראה, כן…לא רע, ונראה לי שהוא יותר טיפוס של טוסיק, טוב, חצאית, אבל של ילדות טובות, שלא יחשוב. ומה עכשיו צריך כדי להשלים את מראה ילדת בית הספר? הנה, חולצה וסוודר מתכפתרים, גרביים משוכות עד הברכיים, נעליים שטוחות. איפור מועט, כזה שגבר לא ישים לב לקיומו. יופי, בדיוק ככה רציתי להראות.

פרפרים בבטן בדרך לאוטובוס, פרפרים בבטן באוטובוס, פרפרים בבטן בירידה מהאוטובוס. הליכה קצרה, מסדרת פרצוף אדיש “היי, שלום, נו סימונה, עשית הרבה טיפים היום? מזל, הייתה הרבה עבודה? רוביק עוד לא הגיע?” “מה לא הגיע, אני כאן” מכת עונג בבטן. הוא כאן.

סימונה מחשבת את הטיפים, והולכת, מזל משאירה הוראות אחרונות, והולכת, שני הנודניקים בשולחן הפינתי מבקשים חשבון, הנה, גם הם תכף ילכו.

אני לבד, איתו.

הוא לא מדבר, יושב ליד הבר, מעשן, טרוד במשהו שאיני יכולה להפיג. רגל נעה בחוסר מנוח, “אני חייב לצאת” “ואם יבואו קליינטים?” “זה רק לשניה, אני נחנק כאן”. למה הוא נחנק? בגללי? אבל אני כל כך מנסה, להיות בסדר, לא לנדנד, לא לדרוש, לתת לו להבין שאני שם כשהוא צריך. עכשיו כשהוא יצא, אני יכולה להסיר את מסיכת האדישות המשועשעת, נו כבר, למה הוא לא חוזר? מה יהיה אם יבואו לקוחות?

חוזר. עדיין טרוד. אני לא אוהבת את המבט הזה שלו, אני לא אוהבת שיש לו צרכים שאיני יכולה לספק. “רוביק, הכל בסדר?” “כן, אני קצת עייף” עייף, הוא עייף, אז זו לא אני, לא משהו שעשית. אותי נורא מעייף לנסות לחוות את מצבי הרוח שלו, לנחש מי העציב אותו הפעם, מי עיצבן ולמה, לקרוא אותו כל הזמן, כי הוא נורא רגיש.

הוא בכלל לא שם לב שהתלבשתי יפה לכבודו, ובעצם, מה החידוש? אני תמיד מתלבשת יפה לכבודו, נשכב היום? הוא ירצה? או שאני רק אמצוץ לו, מנסה לנחם בדרך הקלה ביותר, מנסה לנחם בדרך היחידה שהוא מותיר לי, מנסה לנחם מפגיעה שלא אני גרמתי.

“רוצה לעשן?” “אבל אם יבואו אנשים, אני לא אוכל למלצר מסטולית” “לא נורא, נסתדר” לא ממש חשוב לו שאני אעשן, הוא פשוט לא אוהב להתמסטל לבד, מרגיש עם זה לא בנוח. ג’וינט עובר בינינו, כשמגיע אלי, אני גונבת ליטוף, הוא מסתכל עלי, לא יודע מי אני ולמה אני נוגעת. מחייך בעצב. העצב שלו מתחיל להימאס עלי, הוא לא משאיר מקום לכלום. ומה עם העצב שלי? לעצב שלי אין מקום, אני המטפלת, הוא המטופל.

נכנסים שני לקוחות. אני קמה כדי להביא להם תפריטים, אולי הוא יראה איך הטוסיק שלי רוקד יפה מתחת לחצאית, אולי זה ישמח אותו. “שלום, מה תזמינו?”

“רוביק, פעמיים אנטרקוט, מדיום, עם תפוחי אדמה” הוא נכנס למטבח לבשל, אני מוזגת להם שתי בירות, פורסת לחם “הנה, עוד משהו?” הם כן אוהבים את הטוסיק שלי “נו חמודה, איך העבודה היום?” “ואללה, לא להיט, חרא טיפים” חיוך (התלוצצות מותרת רק עם לקוחות קבועים) “אוי מתוקה שלי, למה לא תתני לי לסדר לך דירה, ולא תצטרכי למלצר יותר” “שניה מני, אתה מציע לי להיות הזונה שלך?” (חיוך מלצרית מיומן) “נו, למה את חייבת להתייחס לזה ככה? אני ישים אותך בדירה, יפנק אותך, ופעמיים בשבוע יעשה אצלך ביקור, נו מה את אומרת?” “בסדר, אני אחשוב על זה” (חיוך מלצרית מיומן, טיפ בן-זונה יצא לי מהם).

הם הולכים, שוב לבד, בעצם איתו, אבל כל כך לבד.

“משהו מכאיב לך? רוצה לדבר? אני יכולה לעזור?” משהו תמיד מכאיב לו, ואני לא יכולה לעזור, הוא לא רוצה את העזרה שלי, הוא אוהב להיות אומלל, נשים מטפלות בו בזכות האומללות הזאת. כל כך הרבה נשים, כולן משתוקקות לנחם, ללטף, כי הוא נורא מסכן. וגם אני משתוקקת, לנחם, ללטף, כי הוא נורא מסכן.

זמן סגירה מתקרב, יבוא אלי או לא? ירצה אותי היום? או ששוב יפטור אותי בתירוץ עייף “אני נורא מוטרד היום, מחר?” (חיוך מתנצל) לי הוא יתרץ, וילך אליה, כי היא חדשה ומסעירה יותר, אבל הרי גם ממנה הוא יתעייף, ואני עדיין אהיה כאן, אני אהיה כאן.

על הכותבת אריאלה רביב

בת 30, סיימה ממש עכשיו לחפש את עצמה; הממצאים מפוזרים בכל רחבי האתר. כשתהיה גדולה היא רוצה להתפרנס מכתיבה, חולמת שתהיה לה מספיק משמעת עצמית כדי לכתוב ספר.

תגובות

  1. buttercup

    אריאלה
    הסיפור פשוט עצוב. כמה אפשר לחכות לפירורים? ולמה?
    מה מפיקים מהם בכלל? זה שווה את כל העצב והטרטור הנפשי הזה?
    ובכלל, כמה זמן אפשר להמשיך ככה לפני שלוקחים נשימת הקלה עמוקה ואומרים די?

    עם כל האהבה והקושי לקום וללכת, אין לי ספק בכלל שיותר קשה להישאר ולהיות נתונה במתח התמידי הזה ובצורך הכפייתי לרצות ולתת למישהו אחר את המרכז – המקום שאמור להיות שמור לך – (למעט אולי באימרג’נסי, בטח לא כדרך חיים).

    יודעת שמדובר ביצירה ולא במאמר ולכן התגובה שלי אולי לא בדיוק, פשוט מניחה שחווית לפחות חלק מהדברים שכה הטבת לתאר.

    • אלמוני

      כך מתנהגת אשה במאה ה 21 ?
      מתלבשת עבור הגבר, מחכה למבט לחלקי גופה, מחכה שיזמין למציצה ?
      אולי תלמדי מהבנות מ-סקס והעיר הגדולה?
      היכן הרצונות שלך? הדרישות שלך?היכולות שלך? האם הכל מתבטא בחיצוניות,
      ביכולת לצוד את האחד והיחיד בעזרת טוסיק מחוטב ?מה את עושה בזמנך החופשי ממלצרות?
      האם לא הגיע הזמן למלא את הראש במקום לגלות את הישבן?

      • הבריאה בנפשה, המוצלחת, המפוכחת, המודעת, פקוחת העיניים, בעלת העקרונות, יודעת-כל ולעולם-לא-טועה.
        ד”ר פרויד קורא לזה הכחשה. ועכשיו ביחד: ה-כ-ח-ש-ה
        כולנו היינו שם. כן כן, גם את.
        רק לך בטח היה הסבר הגיוני ולגיטימי להתנהגות נלוזה שכזו… מה שעושה את זה עוד יותר עצוב
        בתיאבון, מותק, אני מקווה שנחמד לך עם כל הבולשיט הזה שאת מוכרת לעצמך וקוראת לו מציאות.

        לא קניתי.

  2. Hi, when i read this artical, i was reading about myself. It’s so sad to see that many young girls feel that they can change a guy. This is not true and it will never happen, it’s a fact of life. The motherly love that you try to give him is so pathetic just send him home to his mom in order to fix him up. its so obvious that many guys are still boys that didn’t grow up yet, so why do they get into relationsships to hurt other girls?

    • אריאלה רביב

      הפמיניסטית, אבל מדובר כאן בסיפור. כמובן, מבטיחה להשתפר ולכתוב סיפורים בנימה יותר פמיניסטית ופוליטקלי קורקט.

  3. buttercup

    הפמיניסטיות לא ימותו על זה – זה בטוח. אבל הכוונה לא היתה להטיף או לנתב אותך לפוליטקלי קורקט. למעשה זו היתה יותר תהייה, מה מחזיק מישהי במערכת יחסים כל כך משפילה ולא מתגמלת. איך שאני רואה את זה, רק אדם חסר ביטחון והערכה עצמית יכול לשרוד את סוג הקשר המתואר.
    סיפור או לא – עשה לי עצוב.

  4. אלמוני

    הזדהתי עד דמעות®®®®
    עצוב אבל נכון

  5. it was nice to raed this story usaly i dont like your work but that was refreshing and i am tallking abut the way of writing and not abut the story it self
    well done

  6. לא חשוב

    הייתי מזיין לך את הצורה.

  7. אז ככה? זה יחסים הין נשים לגברים? זו אהבה?
    זה כתוב כאילו עדין, אבל המילים ממש בוטות, וזה קשר “תלותי-כאילו-אבל-בסדר”. נמאס!!!
    תנסו להכניס סיפורים יפים

  8. אלמונימי

    את כותבת יפה! הומור זה תבלין החיים

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *