משתינים עלינו

אמונה בסיסית, שטבועה עמוק בתוך הדי.אן.איי שלנו, טוענת שהכל באמריקה יותר טוב: הדגל יותר לאומי, הכוכבים יותר בוהקים, הרחובות יותר מרווחים, הבגדים יותר זולים, הבנים יותר מחויבים, ההצגות יותר טובות והמסעדות יותר טובות, הרבה הרבה יותר טובות.
אמנם הגנטיקה צודקת, אבל בכל מה שקשור לשירותים – טעות מרה.

00 בסיור לוקיישנים בניו יורק

בניו יורק ישנם ארבעה וחצי מצבי צבירה לשירותים:

הראשון או תתאפקו –
למה לנו לטרוח בכלל? שזה אומר בית קפה נחמד, אפילו יוקרתי, שלא טרח להקים שירותים לקהל. אתם צריכים פיפי? חפשו שירותים בחנות ליד, או מעבר לכביש, תנסו בכלבו, מעבר לזה אל תציקו – אתם רוצים אולי עוד כוס קפה?

השני או שירותי פח זבל
– שירותים מגעילים נורא ומלוכלכים עד כדי כך שניתן לראות את המחלות והוירוסים בונים להם מטרופולין עם פרובינציות וערי שינה, מפחידים את הג'וקים, שנסים מהם בבכי מר, בעוד שאנו, הנשים, נאלצות לכתת אליהם רגלים, לעמוד בתור ולהתפלל לחיים ארוכים.
הבעיה הגדולה ביותר עם השירותים הללו היא שאף פעם את לא יודעת מתי את הולכת להתקל באחד מהם. מעבר למקומות הקבועים לגועל, כמו רשתות המזון והקפה המהיר, את יכולה גם לבלות במסעדה-בר אופנתיים ויוקרתיים בטירוף ("אסיה דה קובה"), בעיצובו המהולל של פיליפ סטארק, ואילו השירותים שם הם שני תאים צפופים ומלוכלכים, שהדלת בהם לא נסגרת עד הסוף ואת יכולה לראות עד כדי רמת השחלות מתי זו שנכנסה לפניך מסיימת להשתין.

החצי או שירותי פח זבל מעוצבים
– מדובר בשירותי פח זבל שלא מתנצלים. בדרך כלל ניתן לפגוש את אלו בבתי קפה של סטודנטים ("alt.coffee,inc.") או במועדוני לילה. השירותים מכוסים לעיתים בגרפיטי, בדרך כלל אפילו בלי קרש או סבון, לעכברוש יש שם פרטי ואזור קבלה משלו והקהל, שלרוב לבוש ב"דיזל" וב"אורבן אאוטפיטס" (שזה הלבוש הסטודנטיאלי בעל המראה המוזנח שעולה מאות דולרים), מרוצה. מה זה מרוצה? בשמים – "אני מלוכלך משמע אני צעיר" – טרנד הזוהמה והטינופת.

השלישי או שירותי אוויר בדולר –
שירותים עם חדר הסבה שמהווים את ממלכתה של המנקה/משרתת. שם, על כיסא קטן, ליד כמה בשמים מסריחים, קופסאות סיגריות במחיר מופקע, סבון, מגבות לידיים וצלחת לטיפ, היא שולטת על ממלכתה בגאון. היא מרגלת אחרי הנכנסים, מחייכת חיוך חסר שיניים ליוצאים ואורבת לדולר. כל שימוש בסבון או מגבת הידיים דורש טיפ סמלי של דולר. רצית גם קצת בושם? עוד דולר. להסתכל במראה? דולר. דאודורנט? דולר. איפור זול ומכוער שידביק אותך בזיבה? שלושה. וכל מבלי שהיא תקום מהשרפרף או תאמר מילה. (סוג זה של שירותים עשה עליה לארץ בסביבות שנות החמישים התמקם לרוב באזור תחנות האוטובוס הציבוריות. בעד חצי שקל תזכו בשני ריבועי נייר שיוף ואישור כניסה לאיזור עם סכנה רדיו-אקטיבית).

הרביעי או תקופת האבן
– שירותי האבנים בכיור לרחיצת הידיים. טרנד ניו יורקי חדש שמושפע מהפנג שוי וגני הזן היפניים. הסוג הזה כולל כיור עם חלוקי נחל. לא שניים שלושה, כפי שבתמימות ניתן היה לחשוב, אלה המוני אבנים, מאות, בתחתית הכיור עושות מקלחת. תוכלו למצוא אותו בבתי קפה ("קפה ג'יטן"), מסעדות מצוינות ("סושי סמבה") ובכל מקום שמחשיב את עצמו ליאפי.
אלה הן האופציות, וביניהן צריך לבחור. לאלה שרוצים לנסוע לניו יורק לזמן ארוך אני מייעצת לפנות אלי ואני ארכיב להם מפה של שירותים סבירים ברחבי העיר. בגדול, תמיד תעדיפו שירותים בלובי של מלון על כל אופציה אחרת (מסעדה, בית קפה, כלבו, גינה). עוד יותר בגדול – יש להם עוד הרבה מה ללמוד מאתנו, בעיקר מהשירותים במסעדת "בארכה".

אין כמו שירותים כחול-לבן

"בארכה" (אחד העם 22, תל-אביב), שמעוצבת מקסים, לא קיפחה אף פינה, ובשירותים שלה הבנתי לראשונה שאני חיה באפילה, שאני מוזנחת בנוחיות, שהתרגלתי למעברה. המיוחד בשירותי ה"בארכה" הוא שהם רחבי ידיים, מוארים באור נרות, מריחים מפרחים וגורמים, לפחות לי, לרצות לעבור לגור שם.
הם לא חשוכים מידי, העיצוב לא מודרני מידי או מנוכר. נקי שם, נעים שם, מריח טוב, בקיצור אושר צרוף!

ציון:
9 מתוך 10

ולסיום

בננותי, עשו עמי חסד ועזרו לי לשנות. לא מדובר במלחמתה של פולניה איסטניסטית, כי אם ברצון כן ואמיתי לשיפור התנאים בתאים באשר הם. עזרו לי לנצח במלחמת האסלה, שלחו לי תמונות של שירותים זוועתיים והמלצות על הטובים, שתפו פעולה והושיטו יד לעזרה – יחי המהפכה!