חשבון נפש

ראש השנה הוא תירוץ טוב לחשבון נפש, כאילו שבמציאות היומיומית המוטרפת הזו יש למישהו את המותרה להמתין לכך שנה שלמה. שמעתי פעם, אינני זוכרת היכן, שאם שואלים ילדים רכים בשנים רגע לפני שהם סופגים את העולם במלוא עוצמתו, מורכבותו ורשעותו, מאין הם הגיעו לכאן בטרם נולדו, הם ידעו להשיב על כך. “כמה מופלא”, חשבתי, אולי בגלל התחושה שמלווה אותי מילדות שאינני שייכת לכאן, שנעשתה טעות טרגית וממש בקרוב אחזור השמיימה. דבר אינו טריוויאלי כאן בעיני, דבר אינו מובן מאליו. “אני פשוט לא אמורה להיות כאן…”, התעקשתי, “אני מרגישה כמו חייזר שפיספס את החללית שאמורה הייתה להשיבו הביתה וכעת הוא לכוד כאן לעד”.

במסגרת חשבון הנפש אני נזכרת במשבר שפקד אותי לקראת השנה העשרים ושבע לחיי . משבר “הבינוניות” אני קוראת לו. משבר שצמח מתוך ההתפכחות הבלתי אפשרית לכך שככל הנראה אני אדם בינוני, רגיל. הההכרה בכך שאין בי או בעשייה שלי דבר יוצא דופן, שהעולם אינו נסוב סביבי ואינני מרכזו של היקום חבטה בי כרעם ביום בהיר. השנים גידלו אותי אל תוך פנטזיה פתולוגית שאני שליחה של מישהו, של משהו, שהשהות שלי כאן נועדה למימוש של מטרה נעלה. עתה נאלצתי להכיר בכך שהאמת שונה בתכלית. לא שאני פוסלת על הסף את עניין השליחות, אלא שאם אני שליחה כאן, וודאי גם שאר בני האדם תופסים עצמם ככאלה. מכאן ועד המסקנה הבלתי נמנעת שלמעשה אני כשאר האדם, בת חלוף וברת החלפה, הדרך הייתה קצרה. ההכרה בכך שאין מטרה נעלה לקיומי הותירה אותי נטולת אותה פנטזיה ילדותית ששמי יכתב בספרי ההיסטוריה. וזה הרגיש דרמטי, דרמטי מספיק כדי שאשקול מחדש את חיי בין הבריות.
לראשונה בחיי נדרשתי לבחור בחירה אמיתית בחיים. “אינני מוכנה לקבל את חיי כברירת מחדל”, הטחתי בפניה, “אינני מוכנה לחיות רק משום שאני חיה. פשוט אין בכך די עבורי. אין לי עניין בבינוניות”. ואולי יותר משלא היה לי עניין בבינוניות , לא היה לי עניין להיות , או ליתר דיוק- פשוט להיות, סתם להיות, רק להיות. ידעתי בכל מאודי שאם כבר להיות במקום הארור הזה, חייבת, פשוט חייבת להיות סיבה על אנושית לכך.
רגע אחרי שהמליצה הד”ר לאשפז אותי למשך חצי שנה במחלקה פסיכיאטרית סגורה, ידעתי שעלי לבחור. אחת ולתמיד. לכאן או לכאן. ובכל מקרה, יהיה עלי להיות שלמה עם בחירתי. החלטתי שאם נגזרו עלי חיים, אזי חיי יהיו חיים אידאולוגים-פוליטים ושמאבק לשינוי חברתי, והוא בלבד, יהיה מהות הקיום שלי. אינני יודעת מה יש בה באידאולוגיה שבחרתי להאחז בה כקרש הצלה. אולי היה זה הפחד מן החידלון, ואולי מצאתי בה, באידאולוגיה, דרך לישב עבורי את הפרדוקס: “כיצד אוכל להיות שייכת לעולם ובאותה הנשימה להשתוקק להיות זרה בו”. במציאות החברתית הבלתי נסבלת, מצאתי לגיטימציה לתחושת הזרות, ובמאבק האידאולוגי מצאתי את הדרך להמשיך להיות.

ראש השנה הוא תירוץ טוב לחשבון נפש. כאילו שבמציאות היומיומית המוטרפת הזו יש למישהו את המותרה להמתין לכך שנה שלמה. יותר ויותר מתחזקת בי התחושה שאם העיניים שלי יפקחו ולו עוד במעט, הן לא תוכלנה עוד להכיל את המראות שנגלים למולן. אני חולפת כמו מדי יום בין סמטאות העיר, יותר ויותר מרגישה זרה בנוף המוכר. הגוף אותו אני לובשת הופך מיוגע, עייף ומנוכר. קולות האנשים סביבי נשמעים רחוקים כל כך. על הספסל בשדרה מתחת לבית שלי שרועה בחורה צעירה שוודאי לא מלאו לה 25 שנה, עוטה פנס כחול תחת העין השמאלית שכבר חודש ימים אינו מחלים. בקרוב היא תתעורר לבוקר שהחל לא מכבר ותכתת רגליה לצומת הרחובות סלמה פינת הרצל לקבץ נדבות מעוברים ושבים. את הכסף היא תמסור אחר כך לגבר שצופה בה כל העת מהצד. למחרת אני אפגוש בה שוב, הפעם היא תשכב מקופלת על הארץ, אנשים יחלפו על פניה, אך איש מהם לא יעצר לדרוש בשלומה. בשבילנו היא כתם על גבי הנוף של השכונה ואני חושבת לעצמי שמחריד עד כמה התרגלנו. עד כמה התרגלנו לעצום עיניים או
אולי ליתר דיוק, עד כמה התרגלנו לראות. לראות עד אשר המראה כבר אינו חריג יותר, עד אשר אנו קהים גם למראות הקשים. “זה לא הנוף שלי”, מצטרפות המילים אצלי בתוך הראש, “זה לא הנוף שלי. זה לא הנוף שרציתי להיות חלק ממנו, וודאי זה לא הנוף שרציתי שיהיה חלק ממני”. ברור לי שאין הכוונה לכך שעלי להחליף נוף זה באחר, אלא שאסור שאשלים עם קיומו של נוף כזה בשומקום, קרוב אלי או רחוק ממני.

ראש השנה הוא תירוץ טוב לחשבון נפש, כאילו שבמציאות היומיומית המוטרפת הזו יש למישהו את המותרה להמתין לכך שנה שלמה. פתאום, אני שאי שפיותה כבר מזמן איננו מוטל בספק מפרגנת לעצמי קצת גאווה שכאני מסננת את הצירוף “אי שפיות” דרך השפתיים שלי. לעזאזאל, איך אפשר להשאר שפוי במציאות כזו.
מאחלת לכולנו שנה בה לא עוד נסכים לראות את המראות שאולי כבר הספקנו להתרגל אליהם ונפעל לשנותם בתעוזה ובחמלה.

תגובות

  1. נוגע.פשוט.מרגש.

  2. אותי מעניין לדעת כיצד הסתיים (או הסתיים בינתיים) משבר גיל העשרים ושבע שלך – כיצד נימלט מהבינוניות?

  3. אותי מעניין לדעת לאיזו מסקנה, או מסקנה זמנית, הביא אותך משבר גיל העשרים ושבע שלך. איך להמנע מהבינוניות?

    • ליאת רוזנברג

      המסקנה שלי היא , לעת עתה לפחות, שאולי לא ניתן להתחמק מהבינוניות, אולי אין דבר רע בה, אולי עלי להגדירה מחדש. אולי אם אקדיש את חיי למען מטרה נעלה לא ארגיש עוד “בינונית”. אני חושבת שכנראה אני בעיקר נעה בין הקצוות : בין קהות מחד להזדהות יתר מאידך. לפעמים מראה העלים בשלכת מרגש אותי ומסב לי עונג עילאי. לפעמים הוא ממלא אותי בעצב ומועקה שאין לי די מילים לתאר אותה. לפעמים אני פשוט חדלה מלחשוב ולהגג לעצמי הגיגים ומפנה מקום ל “לחיות”, פשוט לחיות. אין לי פתרונות, גם לא תשובות, כרגע מה שאני עושה זה פשוט להיות.

  4. יפה כתבת.
    לי נראה שאנשים (לפחות רובם) פשוט מנסים לשרוד, מה שמותיר להם פחות זמן לאידואולגיה. המירוץ המטורף הזה של החיים, לא מותיר לך הרבה ברירות מלבד – לעמוד בקצב…
    עצוב. נכון, אבל זה המצב.. 🙁

  5. אלמוני

    מדי פעם אני מבינה שפשוט קשה לי להכיל שהכל זה בעצם “סתם”, שחיים פשוט כי חיים. כי נולדנו. זה בלתי נתפס מבחינתי, אני מנסה לתת למחשבה הזו לשקוע ולהעלם, כי יש בה פוטנציאל להטריף את הדעת.

  6. יניב.ר

    היי ליאת

    אני אהיה הכי קצר שאפשר: קראתי ואהבתי. ראש השנה הוא אכן הזמן לחשוב ולקבל החלטות ואחרי שנה קשה אני אתך בסוף עידן הבינוניות.

    שתהיה לך שנה טובה של הגשמה.

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *