האם את בוחרת מטפלת לפי נכונותה למלא פלפלים תמורת שכר רעב? רחל טלשיר על מערכת היחסים בין המחנות

טיפול בע”מ

אמהות, מטפלות וקריירה

הרבה נאמר ונכתב לאחרונה על המטפלת המכה ועל מטפלות בכלל. מעט אם בכלל על חלקם של ההורים. כל כך מעט אנחנו יודעים על ההורים שילדיהם הוכו. לבד מצערם הנוגע אל הלב כמעט כלום. ובכל זאת רגע הפרידה שבו כל הורה בתורו מחליט להיפרד במידה מסוימת מילדו ולמסור אותו להשגחתו של אדם זר הוא רגע שבו חוץ מכישוריה של המטפלת נבחנים גם הכישורים ההוריים. את הפעם הראשונה שבה ילד נשאר עם מישהו מחוץ למעגל המשפחתי אף אחד לא שוכח. הילדה שלי היתה אז בת חצי שנה. עבדתי במישרה מלאה. גם בן זוגי. מערך התמיכה המשפחתי שלנו היה דל ומצומצם. קרסנו. ואז, בוקר אחד, הפקרתי אותה. נתתי אותה לשכנה, אם לילדים, מטפלת שכונתית ששמה הולך לפניה. כשחזרתי מצאתי את ביתי מסודר, שלושה סירים רחשו על האש, התינוקת שלי שתקה ומשום מה המבט שלה נראה לי נוקב, כפתורי הבגד שלה נרכסו מלפנים במקום מאחור וכלא החזה שלי התכווץ מרוב אימה לא מזוהה. הרמתי אותה מן העגלה, חיבקתי אותה ואחר כך פרמתי את הכפתורים, הסרתי את הבגד, הלבשתי ורכסתי אותם מאחור. המטפלת הלכה ואנחנו כמו בכל יום הסתובבנו מחובקות, שוחחנו במילמולים ושיחקנו במשחקי ידיים. יש המון דברים שכיף לעשות עם תינוקת. אף פעם אין די זמן. אפילו לא לעשות פיפי. בטח שלא לבשל. למחרת לקחתי את התינוקת איתי לעבודה. לשכנה הודעתי שלא מסתדר. שהחלטנו שעוד לא. שבינתיים היא איתי. במשך השנתיים שבהן ניסיתי למצוא לה מטפלת ופסלתי אותן אחת אחרי השניה המסר של הסביבה היה ברור: אני חרדתית, יש לי בעיה, נשים כמוני נועדו לקריירה, תינוקות נועדו למטפלות, משהו בי פגום. עובדה: לכולן חוץ מלי יש מטפלות, אולי לא מושלמות אבל בהחלט מספיקות.
עבדתי בלילות ובשבתות ובימים טיפלתי בתינוקת שלי. חלקים מהעבודה שלי, את אלה שאפשר לעשות בבית, עשיתי בזמן שישנה.

עניין של מחנות

בזמן שטיילתי איתה בגינה וברחוב פגשתי להקות של מטפלות. מעט מאוד אמהות. המטפלות דיברו על שכרן הנמוך ועל הדרישות המטורפות של האמהות. האמהות דיברו על השכר המופרז שגובות המטפלות ועל עצלנותן. הגרעין הקשה של הבדלי הגישות התנקז אל השאלה האם טיפול בילד הוא עבודה בפני עצמה או שהוא כולל בתוכו בישול, נקיון וכביסה. מחנה האמהות גרס, כמתבקש, שהמטפלת צריכה לעשות הכל. מחנה המטפלות גרס שהטיפול בתינוק מספק די עבודה. האמהות אמרו שלא הגיוני שיחזרו מיום עבודה אל כיור מלא ואל ערימות כביסה ובנוסף, כמובן, אותו תינוק תובעני שבגללו בכלל התחיל הדיון. המטפלות עמדו על דעתן שאם רוצים לטפל בתינוק כמו שצריך ראוי לשים אותו בראש סולם העדיפויות ועל כן אין טעם לעסוק בכישורים שלהן בתור מנקות. טינה כבושה נמתחה בין איזור המטפלות לאיזור האמהות. ככה זה כשמחלקים למחנות.
אין לי שמץ מושג באשר לפרטי המקרה שתחילתו בשכירת מטפלת לתאומים וסופו בהכאתם בידיה ואשר הסעיר את כולנו. מה שכן ברור לי, שכדי לטפל לבד בתאומים רכים משך שעות ארוכות נדרש מערך כישורים נדיר שעיקרו מוח יצירתי, מיומנות טכנית משוכללת, שלוות נפש ורצוי גם שמחת חיים בלתי נדלית. יש איזשהו פספוס כללי ועמוק בכל מה שקשור למקומה של המטפלת בחייו של התינוק. הרבה מהמטפלות שפגשתי הגיעו לעבודה הזאת מחוסר ברירה. הן לא בחרו בה ולא הוכשרו אלא נקלעו אליה בגלל כישורים זעומים והזדמנויות דלות. הרבה מהאמהות שפגשתי בחרו מטפלת לפי רמת נואשותה שנתרגמה למוכנותה למלא את כל גחמותיהן כולל גיהוץ צווארונים ומילוי פלפלים תמורת שכר רעב.
כמובן שפגשתי גם מטפלות נפלאות וגם אמהות שהעריכו את המטפלות שלהן ותיגמלו אותן כראוי. בשוליים. בסך הכל השתכנעתי שאין קשר בין דרישות התפקיד לבין ביטוייו בשטח. להיות מטפלת זה עבודה שנועדה לנשים מלאות שמחת חיים, יצירתיות, חמות, אוהבות, מאושרות. נשים נפלאות כאלה אמורות לרצות ולקבל תנאי עבודה מצויינים וגם עבודה נהדרת. אין כיף יותר גדול מללוות ילד בשנות חייו הראשונות המרתקות. זאת עבודה מלאה אהבה וסיפוק. בעצמי טיפלתי בנעוריי בשני תינוקות מקסימים שהפרצופים המתוקים שלהם נחרתו אצלי הרבה יותר חזק מכל מיני עבודות חשובות ונבובות שעשיתי אחר כך.

והמסקנה אחת

אבל בעולם האמיתי טיפול בתינוק הוא עבודת נשים ולמרות שהוא דורש מערך כישורים מורכב ומרהיב הוא לא זוכה לתגמול נאות. לכן נשים מתאימות מעדיפות לתכנן ערים ובניינים או לכתוב במקומונים. יש המון עבודות שהן פחות מסעירות מטיפול בתינוקות והרבה יותר קלות אבל יש מעט עבודות שבהן מרוויחים כל כך מעט וזוכים ליחס כה מחפיר. כל זמן שאל שוק העבודה של הטיפול בתינוקות מתנקזות בעיקר נשים בדרגה זו או אחרת של נואשות, שבנוסף זוכות לחוסר הערכה, טבעי שנמשיך לשמוע על מקרים של התעללות בחסרי ישע. רק על אלה שיסתננו ויצליחו להדהד מחוץ לקירות העבים של חדרי התינוקות, אותם קירות שרבים מההורים לא רוצים כלל לדעת מה קורה מאחוריהם. כל זמן שהכלים רחוצים והכביסה מקופלת כולנו רוצים להאמין שגם התינוק מאושר. אז מה אם ביום היחיד בשבוע שאנחנו מטפלים בו לא מספיקים לעשות פיפי ומגיעים לערב תשושים, מפורקים ועצבנים. את הכלים והכביסה אפשר להשאיר למטפלת.
הסיבה שכל כך הרבה נכתב ונאמר על מטפלות בכלל, ועל המטפלת המכה בפרט, וכל כך מעט על מקומם של ההורים בבחירת מטפלת היא, כנראה, שאף אחד לא באמת רוצה לשלם למטפלות את מה שמגיע להן על עבודה קשה שתובעת תעצומות נפש ואין בה רגע דל. יותר קל לכתוב ולדבר על מטפלות ולקבוע שהיתה ביניהן אחת מופרעת. אולי שתיים. לכל היותר שלוש. האחרות פשוט משתוקקות להרוויח כלום ובתמורה להקדיש את עצמן לעבודה הכי מתישה עלי אדמות.

על הכותבת רחל טלשיר

עד תום האלף כתבתי למגירה ולפח אבל קראתי המון. בשנת 2001 ראו אור הרומן ''האהבה משחררת'' וקובץ הסיפורים ''הבעל המאהב והמלך'' שממנו לקוח סיפור פואנטה

תגובות

  1. אם ישלמו להן את מה שצריך לאם או לאב לא יהיה כדאי לצאת לעבוד.

    • אבו כנאפה

      יש להשאיר את אופציית המטפלת רק למצבים בהם שני בני הזוג משתכרים ברמה שבה יהיה משתלם לקחת מטפלת בשכר הוגן ושזה עדיין יהיה משתלם יותר מאשר לוותר על אחת מהקריירות לכמה שנים.

  2. פרא אציל

    עוזרות בית, מטפלות, קופאיות בסופר, זבניות במשביר, אינסטלטורים, כולם זוכים ליחס מחפיר מביצ’יות תוצרת כחול לבן.
    אני לא אשכח איך האקסית המקסימה שלי, שלא היתה מסוגלת לצפות במהדורת החדשות מבלי להזיל דמעה וכל קבצן בצומת היה מעורר בה רחמים עזים, הייתה מורידה על ארבע את העוזרת המסכנה לפאנלים, נועצת מבט רנטגן אימתני באינסטלטור וחותכת מחירים באגרסיביות כל בסטיונר בשוק.
    כשמדברים על המאצ’ו הישראלי, החברה הישראלית המילטנטית, שוכחים לציין את חלקן של הנשים, שנלחמות באכזריות של לוחמים צ’צ’נים.

    • תות גינה

      ברור שהמסקנה מהמאמר (לפי הפרא האציל) היא, שהאמהות הן אלו שצריכות להיות מופקדות על מלאכת מציאת המטפלת, שכירתה לעבודה וניהול הקשר עמה. ההנחה המובלעת הזו ראויה גם ראויה לתגובה, כיוון שהיא משקפת את לב הבעיה:

      רוב האנשים יוצאים מתוך הנחה שגידול הילדים הוא באחריות האם בלבד. כיוון שכך “כלכליות” ההיעזרות במטפלת נבחנת תמיד ביחס למשכורתה של האשה. אם, לדוגמא, עלות המטפלת היא 3000 שח והנטו של האשה רק 6000 זה כבר לא כלכלי, כי “בכסף הזה כבר עדיף שאני אגדל את הילדים שלי בעצמי”.

      משום מה אף פעם לא טורחים לבדוק את הכלכליות לאור ההכנסה המשותפת של שני בני הזוג, ובוודאי שלא מול הכנסת הגבר לבדה. לא נעלה על דעתנו את האפשרות שאב יישאר בבית אם הוא משתכר רק 2000 ש”ח יותר מעלות המטפלת, אך איש לא יהסס לציין את חוסר הכדאיות (ולהסיק את המסקנות) אם מדובר במשכורת האם.

      גם העובדה שהמדינה אינה מציעה פתרונות אמינים ומשתלמים כלכלית נובעת מכך ששאלת המטפלת נתפסת כבעיה של ציבור הנשים, וככזו – לא מאוד מעניינת. חישוב פשוט, כלכלי לחלוטין, היה מגלה שלאורך זמן המדינה מפסידה מיליארדים עקב עזיבה (מלאה או חלקית) של נשים את שוק העבודה, וגם מפני שנשים רבות כלל לא טורחות לפתח קריירה מלכתחילה, ביודען שממילא אי שם בסוף שנות העשרים יהפכו לאמהות, וייאלצו/יירמזו להעמיד את האמהות מעל לכל, בשעה שבעליהן יפתחו קריירה של רווקים.

      גידול הדור הבא והדאגה לרווחתו הם אינטרסים של הציבור כולו, נשים וגברים כאחד, וכמובן גם של המדינה. כמסקנה אופרטיבית ראשונה הייתי מציעה להפסיק להתייחס לזה בתור בעיה של “אמהות”. כל דיון בנושא – בעתונות, באינטרנט וחשוב מכל בבית הפרטי שלכם – צריך להניח, שאבות צריכים לבחון את חלוקת המשאבים שלהם (זמן פנוי, משכורת, אנרגיה) בדיוק כמו אמהות.

    • יוספה

      צודק. לדעתי נהגת בה בהגינות יתר.

  3. צב מעבדה

    כשאמא שלי יצאה לפנסיה ובאה להציע את עצמה בתור מטפלת, הגברת שראינה אותה שאלה אותה להמלצות. אימי אמרה לה שהיא טיפלה בילדים של השכנה שלה בעבר ואף פעם לא חשבה לבקש המלצה. אבל אם היא רוצה לראות המלצות, אז ההמלצה הכי טובה שאימי יכולה להביא זה הילדים שלה בעצמה. כמובן שהיא התקבלה (וכמובן שהגברת מרוצה עד לב השמים :o).

    • יוסק'ה

      לא משקף מאומה. אני מכירה בייישוב שלי הרבה אמהות שמטפלות בתינוקות ומתהדרות בילדים בוגרים מוצלחים אבל…לך תדע מה קורה באותן שעות שהאמא לא נמצאת…שמחה בשבילך אבל יש לקחת כל מועמדת כאילו לא גידלה אף מוצלחון

  4. גמלת שלמה

    שימו לב למעגל שנוצר כאשר אשה שיכולה להרשות לעצמה מימוש עצמי חלקי (לא בלי רגשות של אשם, לא בלי קשיים כלכליים), מוסרת את ילדיה לרעותה שממעמד כלכלי נמוך משלה, שבתורה מממשת משהו מיכולותיה להרוויח, ולשם כך מוסרת את ילדיה לטיפול אחר- קיבוצי או בפנים המשפחה, מכל מקום זול אפילו יותר מהשירותים שהיא עצמה מציעה. ילדינו כולם גדלים אצל אחרים, וכולנו מרגישות אשמות.
    ומה הפתרון?
    אולי להשהות את גיל הלידה עד תחושה של הגשמה מסוימת בקריירה, ויכולת להתפנות רגשית ולחלק את הזמן והקשב טוב יותר. מותר גם לומר (בלי שיעשו לי “שמיכה”?) שלא כל אדם צריך למצוא את סיפוקו בקריירה, והגיע הזמן שאמהות לא תתביישנה למצוא מימוש עצמי באמהות ותו לא. פתרון מסוים למי שכבר הורה (בחולם), ומתמודדת עם שני הכובעים, עשוי להמצא בדמות הניסיונות קהילתיים ליצור שכנות טובה, שבה יום בשבוע אחת השכנות “שומרת לכולם” (בדרך כלל דורש מהשכנות לעבוד במשרה חלקית, או בשבוע עבודה של 4 ימים, או לקחת את היום הפחות “שווה”- שישי). אגב, הפתרונות הקהילתיים יפים גם לטיפול בלחצים אחרים: קניות, למשל, הסעות של הילדים, ועוד. לעולם לא אשכח איך אחת לשבוע הייתי אוכלת ארוחת ערב אצל השכנה, שהיתה משקיעה ומציירת לנו פרצופים עם ירקות, כדי שלהורים יהיה זמן פנוי- ופעם בשבוע הילדים של השכנה היו אוכלים אצלנו (ותמיד אמא היתה מכינה אוכל יותר מוצלח כשהם באו).
    הצעות אלה לוקחות בחשבון שההתייחסות של המדינה להורים צעירים תשאר כמו שהיא, אבל אפשר גם אחרת, והלוואי והיינו נלחמים יחד- נשים וגברים כאחד- כדי שהמדינה תציע חלק מהפתרונות. אם זה בדמות מענקי לידה הולמים, שיאפשרו להשאר בבית אפילו שנתיים (עד גיל הפעוטון), אם זה חיוב תנאים נוחים יותר להורים מאת מקומות העבודה, פטור ממס על מטפלת ועוד . ואפשר גם, כמובן, להצטרף לקיבוץ 🙂
    ולכותבת- תודה על מאמר ראוי בנושא חשוב.

  5. כל הנושא של טיפול בילדים הוא נושא פרוץ. וכל תופעת המטפלות המתעללות הוא תעודת עניות למדינה שלא ממסדת את כל הנושא של טיפול בגיל הרך.
    עד גיל גן חובה- כל אחד יכול לעשות עם ילדו מה שהוא רוצה. אין פיקוח, אין בדיקות של מיהם המטפלים…. בהתחשב בעובדה שמחקרים דנים שוב ושוב על חשיבות השנים הראשונות בהתפתחות האדם, כל ההתנהלות הזאת היא רשלנית ממדרגה ראשונה.

    מטפלת צריכה להיות מקצוע עם הכשרה מסודרת ופיקוח, (בערך כמו שנעשה כיום במשפחתונים של משרד העבודה), ולא מקצוע שכל אחד שאין לו מה לעשות לוקח על עצמו.

    יתכן שהמיסוד של המקצוע יוכל להתקיים ברגע שיחליטו על טיפול בילדים כהוצאה מוכרת לצורכי מס- כי אז יצטרכו להתמודד עם השאלה “מיהי מטפלת”.

    ועם זאת, מניסיון, אני מרגישה שגידול ילדים היא עבודה כל כך קשה ותובענית שהיא חייבת לבוא מתשתית מאוד אוהבת- עם המון רגש. כי מי כמוני יודע שלפעמים הבכי הבלתי פוסק, היללות והנודניקיות הבלתי נדלית יכולה להוציא מהדעת. אז להפקיד את הילד בידי אשה שהסיבה העיקרית לשהותה עם הילד היא הצורך בכסף- זו כמעט הזמנה להתעללות, שנובעת לאו דווקא מרשעות אלא בעיקר מחוסר האונים ותסכול שבכי של תינוק יכול לעולל לכל אדם שנמצא במחיצתו שעות רבות.

    ליאת

  6. פשן פשן

    מאמר בהחלט ממצה כשהוא מציג את שני הצדדים באובייקטיביות
    והבנה

  7. למרבה הצער לא כולנו מתננות ערים או כותבות במקומונים.חלקנו עובדות בעבודות קשות יום אחרות ואנו נאלצות להשאיר את ילדינו בידיהן של מטפלות ולשלם את מיטב כספנו עבור שירות זה. לא לכולנו יש אפשרויות ואופציות פתוחות. חלקנו יוצא לעבודה שלא תמיד הסיפוק בצידה כשהמטרה היא פרנסת המשפחה ולעיתים אנו מרוויחות פחות מהשכר שגובה המטפלת. טבעי שמצפות אנו בסופו של יום מפרך שאין בצידו תגמול נאות ,לקבל את התמורה והשירות הטוב ביותר עבור כספנו שמושג במאמץ רב.לא לכולנו יש את הפריוילגיה לבחור את המטפלת הטובה ביותר ולשלם לה את השכר הגבוה ביותר, כך שזו תהא מרוצה ומסופקת.לא, לא קל לדבר על מטפלות מאחר ועצם ההתעסקות מעצימה את תחושת חוסר האונים של מיש שאים ידו משגת ל”ספק” את מטפלתו.אנחנו ההורים אכן רוצים לדעת מה קורה מאחורי אותם קירות אך לא יכולים לממן את השירות הטוב ביותר ולא יכולים לממן התקנת מצלמות בכל פינה.

  8. אלמוני

    יש איזה סוג של התנשאות באמירה שמי שמוכשרות מספיק לטפל בתינוק ובית יבחרו בעבודה מתגמלת יותר ויפנו את המקום למי שהן מוכשרות פחות.
    אמנם עבודת טיפול בילדים אינה מחייבת תואר וגם מי שסיימה ח’ כיתות יכולה להתקבל אליה, אבל אין זה אומר שלא נדרשים למטפלת כישורים יחודיים משלה. כישורים שלא מצויים בהכרח אצל אדריכליות מצליחות או כותבות בעיתונים.
    אני, מוכשרת ככל שאני, לא הייתי מסוגלת לעשות את מה שהמטפלת שלי עושה.
    ובאשר ליחסי העבודה עם המטפלת – כל מי שאני מכירה ונפל בחלקה למצוא מטפלת טובה (ומניסיון אני יכולה להעיד שזה לא קל) יודעת להעריך ולתגמל בהתאם. בודאי שיש כאלו שמתנהגות כנבלות, אבל ככה זה בכל מקומות העבודה. יש כאלו שיודעים להעריך ויש כאלו שהעובדים יוצאים מהם מדי יום עם הרגשה רעה.

  9. skypolygraph

    את עומדת למסור את עוללך, זה שהקפדת להגן עליו יומם ולילה משך חודשים לטיפול אישי במשך שעות רבות ביום ומי הוא אותו אדם בידיו תפקירי/תפקידי את הפעוט. שוק המטפלות פרוץ, אין גוף מכוון וכל המעוניין/ת בעבודה מפרסם את עצמו כשלנו כלקוחות כמעט ואין יכולת לאבחן אם הפרסום וקורות החיים נכונים או שלא. רק לאחרונה נחשפו מספר מקרים של מטפלות שהתעללו פיזית, נפשית ומינית בזעטוטים חסרי אונים. אם חשוב לך לקבל חוות דעת עניינית, מקצועית ואמינה אשר תעזור לך בקבלת ההחלטה, לנו הידע הנסיון והיכולת לסייע http://WWW.SKYPOLYGRAPH.COM

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *