טיפול בע"מ

הרבה נאמר ונכתב לאחרונה על המטפלת המכה ועל מטפלות בכלל. מעט אם בכלל על חלקם של ההורים. כל כך מעט אנחנו יודעים על ההורים שילדיהם הוכו. לבד מצערם הנוגע אל הלב כמעט כלום. ובכל זאת רגע הפרידה שבו כל הורה בתורו מחליט להיפרד במידה מסוימת מילדו ולמסור אותו להשגחתו של אדם זר הוא רגע שבו חוץ מכישוריה של המטפלת נבחנים גם הכישורים ההוריים. את הפעם הראשונה שבה ילד נשאר עם מישהו מחוץ למעגל המשפחתי אף אחד לא שוכח. הילדה שלי היתה אז בת חצי שנה. עבדתי במישרה מלאה. גם בן זוגי. מערך התמיכה המשפחתי שלנו היה דל ומצומצם. קרסנו. ואז, בוקר אחד, הפקרתי אותה. נתתי אותה לשכנה, אם לילדים, מטפלת שכונתית ששמה הולך לפניה. כשחזרתי מצאתי את ביתי מסודר, שלושה סירים רחשו על האש, התינוקת שלי שתקה ומשום מה המבט שלה נראה לי נוקב, כפתורי הבגד שלה נרכסו מלפנים במקום מאחור וכלא החזה שלי התכווץ מרוב אימה לא מזוהה. הרמתי אותה מן העגלה, חיבקתי אותה ואחר כך פרמתי את הכפתורים, הסרתי את הבגד, הלבשתי ורכסתי אותם מאחור. המטפלת הלכה ואנחנו כמו בכל יום הסתובבנו מחובקות, שוחחנו במילמולים ושיחקנו במשחקי ידיים. יש המון דברים שכיף לעשות עם תינוקת. אף פעם אין די זמן. אפילו לא לעשות פיפי. בטח שלא לבשל. למחרת לקחתי את התינוקת איתי לעבודה. לשכנה הודעתי שלא מסתדר. שהחלטנו שעוד לא. שבינתיים היא איתי. במשך השנתיים שבהן ניסיתי למצוא לה מטפלת ופסלתי אותן אחת אחרי השניה המסר של הסביבה היה ברור: אני חרדתית, יש לי בעיה, נשים כמוני נועדו לקריירה, תינוקות נועדו למטפלות, משהו בי פגום. עובדה: לכולן חוץ מלי יש מטפלות, אולי לא מושלמות אבל בהחלט מספיקות.
עבדתי בלילות ובשבתות ובימים טיפלתי בתינוקת שלי. חלקים מהעבודה שלי, את אלה שאפשר לעשות בבית, עשיתי בזמן שישנה.

עניין של מחנות

בזמן שטיילתי איתה בגינה וברחוב פגשתי להקות של מטפלות. מעט מאוד אמהות. המטפלות דיברו על שכרן הנמוך ועל הדרישות המטורפות של האמהות. האמהות דיברו על השכר המופרז שגובות המטפלות ועל עצלנותן. הגרעין הקשה של הבדלי הגישות התנקז אל השאלה האם טיפול בילד הוא עבודה בפני עצמה או שהוא כולל בתוכו בישול, נקיון וכביסה. מחנה האמהות גרס, כמתבקש, שהמטפלת צריכה לעשות הכל. מחנה המטפלות גרס שהטיפול בתינוק מספק די עבודה. האמהות אמרו שלא הגיוני שיחזרו מיום עבודה אל כיור מלא ואל ערימות כביסה ובנוסף, כמובן, אותו תינוק תובעני שבגללו בכלל התחיל הדיון. המטפלות עמדו על דעתן שאם רוצים לטפל בתינוק כמו שצריך ראוי לשים אותו בראש סולם העדיפויות ועל כן אין טעם לעסוק בכישורים שלהן בתור מנקות. טינה כבושה נמתחה בין איזור המטפלות לאיזור האמהות. ככה זה כשמחלקים למחנות.
אין לי שמץ מושג באשר לפרטי המקרה שתחילתו בשכירת מטפלת לתאומים וסופו בהכאתם בידיה ואשר הסעיר את כולנו. מה שכן ברור לי, שכדי לטפל לבד בתאומים רכים משך שעות ארוכות נדרש מערך כישורים נדיר שעיקרו מוח יצירתי, מיומנות טכנית משוכללת, שלוות נפש ורצוי גם שמחת חיים בלתי נדלית. יש איזשהו פספוס כללי ועמוק בכל מה שקשור למקומה של המטפלת בחייו של התינוק. הרבה מהמטפלות שפגשתי הגיעו לעבודה הזאת מחוסר ברירה. הן לא בחרו בה ולא הוכשרו אלא נקלעו אליה בגלל כישורים זעומים והזדמנויות דלות. הרבה מהאמהות שפגשתי בחרו מטפלת לפי רמת נואשותה שנתרגמה למוכנותה למלא את כל גחמותיהן כולל גיהוץ צווארונים ומילוי פלפלים תמורת שכר רעב.
כמובן שפגשתי גם מטפלות נפלאות וגם אמהות שהעריכו את המטפלות שלהן ותיגמלו אותן כראוי. בשוליים. בסך הכל השתכנעתי שאין קשר בין דרישות התפקיד לבין ביטוייו בשטח. להיות מטפלת זה עבודה שנועדה לנשים מלאות שמחת חיים, יצירתיות, חמות, אוהבות, מאושרות. נשים נפלאות כאלה אמורות לרצות ולקבל תנאי עבודה מצויינים וגם עבודה נהדרת. אין כיף יותר גדול מללוות ילד בשנות חייו הראשונות המרתקות. זאת עבודה מלאה אהבה וסיפוק. בעצמי טיפלתי בנעוריי בשני תינוקות מקסימים שהפרצופים המתוקים שלהם נחרתו אצלי הרבה יותר חזק מכל מיני עבודות חשובות ונבובות שעשיתי אחר כך.

והמסקנה אחת

אבל בעולם האמיתי טיפול בתינוק הוא עבודת נשים ולמרות שהוא דורש מערך כישורים מורכב ומרהיב הוא לא זוכה לתגמול נאות. לכן נשים מתאימות מעדיפות לתכנן ערים ובניינים או לכתוב במקומונים. יש המון עבודות שהן פחות מסעירות מטיפול בתינוקות והרבה יותר קלות אבל יש מעט עבודות שבהן מרוויחים כל כך מעט וזוכים ליחס כה מחפיר. כל זמן שאל שוק העבודה של הטיפול בתינוקות מתנקזות בעיקר נשים בדרגה זו או אחרת של נואשות, שבנוסף זוכות לחוסר הערכה, טבעי שנמשיך לשמוע על מקרים של התעללות בחסרי ישע. רק על אלה שיסתננו ויצליחו להדהד מחוץ לקירות העבים של חדרי התינוקות, אותם קירות שרבים מההורים לא רוצים כלל לדעת מה קורה מאחוריהם. כל זמן שהכלים רחוצים והכביסה מקופלת כולנו רוצים להאמין שגם התינוק מאושר. אז מה אם ביום היחיד בשבוע שאנחנו מטפלים בו לא מספיקים לעשות פיפי ומגיעים לערב תשושים, מפורקים ועצבנים. את הכלים והכביסה אפשר להשאיר למטפלת.
הסיבה שכל כך הרבה נכתב ונאמר על מטפלות בכלל, ועל המטפלת המכה בפרט, וכל כך מעט על מקומם של ההורים בבחירת מטפלת היא, כנראה, שאף אחד לא באמת רוצה לשלם למטפלות את מה שמגיע להן על עבודה קשה שתובעת תעצומות נפש ואין בה רגע דל. יותר קל לכתוב ולדבר על מטפלות ולקבוע שהיתה ביניהן אחת מופרעת. אולי שתיים. לכל היותר שלוש. האחרות פשוט משתוקקות להרוויח כלום ובתמורה להקדיש את עצמן לעבודה הכי מתישה עלי אדמות.