שכבות שמנת שמכסות אותה ומאבק לשנות את מה שקבעו הגנים. אבל גם הרזה מסתבר גרה בתוכה

ילדה רזה, ילדה שמנה

אני עומדת מול המראה. כל המהות שלי מתנקזת ברגע הזה, בו אני בוחנת את עצמי בקפידה. אני חיה עם הגוף הזה שלושה עשורים ועדיין נאבקת בו. ילדה שמנה, ילדה שמנה, ילדה שמנה שכמותך, אני שומעת את הקולות שלמדתי למחוק באופן מיידי, על הדקה.
הפנים כבר לא עגלגלות כמו שהיו, המאמץ החדש שלי עובד כנראה. הפעם נלך על זה בריא, טרי, נקי. בלי יותר מדי משחקים של ספירת קלוריות וגעגועים לשוקולד. איך יכול להיות שבתוך הגוף הזה מסתתרת בעצם בחורה רזה, כזו שאוהבת להתגנדר ואוהבת להיראות טוב? שמאמינה שמישהו יצליח יום אחד לראות אותה יפה באמת? איך יכול להיות שהיא מצליחה להוריד את המסכות, את שכבות השמנת האלה שכיסו אותה במשך כל החיים? זו אני, ילדה רזה ילדה שמנה. הקרע הזה מלווה אותי במשך כל החיים, הרצון להיות משהו אחר והמאבק הבלתי פוסק לשנות את מה שקבעו הגנים.

חשופה

כמו כולן שנים שאני קמה כל בוקר ואומרת לעצמי שמהיום הכול ישתנה; דיאטה וספורט, הליכות ארוכות על חוף הים. בכל בוקר אני חוזרת על המנטרה, אבל איפשהו באמצע היום, אני שוכחת ממנה. בשגרת היום של השנים האחרונות, מאז שלמדתי לחשוב באופן עצמאי, חיות השתיים ביחד. זו השמנה וזו הרזה.
הבחורה הרזה שחיה בתוכי (היא כנראה כבר לא ילדה, כי יש לה רצונות וחלומות ומאוויים כמוסים משלה) מתעוררת בשעת בראנץ’ נוחה, אחרי שנתנה לבחורה השמנה לצאת בהצהרות של בוקר. היא מתלבשת יפה, מתאימה תכשיט עדין לבגד שהיא אוהבת, היא מרגישה את עצמה יפה בתוך התחפושת הזאת, כלום עדיין לא בוער בה, היא אישה רזה, מושכת ויצירתית.
לקראת ארוחת הצהריים היא נעלמת שוב. אז יוצאת למפגן לאומי הבחורה השמנה, היא לועסת את הסלט שהכינה לעצמה, עם רוטב של חמישה אחוז שומן, מפרגנת לעצמה גם כוס קפה, עם סוכרזית כמובן. היא החליטה שזו הדרך החדשה שלה, היא רוצה לעזור לבחורה הרזה לצאת החוצה, להתקיים על חשבונה במשך כל היום, כל השבוע, כל החודש, כל החיים.
אחרי ארוחת הצהריים הבחורה הרזה מחליפה פריזורות ותלבושות ויוצאת אל העיר. היא עצמה מתפתחת, מדברת עם אנשים, חברים שרואים אותה מצליחים לפגוש אותה למרות המעטה השומני שמאחוריו היא מסתתרת. היא מרגישה חשופה בעיר הזו ולא אכפת לה שמישהו מגניב מבט המום או שניים לעבר חליפת השומן שהיא לובשת, אופנתית ככל שתהיה.

שוקולד חלב עם אגוזים ובורקס כמובן

בערב הבחורה השמנה יושבת ורואה טלוויזיה, היא רואה את כל המגישות האלה ומקנאה בהן. פתאום היא רצה ובוהה בעצמה שוב בראי, איך יכול להיות שאלוהים מתאכזר לאנשים טובים? גורם להם לחיות חיים שלמים במאבק? ואולי זו לא אשמתו אלא אשמתה? אולי אשמת תשלובת הגנים בעלי נטיית ההשמנה מהם נוצרה? אולי זה המכלול- הגורל, המזל, הצרכים הפרסונליים שלה? היא נזכרת עכשיו שבכל פעם שמשהו רע קורה, היא מנחמת את עצמה בעזרת מזון, כאילו הטעם המתוק של שוקולד החלב עם האגוזים יתקן משהו, יאחה את הפצע שנפער. בכל פעם שקשה היא בוחרת בורקס גבינה טוב ומציידת אותו גם באיזה בורקס תפוחי אדמה, שלא יהיה משעמם.
בלילה מתעוררת הבחורה הרזה משינה שנמשכה זמן רב מדי. היא מפהקת בעדינות, נכנסת למקלחת, מורידה את הבגדים ושוטפת מעצמה את כל המחשבות. עכשיו היא בעולם חלומות משל עצמה, לא צריכה לחשוב על שום דבר רציונלי. בלילה היא יכולה לצאת ולקרוע את העיר, להיות הכי יפה בעולם והכי רזה והכי נחשקת. אף אחד לא מסתכל עליה בצורה מוזרה, לא תוהה מדוע היא לא עושה דיאטה. היא לא שומעת את המשפט מס’ 1 של חייה: “אם תרזי, תהיי יפיפייה”, ואת המשפט מס’ 2: “יש לך המון פוטנציאל, אם רק תרזי”. פתאום הכי טוב לה עם עצמה.

שכבות מיותרות

רק כשאני נשכבת לישון, ממששת דרך הגופייה והתחתון את השכבות המיותרות, אני מבינה שכל זה אשליה. אז חוזרת הילדה השמנה, עוצמת את העיניים ומבטיחה לעצמה שממחר הכול משתנה.
אני מסתכלת על הדמות שנשקפת מולי במראה, מברכת את הבחורה השמנה בברכת בוקר טוב, את הבחורה הרזה אני מחבקת בחום. שתיהן קיימות בי ופתאום הן משתלבות זו בזו והופכות למה שהכי קרוב אליי. הכי דומה לדמות שאני מכירה מתמונות הילדות, ההתבגרות (אלה שלא נשרפו באיזה מרד נעורים פתאומי), והתמונות משנות העשרים שהולכות ומסתיימות. אני מחליטה לצעוד לאט לאט, בלי לספר לאף אחד, בלי לחלוק מתכוני דיאטה.
ארבעה שבועות אחר כך, אני מסתכלת על עצמי שוב במראה, מן תסביך כזה של בחינה עצמית מסיבית. ארבעה קילו פחות. אני מחייכת אל שתי הבחורות שלי, שני אגודלים כלפי מעלה.

תגובות

  1. אני חושבת שזה נכון מאוד מה שמסופר כאן

  2. ואוו
    הזדהות מוחלטתתת.
    אחד לאחד.
    מכאיב כמה שזה נכון.

  3. יהלום :)

    בשביל לרזות באמת, צריך כוח רצון ענק (:
    אחלה כתבה .

    • צוודקת אני פעם הייתי שווקל 32 קילוגרם ועכשיו אני רק שווקל 23

      בהתחלה אני סבלתיי…..! 🙂