כתבה חדשה…

כשלא עמדתי יותר בעיניים הדומעות של אמא שלי, במבטים התוהים בבית הכנסת ובסיפורי ההצלחה של החברות שלי על איך הן מצאו באינטרנט את אהבת חייהן, אבי ילדיהן וסלע קיומן, החלטתי לעשות את זה ולהצטרף לאחד מאתרי ההיכרויות שמפמפם המסך, בכל פעם שאני שוקעת בחומר מעניין באמת. הבחירה במועדון היוקרתי היתה פשוטה. דילגתי בחן על “קופידון” ודומיו (מה שטוב לגברים של שרון בוודאי רע בשבילי), צלחתי את “היכרויות לוהטות” ונחתתי באתר היכרויות כשר למהדרין. אתר חיובי ברוח ישראל סבא, שפותח בתחינת העורך: “מה ששנוא עליך, אל תעשה לחבריך. כתוב מסר קצר גם למי שאינך מעוניין בו”.
באצבעות מבויישות פברקתי כרטיס לתפארת המגזר: בחרתי בשם ספק תנכ”י ספק פלצני, כמו תמר, מוריה או רננה, הבטחתי שאני לומדת תורה מידי פעם (נשבעת) והצהרתי שאין לי בעיה לגור בשטחים הכבושים. וככה מצויידת באמצעי הגנה, ביצעתי כניסה. למרבה הנחת, לא חלפו שעות ספורות, ולוח ההודעות שלי זרח אלי בשלל מעטפות צהובות: הגברים של המגזר, כולם יפי עיניים, מצויידים בתואר או שניים ומעבירים חוט דנטלי בשינים. הם לא מחפשים סקסית ואסרטיבית, בטח לא חזקה, אלא “בחורה בעלת מודעות עצמית גבוהה ורצון לחיי נתינה” או לחילופין, “בחורה שמשקיעה בהתפתחות הרוחנית שלה”, סרקתי את הכרטיסים בעניין רב וביסודיות. להלן הממצאים. והפעם: פסולי חיתון. כל הציטוטים אמיתיים.

המצטט:
הבחורים מהזן הזה, רואים את עצמם כשגרירי תרבות. הבעיה-הציטוטים מתחילים בשלמה ארצי ונגמרים במרים ילן שטקליס. איזו בחורה אתה מחפש? “אחרי הכל את שיר”. מהי בעיניך הזוגיות? “ונדמה שזה קרוב משהו קטן וטוב”. בחור כזה בתשובה לשאלה איך אתה מגדיר את עצמך, בוודאי כותב “מלנכולי על הגג”.
הפטפטן: כשפתחת כזה כרטיס, התחרטת על הרגע. כולה שאלת מה למדת וקיבלת תיאור מלא של כל ההתלבטויות במסלול הקריירה, השאיפות לעתיד והיחסים עם הבוס. אל תפספסי את סיפור החברה לשעבר, בתשובה לשאלה “מהי העדפתך מוסיקלית”.
3 נקודות: בסוף כל משפט, בין מילה למילה, אחרי ולפני. 3 נקודות. די!!!! לבחור הזה צריך לספר שחוץ מסמדר שיר, אף אחד כבר לא כותב 3 נקודות. “אני אבי על סוס לבן.. בחור מאד בטוח בעצמו..אוהב לטייל בארץ ובחו”ל ובכלל רחב אופקים..”וזה ממשיך וממשיך. לעניינו. לפונה המאושר שזכה בטלפון שלי, כתוב בכרטיס עו”ד עם תואר שני במדעי הרוח. בשנייה הראשונה לשיחה, הבנתי שאני חיה את הסיוט הכי גדול שלי. הוא מכיר אותי. “את לא זוכרת אותי? נפגשנו בתאילנד, טיילת עם אורי”. הבחור צוהל. אני מצטערת שלא נשארתי עוד כמה שנים בקופיפי, אפילו מצטערת שלא נשארתי עם אורי. מכיון שמדובר בבחור שלא קורץ מהחומר ממנו נולדים מנצחים או הילדים שלי, אני מאלתרת: “תראה, זה בצחוק, אני בסך הכול עושה מחקר, לא התכוונתי, אני לא באמת רוצה קשר רציני”. הוא לא נשאר חייב: “חשבת למה? תראי, בחורה כמוך, ובגיל שלך, אין סיבה שלא תהיה בזוגיות, תעשי חשבון נפש, תבדקי מה קורה איתך, את משדרת משהו שכל גבר היה רוצה, את באמת מקסימה. לדעתי יש לך חסימה רגשית, לא שאני חושב שאנחנו מתאימים או משהו, אני פשוט רוצה לעזור לך, אני מבוגר ממך ב 4 שנים. יש לי מה לתרום לך”.
בעוד הוא משחק אותה דר’ ג’ייקל, הרגשתי איך הדם עולה לי לראש ואני הופכת למיסטר הייד: “תקשיב טוב, קודם כל, לא בא לי לדבר על החסימות שלי עם בןאדם זר ודבר שני, בתור מומחה, מה אתה עושה בדוסידייט?” זה לא איים עליו: “עינת, יש לך בעיה עם אהבה לזולת”. סגרנו על זה, ואני הוספתי לרשימת פסולי חיתון “פסיכולוג לעת מצוא”. זהו. עכשו יש לי פטור מרופא להביא לאמא.

על הכותבת עינת ברזילי

ילידת 1975. סטודנטית לתואר שני בתקשורת חזותית ותסריטאית לעת מצוא. דוברת במשרד החינוך אבל מזמן לא דמות חינוכית, בעיקר במגזר סרוג הכיפה שייצר אותה

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *