לאריאלה רביב נמאס מהטרנד האחרון שקורא לה להתייחס לצלוליט שלה בחיבה ולהתחבר ליופי הפנימי הקורן שלה. אז אולי באמת הגיע הזמן להפסיק לשלוח אותנו לעמוד ערומות מול המראה?

לאהוב את עצמי?

אני מה זה אוהבת את עצמי

נו, אז אחרי שהתרבו הקולות, הכתבות והתגובות שאמרו לי לאהוב את עצמי, להתייחס לצלוליט שלי בחיבה (בעצם, צלוליט אין לי, רק סימני מתיחה, גם אליהם אני אמורה להתייחס בחיבה?), לחייך למותניים שהולכים ונעלמים ולפזז למול שרירי היד האחורית שלי, שבקרוב מאוד יוכלו לשמש ככנפיים בעזרתן אוכל לעוף; בהנחה שתעופה שורפת קלוריות, אם לא, למה לי? לחבק בחיבה כל קמט הבעה ולהתחבר ליופי הפנימי הקורן שלי, לא נותר לי אלא להודיע שנמאס לי.
לא מספיק שאני מדוכדכת מכל הסימנים האלה שמעידים בבירור שלא לעולם חוסן ושלא לנצח אוכל ספגניות בלי שיראו עלי (למה סופגניות זה חוקי וגראס לא? הרבה יותר חיים נהרסו כתוצאה ממנת יתר של סופגניות), אני צריכה גם להרגיש שאני בסדר, כי אני לא מחבקת בעליצות את ההתדרדרות האיטית שמשתקפת אלי מהראי? הגזע האנושי קידש יופי ונעורים מאז ומתמיד. בלי קשר למושגי היופי של התקופה, הנעורים תמיד שלטו.
נכון, נורא שאנחנו חיים בחברה שמקדשת יופי, נעורים ורזון; אבל אני לא בטוחה שהתקופה שלנו גרועה במיוחד. לפני מאה ומשהו שנים נשים לחצו את עצמן במחוכים שלא אפשרו להן לנשום, והיום אנחנו אמורות להיעלם מרוב רזון, הרעיון תמיד היה זהה. תהיי פחות, תהיי קטנה, תהיי דקה, אל תתפסי יותר מדי נפח בחלל, תזכרי מה המקום שלך. נעמי וולף כתבה שככל שהנפח שהנשים תופסות בחיים הציבוריים גדול יותר, דורשים מהן להיות רזות; יש בזה משהו.

לשים זין?

אין ספק שצריך לעשות הרבה דברים כדי שאנשים יוכלו לחבב את עצמם באמת ובתמים גם אם הם לא תאומים זהים של רז מאירמן או של בר רפאלי. אבל אחרי כל כך הרבה שנים בהן טוחנים לנו במוח, בכוח, בהתמדה בלתי פוסקת, שאנחנו פגומות, השתכנענו. כן, אני יודעת, עכשיו תקפוץ השמנה שאוהבת את עצמה ממש כפי שהיא (מותק, ואם אני מציעה לך תרופת פלא כזו שתוריד ממך עשרים קילו בלילה, לא תקחי?), או ההיא שלמדה לאהוב כל קמט וכל שערה לבנה (אותה שאלה: קרם או חומר פלאי, לא תשתמשי?). אני לא אומרת שאי אפשר לאהוב את עצמנו כמו שאנחנו, אני למשל מאוד מחבבת את שיני הערפד שלי ועצם המחשבה על ליישר אותן נראית לי מטופשת, כמו שאני מחבבת את התחת שלי, שלא עומד בשום קריטריון דוגמנות, או את כפות הידיים, אבל האהבה הזו היא למרות ולא בגלל, כי בנקודות האלה המכבש לא הצליח למחוץ אותי. אני לא מכירה הרבה בנות שיעמדו מול הראי (ועוד ערומות, שאלוהים יעזור לי) ולא יתחילו לחפש פגמים. החברה מכריחה אותנו לשנוא את עצמנו, כי השנאה העצמית הזו מכניסה המון כסף. אישה שאוהבת את הקמטים שלה לא תקנה קרם פנים ב-300 ₪, ואישה שמרוצה מהבטן של עצמה לא תוציא אלפי שקלים בשנה על מכון כושר.
בעצם, למה אני מגבילה את זה לנשים? למרבה הצער, הגברים שעד עכשיו היו די משוחררים מהפסיכוזה הזו מתחילים גם הם ללקות בה. פתאום אני שומעת יותר ויותר על גברים שמורידים שיער גוף. רבאק, לגברים אמור להיות שיער גוף (אבל לנשים אמורים להיות שדיים, בטן, תחת, ירכיים, כזה הוא מבנה גוף נשי, אבל אני לא מתקוממת נגד נשים שמתענות כדי להיפטר מכל הדברים האלה. הסבל שלי, של כולנו, נראה לי טבעי לגמרי). אז הנה אנחנו, סובלות רוב הזמן, מתייסרות בגלל כל קוביית שוקולד, או סופגניה, מונעות מעצמנו חופש ונוחות, כי ככה כולם אומרים שצריך. כולם. כל הזמן.
מאוד הייתי רוצה לחיות בעולם שנשים אינן צריכות לעשות בו ניתוחים פלסטיים מיותרים לגמרי כדי לעמוד בסטנדרט בלתי אפשרי של יופי, הייתי רוצה שנערות תפסקנה להרעיב את עצמן כדי להיות יפות. אבל עצות דוגמאת “לכי תאהבי את עצמך, בפקודה!”, “בן אדם צריך להיות מרוצה ממש שיש לו, אחרת זה המתכון לחיים אומללים”, “שימי זין על כולם” ועוד עצות מה זה נכונות, אבל בעלות תועלת אפסית, לא מקדמות אותנו לשום מקום, אולי אפילו רק מגבירות את הסבל, כי לא מצליח לנו לאהוב ולשנוא את עצמנו בפקודה, ועוד בו זמנית.
כי אנחנו, אבודות כבר. מקומם? כן, מאוד. אבל, אולי אפשר לשנות את זה. להיות מאוד מודעות לסיבה למעשים שלנו, להבין למה אנחנו נמנעות מאוכל, או מתישות את עצמנו על מכשיר הריצה, לזכור כל הזמן שאנחנו עושות את זה לא כי זה הוא סדר הדברים הנכון, אלא כי החתימו לנו את זה מהרגע בו נולדנו. אולי אנחנו יכולות להשתדל לא להעביר את השנאה הזו לבנות שלנו.

אימא, פלאפל

לפני כמה ימים הלכתי ברחוב, וילדה רזונת בת שש ביקשה מאימא שלה שתקנה לה פלאפל, “אבל מאמי, אי אפשר, את צריכה לשמור על הגזרה”, ולא קנתה לה. הללו? לילדות בנות שש יש גזרה בכלל? והנה, הדור הבא כבר מתבשל. מזה בדיוק אפשר להימנע, ואולי מתישהו, בעוד דור, או שניים, נשים תלמדנה לאהוב את עצמן עם תחת, וירכיים נדיבות, ובטן, וסימני מתיחה, כי ככה אנחנו בנויות. בינתיים, אל תשלחו אותי לעמוד מול המראה ערומה, כי זה סתם מדכדך אותי.

על הכותבת אריאלה רביב

בת 30, סיימה ממש עכשיו לחפש את עצמה; הממצאים מפוזרים בכל רחבי האתר. כשתהיה גדולה היא רוצה להתפרנס מכתיבה, חולמת שתהיה לה מספיק משמעת עצמית כדי לכתוב ספר.

תגובות

  1. צב מעבדה

    מה שבחורה מקרינה באישיותה הרבה יותר משמעותי מהיקף המותניים או החזה שלה. ואני לה היחיד שחושב כך (בארץ האש, מעבר להררי החושך, איפה שפרח לב הזהב גדל, פגשתי אינדיאני זקן שגם חשב כמוני) וכל אלו שלא חושבים כמוני, אני יודע שאתם שם, תנו לגמור משפט בשקט!

    דרך אגב, הרעיון הנ”ל בצורה הכללית שלו, שאומר ‘גורלו של אדם- אופיו’, הוא כמובן לא שלי, נדמה לי שהוא נוסח על ידי ניטשה.

    הרעיון הזה מאוד יפה אבל יש לו גם צד מאוד עצוב כי כשתביני שהעניין של אחרים בך תלוי באישיות שלך ופחות בגוף שלך, כבר לא תוכלי להאשים את גופך בתחלואי הנפש שלך.
    חבל!

    • קראתי אותך.. וחייכתי לי בנחת.. ככה תמיד קורא לי כשאני אוהבת את מה שאני קוראת.. אבל לאחר כמה שניות החלטתי בכל זאת לא לשתוק.. כדי שהבחור יאהב את האישיות הנפלאה שלי הוא צריך להתקרב אלי ולהכיר אותה ומה לעשות שכדי שהוא ירצה ויזכה להכיר אותה הוא צריך לרצות להתקרב אלי ומה לשעות שאם אני אמיתית ואוהבת את עצמי ומרופדת כולי.. הוא לא ירצה לעשות זאת.. יש כאן לופ dont u think?

      • צב מעבדה

        היי מיכל,
        נכון, הרבה יותר אנשים נחשפים למראה מאשר לאישיות שלנו, אבל עדיין בחיי היום יום יש מספיק הזדמנויות לחשוף ולהחשף לאישיותם של הסובבים אותנו.

        מה שאני לא לגמרי בטוח זה אם באמת עדיף להגיע להבנה שהקשיים במציאת בן זוג הולם נובעים מהאישיות ולא מהמראה. בעוד שהמראה הוא נתון כמעט בלתי ניתן לשינוי ואפשר להתנחם שככה נולדת ולא בידך היכולת לשנות אותו, הרי נדמה לנו שהאישיות שלנו נתונה לעיצוב על ידנו (מה שלדעתי נכון רק בערבון מוגבל) והכישלון שלנו הוא שלנו בלבד.

        ההודעה בכישלון עצמי היא הקשה מנשוא.

        • היי צב, קורים הרבה מקרים שאתה מתרגש מיופיו של האדם מולך ואז פתאום כשאתה מכיר אותו הוא כבר מכוער בעיניך בגלל האישיות שלו..
          ונכון שבסופו של דבר האישיות היא זו שקובעת
          אני מדברת על הצ’אנסים בחיים
          אני מדברת על הזדמנויות שמפוספסות בגלל שהעיניים שלו היו תקועות במחוטבת שעל ידי
          ולא בי.. וגם עם אני מלאת הומור ושנינות וטוב לב וחמימות .. לכל זה לא היה צ’אנס להתבטא באותן הזדמנויות..
          אז אריאלה עדיין צודקת , עדיין האופנה המוכתבת היא שיפה זה רזה ומתוח ומשופץ
          וזה מה שעצוב

          • עוד גבר

            אין ספק שיופי, למרות שברמה הפרטנית הוא
            סובייקטיבי, משחק תפקיד חשוב. אבל זה יהיה
            פשטני לדבר על רזון/השמנה. שמעת על חלוקת
            טיפוסי הגוף “אנדומורף”,”מזומורף”,”אקטומורף”?
            מה? בחורות שמנות לא מתחתנות? ועוד איך מתחתנות.
            ואלה שלא, זה כנראה לא רק בגלל זה…
            צאי לך לרחוב/קניון והסתכלי לך על זוגות.
            בדומה למה ש”צב” כבר אמר:
            גם לצדדים האישיותיים יש את היופי והכיעור שלהם.
            אז לאותו בחור היה טעם לחטובות, אז מה?
            לאחר יהיה טעם למראה שלך ולאחר זה אולי בכלל לא חשוב.

      • רוז מרי

        נכון, אבל בדיוק בשביל זה המציאו את האינטרנט. השתתפות תדירה בפורומים שונים מאפשרת ללמוד על עולמך הפנימי העשיר הרבה לפני ההיכרות עם הנתונים הפיזיולוגיים שלך.

        • אבל זה בדיוק העניין, אני לא מכוערת ואני לא צריכה להתבייש ולהסתתר מאחורי המחשב
          רק בגלל שהחליטו שאנורקסית זה יפה!!!
          ולאהוב את עצמי זה נפלא ואני עושה את זה אבל משום מה האחרים מעדיפים את הרזות
          ולחלשות האופי הם גורמים שילכו ויעשו ניתוחים ושיפוצים כדי לעמוד בסטנדרט שקבעו
          אוהבי השדופות!!!

    • אלו שלא חושבים כמוך, גם אני יודעת
      שהם שם, אלא איפה אלה שכן חושבים כמוך…
      ולך אריאלה, שאני אוהבת מאד את מה שאת
      כותבת, לעתים יכול להיות מצב שמאד אוהבים
      להביט במראה, אבל עדיין מקווים, שהעניין של
      אחרים בי, כמו שכתב הצב, יהיה תלוי באישיות שלי
      ופחות באיך שאני נראית.

    • צב מעבדה

      בטעות הפנתי את הפיסקה האחרונה ישירות אל הכותבת. ברור שאין הכוונה לאישה אריאלה רביב שאותה אני לא מכיר, אלא לבחורה סתמית שתולה את הצלחתה במראה החיצונית.

      אריאלה, סליחה על פליטת המקלדת.

    • ישר כוח!! נראה שהמעבדה עושה לך טוב.
      ובכלל לא מיצינו כבר את סוגיית המראה החיצוני ועל מי ומתי ועד כמה הוא משפיע?

      • תמר היפה

        אי אפשר שלא להתעלם מהדיבור המעצבן נוסח “תאהבי את הגוף שלך” “תאהבי את עצמך”. כשזה נאמר בין כותלי דירתם של הניו-אייג’יסטים זה עוד היה נסבל, אבל היום מספיק שתשבי עם חברה בקפה ותפלטי לעברה “המכנסיים האלה עושות לי תחת מרובע” ובמקום שהיא תגיד לך, “אני לא מבינה איך עוד לא גזרת אותם לחתיכות וזרקת על השכנה המעצבנת מלמטה” ישר היא תקפוץ עלייך עם משנתה המתחסדת ותטיף לך על קבלה עצמית ואהבה עצמית, כי ככה נורא נכון היום להגיד.

    • חזיז ורעם

      אני חושב כמוך.

      רוצה להקים לובי יחד עם האנדיאני הזקן ?

  2. לילית-נסיכת האופל

    את יודעת, אתמול בלילה נתקעתי בבהייה על ערוץ E
    שם ראיתי טונות של מודלים אסטטיים מושלמים,
    חלקם משופצים יותר וחלקם פחות.
    ראיתי את ג’יי-לו ואת בן (אחחח.. למות מאושר ומצילצולים).
    את ג’ניפר ובראד (צמרמורות),
    את בריטני וקריסטינה
    ואת כל המנחות שוקקות החיים וזקורות השדיים של ערוץ הסיליקון.
    מה שהוביל אותי לשאול את עצמי את השאלות הבאות:
    האם באמת אלו שאוחזים במראה ה”נכון”, זוכים בהכרח לחיים מלאים וטובים יותר?
    ומה הם בכלל הקריטריונים לאושר ולחיים טובים?

    חשבתי וחשבתי ומיד עניתי, בטרם שאתפרץ אני בדעתנות ובחוצפה לשיחה שלי עם עצמי:
    מהות האושר, כפי שהיא נתפסת בתרבות העכשווית של מחוזותינו, היא כדלקמן: כינון חיי אהבה עם בן/בת זוג מושלמים, משפחה מעריצה ותומכת, עבודה טובה שהיא מעניינת, מרחיבת אופקים ויוקרתית בעיני הסביבה, ממון שמספיק לרכישת צרכי היומיום ועזרי הסטטוס הנחשקים, כמו גם לביצוען של גחמות חומריות ורוחניות מענגות, המון חברים לאהוב ושיאהבו אותי.

    ניסיתי לדמיין את חיי לו רק היו לי בטן א-לה ג’נט ג’קסון, שפתיי אנג’לינה ג’ולי, שדי פאמלה אנדרסון, אף סטייל קמרון דיאז, קימורי העכוז של ג’ני פרום ד’ה ברונקס, עור פנים כמו של לילי סובייסקי ושיער של ניקול קידמן ולא, לא עמדתי ערומה מול המראה, אבל בכל זאת הגעתי למסקנה חד משמעית:
    עד שלא ימציאו ניתוח להשתלת אישיות וזריקות למתיחת קמטי התודעה המפותלת והמתוסבכת שלי, אין מצב שעצם האחיזה בכל הנתונים המתוארים למעלה, תהווה לכשעצמה חוזה תקף שיחייב את המציאות להנפיק לי אושר אבסולוטי באחריות בלתי מוגבלת.

    כמובן שסביר להניח שהנה גם אני מסדירה לעצמי תיאורייה מגמתית לשם קבלת עצמי כמות שאני, בנוסח ‘זריקת הזין’ ו-‘ואהבת לצלוליטיס שלך, כמוך’, אשר הומלצו לנו במאמרים שאת מבקרת, ואולם מעולם לא הוכח מעל לכל ספק סביר שאנשים יפים אכן עובדים בעבודות מעניינות יותר, שיש להם חיי אהבה מספקים יותר ושהחברים שלהם והמשפחה שלהם אוהבים אותם יותר.

    אי לכך, מסתבר שמאף אחד, ללא הבדל של דת, גזע, מין, שכבה סוציו-אקונומית, היקף מותניים, היקף חזה, גובה, או צבע שיער, לא נחסכת הטירחה של ההיתעסקות בהגדרה המודעת של מעוזי האושר הנכספים שלו ומציאת הדרכים לכבשם, תוך דילוגים וירטואוזים מעל כל המכשולים שהטבע, החיים והגורל זימנו לו. וכמספר האנשים שנושמים סי.או.2 , כך וודאי הן מספר שיטות היישום.

    או כמאמר השיר הנודע:
    מה זה היה לי?
    טוב לי או רע לי?
    אוראלי או אנאלי?
    ואיך אני עושה כדי שיהיה לי יותר טוב?
    (טוב, נו, אין שיר כזה. אז מה? תתבעי אותי?!)

    • לילית-נסיכת האופל

      אבוי, מה אנחנו עציצים?

      • היא כתבה אחלה תגובה, בגלל פרט כז שולי לא צריך להיות קטנוניים.

      • סתם מישו

        קראתי בספר של ננסי אטקוף “השרדותם של היפים יותר”
        http://www.ashbrook.org/books/etcoff.html
        שאכן היפים יותר זוכים בעבודות טובות יותר ובחיי חברה מלאים יותר ועוד מיני תופינים… מעצבן אבל ניראה לי שאבולוציונית הטענה הנ”ל מתבקשת…

        • צב מעבדה

          היי מישו,
          הצצתי בקישור, הספר נראה מעניין, ויתכן שבימים פנויים יותר אולי אפילו הייתי משחית מקצת מזמני בקריאת הספר הנ”ל.
          על כל פנים, אני אסתכן בטענה ספקולטיבית ואשאל: יכול להיות שליפים יש הערכה עצמית וביטחון גבוהים יותר, שהם אלו שעוזרים להם להצליח?

          כדי לאמת את הטענה הזאת יש לבדוק אוכלוסיה של מצליחנים ולא מצליחנים, לתת לכל אחד מהם ציון על תכונות אופי ויופי, ולבצע multivariate analysis . כך אפשר לזהות יחסים תלות בין משתנים, ולדעת אם הצלחה תלויה ביופי או באופי. ההשערה הספקולטיבית שלי אומרת שאלו תכונות האופי של היפים שמביאות אותם להצלחה ולא ההפך.

          זכור לך אולי אם הספר הנ”ל מתאר מחקר שכזה?

          • מירב ק.

            האמת היא שנעשו מחקרים, שבדקו תגובה ליופי במנותק מתגובה לאופי. במחקרים אלה קיבלה קבוצת אנשים תמונות, ודרגה את המצולמים/ות לפי “מי יפה בעיני ומי לא”. קבוצה אחרת של נחקרים קיבלו את התמונות הנ”ל, ונתבקשו לבחור: למי היו מלווים כסף (כלומר מי יותר אמין)? את מי היו שוכרים לעבודה? וכמובן – עם מי היו מנהלים קשר רומנטי? לא במפתיע, אלה שהוגדרו כיפים ע”י הקבוצה הראשונה, זכו בהלוואה, מישרה ודייט מידי הקבוצה השניה. כאמור, מדובר בתמונות בלבד – לחברי הקבוצה השניה לא היו שום אינדיקציות לגבי אופיים של המצולמים.
            עצוב, לא?
            ובעניין אופיים של היפים (יותר ביטחון עצמי וכד’) – אני לא מכחישה שגם זה משחק לטובתם. וזה משהו שמקורו עמוק בינקות, הרבה לפני שעומדות על הפרק סוגיות כמו סימני מתיחה, צלוליט ועודף משקל. מסתבר שתרבויות שונות מחזיקות בקריטריונים דומים להפליא באשר ליופיים של תינוקות וילדים. ומסתבר גם שאימהות של תינוקות וילדים שיופיים קונסנזוסאלי, מקדישות להם הרבה יותר זמן וביטויי חיבה, מאשר אימהות לתינוקות וילדים שמזלם פחות שפר עליהם.

            • מירב ק.

              שיט, לחצתי על משהו, והתגובה נשלחה בלי הגהה ולפני שסיימתי את הטיעון.
              איפה הייתי?
              אה, כן, אז רציתי לומר שהתינוקות והילדים היפים צוברים יותר ביטחון עצמי מהשאר, עוד לפני שנחשפו להגדרות מותנות-תרבות של יופי.
              (וברור שכשהם נחשפים להגדרות מותנות-תרבות גם זה משפיע לא מעט על אופיים).

            • צב מעבדה

              היי מירב,
              מקובל עלי שיופי משפיע. השאלה שלי היא מה משפיע יותר, יופי או אופי?
              הניסוי שאת מתארת מראה רק שיופי משפיע על קבלת החלטות, הוא לא בודק את היחסים בין יופי לאופי.
              נראה לי שכדי לבדוק את היחסים בין יופי לאופי, יש לכמת באופן כלשהו את התכונות המושוות אצל כל אחד מהאנשים (טוב, אני יודע שקשה לכמת כאלו דברים, אבל חייבים לצורך החישובים הסטטיסטיים) ואז לבצע ניתוח שונות רב-משתנית (multivariate analysis). אני מניח שנעשו כאלו מחקרים, אבל אין לי שמץ של מושג איפה אפשר לשים עליהם יד.

              אני גם בטוח שבין הקוראות של האתר הזה יש הרבה סטודנטיות ובוגרות של מדעי החברה/התנהגות שמכירות את מאגרי המידע של התחום. אתן מוזמנות להרים את הכפפה ולצרף קישור.

              • עוד גבר

                לטעמי, אין ספק שהיופי משפיע. השאלה
                באיזה אופן? אני מעריך שבעניין היופי:
                א. יש הבדל במה שקשור לגברים ולנשים.
                ב. היופי יכול לתת יתרון במצבים שהם
                יותר פאסיביים (צריך מישהו אחר שיחשוב
                שאת/ה יפה ויפעל באופן מסוים בגלל זה)
                ואולי זה דווקא עלול להוות חיסרון כי זה
                עלול לעודד לפאסיביות מסוימת.

                ואכן, בקשר לטיעון השני, התבוננות קצרה
                בהיסטוריה על אנשים מציליחים ב-100 השנים
                האחרונות לדוגמא, מלמדת, כך נדמה לי לפחות,
                שכמה מהם/ן הם/ן לא בדיוק נחשבים/ות
                ליפים/ות, גם היום וגם בתקופתם/ן.
                לסיכום, כפי שכבר טענתי כאן בעבר,
                (וכמו ש”צב” טען בבעיית התמקדות ביופי על-חשבון
                האופי) ניסיון לאפיין בני-אדם ע”ס מאפיין יחיד
                מסוים, הוא מעניין אולי, אבל מכאן עד להבנה
                מקיפה ואמיתית של התופעות האנושיות
                המרחק, לדעתי ההדיוטית, הוא גדול למדי.
                זה היופי, זה האופי, זה הגנים, זו התזונה,
                זו האינטראקציה עם האנשים והסביבה,
                המצב הכלכלי, זו הטמפרטורה, כמות האור,
                הוירוסים, החיידקים, איכות האויר, המים,
                המזון, שעות השינה… וכו’ וכו’ וכו’
                וכל המפרט הרי זה משובח… 🙂

        • לילית-נסיכת האופל

          בהנחה שקורלציית היופי/כושר שרידות, היא אכן תקפה עובדתית, לא נותר לנו אלא לבנות לעצמינו אישיות, כאילו אין לנו צלוליטיס ולהילחם בצלוליטיס, כאילו אין לנו אישיות.
          וזאת על מנת שנצבור כמה שיותר נקודות במשחק האכזרי של האבולוציה.

          מצד שני, אם כבר סופרים קלוריות כמו מטורפים,
          אז למה לא לנסות לספור במקביל
          גם יחידות אושר פר דקה?
          זה לא בלתי אפשרי!

          הנה סטארט אפ (פחחח.. ביטוי מיושן מהאלף הקודם):
          נניח, כשאני קמה בבוקר, אחרי שישנתי לבד, באלכסון, במדינה מוכת אבטלה וטרור, מהי כמות הדופאמינים שמשתחררת במוחי מיד עם עצם חדירת ההכרה שהנה לפני עוד יום נוסף של שארית חיי, בהשוואה לכמות שתשתחרר, למשל, במוחו של בראד פיט, שזה אך נעור משנתו ליד ג’ניפר, על מצעי המשי, בביתו שבגבעות טיזי, בארץ ההזדיינויות הבלתי מוגבלות.

          שיט, ניסויי לא מוצלח.
          שכן בראד פיט עשויי להיצפות כמוביל עלי במדד האושר, לא רק מפאת ההישגים שמקנה לו יופיו, אלא גם מעצם השתלשלות גורלו להיוולד במקום שיותר נעים לחיות בו (לפחות כרגע).

          והאם, אפשר לקבוע בוודאות שהחיים של ג’יי לו הם אומנם יותר מספקים,
          שהעבודה שלה יותר טובה ושהיא יותר אהובה על מקורביה, מאשר, נאמר, גולדה מאיר?

          (איפה ג. הטירה? אמא’לה, שלא תרביץ לי.
          אני חלילה לא משווה בין בן אפלק למוריס.
          ברור שמוריס היה יותר שווה, בעיקר כשהיה לבוש בתחתוני ה”אתא” הסקסיים שלו).

        • אבל לא המושלמים יותר.
          המראה האנושי נמצא על סקאלה ארוכה (כמו כל תכונה אחרת – ככה המח שלנו בנוי) ומבערך האמצע צפונה, אנחנו כבר מגדירים יפה והם אילו שאם תשים אותם ליד הפחות סימטריים, יתקבלו לעבודה, למרות דרישות שכר גבוהות יותר.
          לא רע בתור התנהגות מוסרית, אבל מפה ועד רק למושלמים יש זכות קיום, הדרך עוד ארוכה.

      • חכמולוגית

        לידיעת לילית – נסיכת האופל,
        צמחים לא נושמים CO2 אלא מבצעים פוטוסינטזה באמצעותו.
        ואם אנחנו רוצים להמשיך להיות קטנוניים, אז לילית היא אשת השטן ולא נסיכת האופל.
        כשמחפשים – תמיד מוצאים…

        • לילית-נסיכת האופל

          למעשה, העצים *מטמיעים* ומבצעים תוך שימוש באנרגיית האור, תהליך אשר הופך תרכובות עניות באנרגייה, כמו פחמן דו חמצני ומים, לתרכובות עשירות באנרגייה (זהירות אחותי, קלוריות).

          אבל נדמה לי שזה התחום של הצב בכלל.

          ועלי כבר נאמר רבות:
          “מי, מי יתחתן איתך, מי? אפילו השטן לא!”
          אז אני נסיכת האופל וגבירת ממלכתי 🙂

          ולילית ההיא, הייתה בכלל האקסית המיתולוגית (תרתי משמע) של אדם. אבל אחרי שהיא זרקה אותו לכל הרוחות, היא לא הייתה אשתו של אף אחד. היא גרה לה בממלכה האפלה של השדים, הזדיינה לה עם מי שבא לה ואיך שבא לה וסירבה בכל תוקף לקבל את מרות המנגנון הפטריארכלי. מן הסתם, סביר גם להניח שהיא מעולם לא ספרה קלוריות.

  3. אלמוני

    לפי דעתי, א/עם אני לא מתבלבל, “זאת אומרת” לדעתי הסוביקטיבית לחלוטין, נראה לי ש*מי שמתייחס/ת ליופי יותר מאשר לאופי* סימן שהיא/הוא ממש “לא שווה”!!!! או שאולי כן. אני בדרך כלל לא מתייחס/ת (סליחה, התכוונתי שאני לא מתייחס/ת, אבל אני מתכוונ/ת ש*גם אם הייתי* בת/ן הייתי חושב/ת אותו הדבר) לכאלו בנות/ים, ולמען האמת הן/ם גם לא מתייחסות אליי.
    בברכה,
    נ.ב
    שכחתי איך עושים קו תחתי וכתב מלוכסן, אבל אתן/ם יכולות/ים להוסיף שניים בכל שורה.

  4. eskimodog

    אני שונא את עצמי על המשפט שאני עומד לכתוב
    אבל ציצי ותחת זה שטויות בנות. להכל מתרגלים. בסופו של דבר זה הכל בעיניים.

    • פזיתוס

      הרבה יותר קל לכוון לגוף. סיבה טובה לא להרגיש.
      יש מי שמפיק רבות מהקהות שלנו. אם יחזקו את ההתניות שלנו ויכוונו אותנו למודל רצוי, נוכל כולנו להשקיע את האנרגיה שלנו בסוגיות סופר משמעותיות (מידת הליוייס שלנו) ולא בקושיות איזוטריות על צדק. אם המושג אושר ירוקן מתוכן, ויתאים לכל טלפון מפרטנר מועדף או השלת 300 גרם, אז נעשה מסוממים. נחיה בטווח הקצר. ואם כל היעדים הם כאלה, לעולם לא נוכל לומר די. על זה בדיוק מבוססת תרבות הצריכה. אין שלווה. אבל ככה זה, בעולם שבו כל האחריות על הפרט (לא על גורמים חיצוניים שונים- אין אל, אורבניזציה, ניכור וכו’), אבל הפרט עצמו נתפס כאימפוטנט (אין אמת, הפסגה לנצח בלתי מושגת, וכד’) . אז מה נשאר לחיות על פיו? שני הקריטריונים המתועבים- מה שטוב לך ולא מזיק לסביבותיך. אתה מבין? קהות. נמנום תמידי.
      אז הכל בעיניים? אולי. רק אם הבסת בהצלחה את מפלצת הסוציאליזציה שלך. ואני מתערבת שיש דברים רבים נוספים שאתה שונה בהם מהשאר. למשל הדרך בה אתה תופס את העולם הפוליטי. אתה לא הרוב. אני ואתה נשנה את העולם?

  5. דניאל

    האידיאל הוא כמובן שמראה חיצוני אינו משנה כלל ומה שחשוב הוא מה שבפנים,אך העולם רחוק מלהיות אידיאלי ולכן השיטחיות חוגגת.

    כמעט כל אחד מאיתנו רוצה לשנות משהו במראהו כדי להתקרב יותר למה שמוגדר לנו כ”יפה” ע”י המדיה של היום. כאן מגיעה שאלת המחיר: כמה לרעוב כדי להוריד עוד קילוגרם,כמה כושר לעשות עלמנת לעצב עוד סנטימטר,כמה איפור,בגדים ע”פ מיטב האופנה ועד אפילו לניתוחים פלסטיים.

    לכל אחד כדאי למצוא את האיזון שלו כך שיהיה שלם עם עצמו,כמובן שקל לכתוב וקשה למצוא.
    ועד שימצא איזון מיוחל זה אפשר להשתמש בכל דרך אפשרית לאהוב את עצמנו ,אפילו בקלישאות כמו שכבר ראינו ושמענו ,מה שהופך אותם לקלישאות הוא היותם כל כך נכונות.

    • ערס פואטי

      ברצינות.

      • דניאל

        תגובה קצת מאוחרת.
        לפחות מבחינתי זה צריך להיות האידיאל,המראה החיצוני הוא דבר משתנה ומה שמוגדר כ”יפה” הוא בעל אורך חיים לא ארוך במיוחד. מה שנשאר לנו זוהי הפנימיות והיא זו שלבסוף מגדירה אותנו.

  6. אלונה

    אני מטר שישים וחמש ושוקלת 50
    כן, אם היית נותנת לי גלולת פלא שלא תגרום לתופעות לוואי, ותשיל מעליי שניים שלושה קילו לתמיד.. ובכן, לא הייתי אומרת לא. מודה. אבל בין זה לבין, מה שאלו ששולחות אותנו לעמוד ערומות מול המראה, אומרות, יש מרחק.
    גם אני לא הייתי מתנגדת להסיר מעליי את סימני ההרזיה המכוערים מתקופת השישים ושניים קילו שלי. בדרך- אם אפשר, שיקחו ממני גם את הצלקת המזוויעה שיש לי על הירך, זכר לברז שנתקע שם כשהייתי קטנה. ואם אפשר בבקשה להגדיל לי את השדיים, אני מאוד אשמח. אגב, לעודף השערות המזעזע שעל הגוף שלי, יש נטיה מוזרה לצמוח כל פעם מחדש..

    עם כל אלה ולא למרות כל ההנ”ל, אני אוהבת את עצמי כמו שאני ומה שמפריע לי מידי, אני אקום ואשנה במידת האפשר. זה, אני חושבת, ההבדל הקטן בין מה שהן טענו לבין מה שאת טענת. אחרי הכל, ילדה בת שש יכולה להאשים את אמא שלה באובססיה “לגיזרה הרזה” שהיא פיתחה בה. בגיל מתקדם יותר היא יכולה לבחור להשען על אותה ההאשמה, והיא יכולה לשנות. בחירה שלה.

    ואם, לסיום, נקפוץ עוד מדרגה, אזי מגוחך שנרצה שיאהבו אותנו איך שאנחנו, כשאנחנו עצמנו לא מסוגלים לאותו הדבר. קלישאה? אחת מיני רבות, ועדיין, נכונה.

    • אריאלה,

      יכולה לשנות. האובססיה אינה משהו שאמא שלך החדירה בך. גם אמא שלך לוקה בה, וכל הנשים סביבה לוקות בה. זו לא תופעה מיוחדת או חד פעמית, זה מכבש רב כיווני.
      והנה, כמה שאת אוהבת את עצמך, מנית רשימה ארוכה של דברים שהיית רוצה לשנות. את לא מבינה שזו הבעיה? לכולם יש סימני הרזיה, צלקות, שדיים בגודל הלא נכון, אבל הנה, גברים יודעים להיות הרבה יותר נינוחים עם הגוף שלהם, נשים דתיות שלא נחשפות לכל כל הרבה מודלים של נשים מושלמות מרגישות הרבה יותר בנוח בגוף שלהן (מגוחך, לא?). אם הבעייה הייתה אמא אחת ובת אחת, היה מעולה, אבל הבעייה הרבה יותר גדולה מזה.

      • שועל.

        כשסרבת לאהוב את עצמך בפקודה. זה דבר די מתסכל לא לאהוב את מה שאת רואה במראה + להרגיש שאת לא בסדר בגלל זה.
        אבל מכאן להסיק שזה גורלנו האכזר, בשל החברה הדורסנית רווית הדוגמניות האנורקסיות, ושלנו אין כל כך מה לעשות בענין – זאת כבר הגזמה. לא פראית, אבל הגזמה.
        זה בטוח לא הדבר היחיד שגורם לך לאהוב או לשנוא את עצמך. נחמד לרזות, מבאס להשמין, אבל זה פחות או יותר מסכם את המצב לגבי רב האנשים.
        עדיף להיות צעיר בריא ועשיר מאשר זקן חולה ועני. וזה לא קטע חברתי, זאת עובדה סטטיסטית.

      • אלונה

        השבוע היה לנו ויכוח בעניין. למשפחה ולי. יש לנו שכן נרקומן, שני בתים ממני. הוא גדל בבית הרוס, לאמא שלו לא היה מה לתת לו. התקופה הייתה תקופת צנע ועל אבא שלו אין יודע דבר. אחותי טענה שהוא לא אשם. הוא נולד לתוך נסיבות מסויימות ומה שהוא עכשיו זה פשוט תוצאה. אמא שלי ואני לא סתרנו אותה, אבל הוספנו וטענו שנכון, ליבנו ליבנו על הילד שגדל לתוך סיטואציה שכזו, אבל- עכשיו הוא כבר לא ילד, והיום, אולי יקשה עליו יותר מהרבה אחרים לשנות את הסטטוס שלו, אבל היום, בניגוד לתקופתו כילד, הוא האחראי היחיד לשינוי המצב.

        הוא יכול לבחור לשנות, הוא יכול להתרפק על הסיטואציה מהעבר. נכון, אלו משפטים יפים שאולי מרגיז לשמוע, כי קשה נורא ליישם אותם. אבל קשה- אותי לימדו כשהייתי קטנה- יש רק בלחם. והשאר? בידיו.

        הדוגמא שנתתי היא קיצונית, יחסית למה שדובר כאן עליו. זה, רק מדגיש את מה ששועל רשם בתגובתו. יכול להיות שהאובססיה הזו למראה החיצוני שלנו, היא מכבש רב כיווני, כמו שאת קוראת לה. אבל מפה ועד הטענה שלנו אין מה לעשות בעניין, יש, בואי נאמר, הגזמה קלה.

        ולשועל, אני מניחה שסיימת לקרוא את “באדולינה” עכשיו? 🙂

    • אלונה
      כתבת בדיוק מה שאני התכוונתי לכתוב (כולל הגובה והמשקל)

  7. בהתייחסות למספר תגובות שהיו כאן לגבי הבל היופי, נכון שהיופי לא קובע וצריך להסתכל בקנקן ובלה בלה בלה, אני מאמינה שהרבה דברים שנכתבו פה , בעיקר על ידי הגברים שבחבורה פשוט צבועים, מי שלא מסתכל על בחורה יפה ולא רוצה אחת כזו שתקום לידו בבוקר, שירים יד, בואו נראה, 0 ידיים. נכון שבסופו של דבר מערכת יחסים נבנית על אופי ולא רק על היופי אבל כדי שמערכת יחסים תתחיל צריכה להיות משיכה. בדיוק כמו שאני לא אצא עם גבר שמן שעיר ומקריח , כך אף גבר לא יצא עם בחורה ששוקלת 100 ק”ג שהוא פגש אתמול בפאב, סביר להניח גם שבחורה ששוקלת 100 ק”ג לא תצא לפאב כי כבר נמאס לה ממבטי הנאצה שהיא מקבלת. יופי או סתם מראה חינני קובע ומשפיע, וכן נערכו הרבה מחקרים בנושא ומראה חיצוני טוב בהחלט משפיע, ילד שנראה טוב מקבל הרבה חיזוקים מההורים ומהסובבים אותו בגלל שהוא ילד יפה, ילד כזה שגדל עם בטחון עצמי גבוה יהיה אדם בעל מודעות גבוהה ובטחון עצמי גבוה, אילו תכונות שיעזרו לו להצליח בחיים.
    נכון שכל העניין הוא פרדוקס שקשה לצאת ממנו, מצד אחד לאהוב את עצמך מצד שני להיות בדיאטה כל החיים, אבל אני לא מוצאת בזה משהו פגום, אין לי בעיה לשמור על הגיזרה שלי או על הופעתי החיצונית, נהפוך הוא אני נהנית מללכת לחדר כושר, אני נהנית לקנות קרמים, בעיקר היקרים שיניהם, אני אוהבת לקנות נעלייים ובגדים, וכן הכל כדי שאני אוהב את מה שמשתקף מולי, לא שהכל אצלי פרחים ופרפרים אבל צריך למצוא את האיזון, חלק מהענין זה ההשתנות התמידית, הפסית והחיצונית, כמו שאנחנו עובדים על האישיות שלנו ,כך גם אנחנו עובדים על הגוף שלנו.

    • צב מעבדה

      היי קרן,
      אף אחד לא טען שהוא לא רוצה להתעורר ליד בחורה יפה, זה עיוות (כנראה לא מכוון) של דבריי.
      אני כן טוען שלמרות שיופי הוא פרמטר חשוב האופי שלנו הוא זה שבסופו של דבר קובע את מהלך חיינו.

      כדי לבחון את נכונות הטענה שלי, נסי לקרוא את הציטוט של ניטשה שכתבתי למעלה – ”גורלו של אדם – אופיו” כאשר את מחליפה את ‘אופיו’ ב’יופיו’.

      כמו שכתבתי למעלה, ההכרה כי ההצלחה/כישלון של אדם מקורם בעיקר באופי של האדם היא קשה מנשוא בחברה תחרותית כמו זו בה אנו חיים, לאדם הממוצע. הרבה יותר נוח להתלות בגורמים שאינם בשלטתנו מאשר להשלים עם מה שיש או לשנות את עצמנו.

      ולסיום, אם הכותרת של תגובה זו לא הייתה נכונה, מה טעם היה בחינוך?

      • או
        “אופיו של אדם – יופיו”…
        אחלה משפט – אפשר לעשות בו המון שימושים
        (ותטעה אותי אם אני צודקת 🙂

        ואגב, לא מזמן היתה כתבה (נדמה לי שב – BBC) על יחסי הורים לילדיהם. אחת מהמסקנות שם היתה שכבר מגיל ינקות יקבל ילד/ה יפה יותר קירבה וחום. ובמשפחות שבהן מספר ילדים, ניתן לראות יחס שונה של הורים לילד/ה היפים יותר, ביחס לאחיהם.

        בוטן –
        כמעט רצינית 🙂

      • לילית-נסיכת האופל

        הרקליטוס אמר במאה החמישית לפנה”ס:
        “Ethos anthropos daimon”
        ניטשה רק פירשן.

        ואם בציטטות עסקינן, אז בתשובה לשאלתך,
        גם מרטין לותר קינג טען שתבונה ואופי הם המטרה של חינוך אמיתי.

      • יש כאן חוסר הבנה קל, לא הפניתי אצבע מאשימה כלפי הגברים המעוניינים בנו יפות וגם אופות, גם אני יוצאת עם אנשים, לפחות בהתחלה, לפי איך שהם נראים, בחור מכוער לא יראה בסביבתי, כן זה אולי שטחי אבל זאת האמת, נכון שאחכ יישקלו כל הפרמטרים האחרים אצלו, כמו אינטיליגנציה חוש הומור יכולות דיבור וכדומה.
        חינוך לפה או לשם לא יעזור , כיוון שבסופו של דבר אנחנו פועלים בצורה אינסטנקטיבית, הבחירות שלנו לגבי בן זוג נעשות מעבר לרמת המודע ברמות בלתי מודעות לחלוטין שמונעות על ידי שני צרכים: צרכים וקשיים פסיכולוגיים, ומניעים התרבותיים, אנחנו רוצים להתרבות ולכן מחפשים את הטוב ביותר, ובמבט ראשוני, היפה ביותר הוא גם הפורה ביותר….
        אין לי שום סייג עם ציטוטיך מניטשה, ואני גם לא ממש מסוג הבחורות הנוטות להאשים את כל העולם מלבד עצמן בכשלונות, בסהכ ניסיתי לתת עוד פרספקטיבה לעניין מנקודת מבט קצת פחות מתחסדת על הבל היופי.
        ולא

      • אחת קטנונית

        צב, אני לא מומחית לניטשה ולא זוכרת ציטוטים, אבל… נראה לי שהעניין הזה, עם האופי שהוא גורל, מופיע כבר בטרגדיות היווניות. אז אולי ניטשה ניסח את זה מחדש, אך בוודאי שלא המציא את הרעיון.

        ושוב, סליחה על הקטנוניות.

    • של הצב ושל יתר חבריו…
      זה הרי ברור שהם רוצים גם וגם.
      גם אופי וגם יופי גם חכמה וגם טובה,
      טובה בכלל וגם במיטה,
      גם מבשלת גם אופה ואף פעם לא עייפה,
      שגם תאהב את עצמה
      וכמובן…שגם תרצה אותם..!!!

    • חזיז ורעם

      רוצה אחת כזו ללילה – יתכן בהחלט.
      בשביל להמשיך לרצות אותה לאורך זמן אני צריך הרבה הרבה יותר.

  8. הנה הנה

    תשקיעו מאית מהאנרגיות שאתן משקיעות בלחשוב על המראה להשלים לא להשלים בלה בלה,בלשפר ולעדן את מי שאתן ..העולם יראה אחרת.

  9. חזיז ורעם

    אבל את מחמיצה כאן את הנקודה החשובה ביותר:

    לא מדובר כאן בכלל אם בלאהוב או לשנוא את עצמך.
    מדובר בלהשלים עם העובדה שאת לא מושלמת. לא מבחינה פיסית ולא מבחינה אישיותית.

    השלמה זו נדרשת כדי שתוכלי לחיות בשלום לפחות עם עצמך, ואולי אפילו רחמנא ליצילן להנות מזה.

    אם לא הייתי רדיקלי מספיק, אז אני גם מאמין שבידיך לשנות כל דבר שאת לא שלמה עימו. השאלה אם את מעדיפה לשלם את המחיר שבחוסר ההשלמה, או את המחיר שדורש השינוי.

    • אריאלה

      התדמית, אבל מעולם לא הייתי באברקסס, אולי צריך להחמיא לי שאתה חושב שאני מן רווקה תל-אביבית מגניבה שכזו, שיושבת ומנהלת שיח כוס מתוחכם על כוסית מרטיני ביאנקו (זה עוד באפנה?).

      ועכשיו תורי להיות רדיקלית (?!) לא מתחיל לייגע קצת הטון הניו-אייג’י והמטיפני הזה? כל אחד יכול לשנות מה שהוא רוצה, בידיך לשנות כל דבר שאת לא שלמה עמו. קצת יותר מדי אלכימאי לטעמי. נורא קל לשלוח אנשים להיות שלמים עם עצמם ולאהוב את עצמם איך שהם. אני מניחה שיצא לי להכיר כמה עשרות אלפי אנשים בחיי, אף אחד מהם לא היה שלם ומרוצה, זה נוגד את הטבע האנושי.

      • חזיז ורעם

        צר לי לאכזב (?!) אותך אך הטון בו נאמרים דברי אינו ניו אייג’י או נושא איזה שהיא תוית אחרת.
        זו דרך המחשבה שלי, וזו הדרך בה אני מנהל את חיי.

        בפעם האחרונה שבדקתי הייתי אנושי.

        לגבי אופנת שתיה הרי שמעולם לא טעמתי מרטיני ביאנקו. אישית אני מעדיף סינגל מאלט אם בכלל.

  10. בלונדי

    כמעט תמיד כשאישה מרגישה שהיא יפה וסקסית, ומאמינה בזה באמת ובתמים היא גם תראה כזו. היא תשדר סקס אפיל וחום וחן ופנימיות קורנת. בטחון עצמי אמיתי הוא תכונה כובשת.
    אם היא מאמינה שהיא סקסית גם אחרים יחשבו שהיא כזו.
    יש כאן מעגל שוטה מסוים שכן לרוב אישה שמידותיה אינן מושלמות לא תרגיש באמת שהיא יפה וסקסית בגלל קונבנציות חברתיות כאלו ואחרות. יש כאן התניה שצריכה לבוא מגיל צעיר. מהבית.
    לא חסרים גברים ונשים שאנים מושלמים לפי קנה מידה הוליוודי אבל יש בהם דבר מה נוסף שהופך אותם למושכים. חוש הומור, כריזמה, פתיחות מסוימת ועוד שלל תכונות.
    האושר הוא פנימי. נכון. נשמע פלצני וקלישאתי אבל זה פשוט כך.
    פעמים רבות גם קורה שגבר שלא נמשך במיוחד למישהי בהתחלה יתחבר אליה וימצא אותה בהמשך מדהימה.

    • lets face it….
      אם היא לא מדהימה בהתחלה, זה לא ממש עוזר לה.
      להיות בחורה אם אישיות בימינו לא ממש תופס….. אם אין לך את המראה שהוא רוצה הוא לא יסתכל עלייך, בטח לא לדבר על להכניס אותך למיטה…..

  11. if you tolarate this , your children will be next”

    להתנחם שהדור הבא יהיה אחר זו נחמה מזויפת שלא לדבר על לא מספקת!
    הילדות לא ילמדו משהו אחר אם הן לא יראו התנהגות אחרת (מעשים , לא דיבורים!)
    ולכן הדפוס הקלוקל שמאמלל נשים רבות ברחבי העולם ימשיך כל עוד הנשים יכנעו באופן שאת נכנעת… נכון – זה קשה ומסובך ליישום אבל זה קשה ומסובך כמו כל שינוי אחר שכדאי לעשות כדי לשפר את איכות החיים.

    • שיופי נותן יתרון בחיים? למה אף אחד לא מתלונן על זה שאנשים חכמים יותר מצליחים יותר, או על זה שאנשים בריאים יותר חיים יותר,או על זה שיש אנשים שיותר קל להם להיות מאושרים בלי סיבה? חוכמה בריאות ואושר נראים לי דברים הרבה יותר שווים מיופי, וכמו יופי, הם לא מחולקים בצורה שווה, אז למה כל כך קל להטפל דווקא ליופי ולהגיד שזה לא הוגן?
      החיים לא הוגנים בקטע של חלוקת תכונות. אפשר לצעוק עד מחר שזה לא בסדר, ולרחם על עצמנו, ואפשר לנסות לעשות את המקסימום עם מה שקיבלנו.
      זאת לא החברה שלא הוגנת, ככה הטבע והגנים שלנו עובדים.
      ואסיים ברבי עקיבא: ” הכל צפוי, והרשות נתונה.”

      • עוד גבר

        היי “שועל”,
        ברשותך, אני מוחה כפיים לתגובתך
        (ולא בציניות). כל-כך נכון. כל-כך חכם.
        יפה כתבת !

      • אלונה

        להחמיא לך על התגובה. ולהוסיף קצת ולאמר שבעיתות של באסה אמיתית. כשאני בשפל המדרגה, מתעוררת לתוך עולם מחורבן עם כלכלה דפוקה, המוני רעבים, אנשים מתפוצצים, ואיזה בחור מזויין שלא מתקשר אם אני לא משחקת אותה קשוחה, אז הדבר האחרון בעולם שאני צריכה זה שידחפו לי את ספר “האלכימאי” ליד. צודקים אלו שטוענים שכך.

        “עצות לחיים טובים יותר”, “מה חשוב יותר”, “והבא נפתח את ידינו לעולם ונצעק א ה ב ה” כל אלו הם הדבר שמרגיז אותי יותר מכל כשהמציאות טופחת על פניי. אבל אחרי הכל, כשנרגעים קצת, בשורה התחתונה נותרות לנו שתי ברירות. לבכות על מר גורלנו, או ללכת בדרך הקלישאה ולשנות.

      • דונה פלור

        מאד מאד.
        וכל מילה נוספת מיותרת.

      • “הוצאת לי את המילים מהמקלדת”.

        והינה עוד סיבה לבכי: גם הממון לא חולק בין בני האדם בשווה – ואפילו בין בעלי הממון עדיפים אלו שנראים טוב.
        אם כי, במחשבה שניה, כסף מוסיף כמה נקודות גם למכוערים…

      • אני מתקשה להבין איך התגובה שלך קשורה לדברים שכתבתי, (יתכן שדבריך נכונים) אך כדי לחדד- כותבת המאמר מתארת סיטואציה של ילדות קטנות העסוקות בדימוי הגוף שלהן הרבה מעבר לעיסוק בריא (כלומר לא פרופורציונלי ) כמובן שהן לא חיות בחלל ריק וסה”כ הפנימו את התנהגות הנשים והנערות שיש מסביבן. ולכן כתבתי את מה שכתבתי – צריך להתנהג אחרת כדי שהדור הבא יראה שיש אלטרנטיבות .
        אם תסתכל על התמונה הכוללת תראה שעל נשים מופעלת מערכת שיפוטית ,שלצערי הן עצמן הפנימו ,בדיוק כמו שאר התפיסות המדכאות ומגמדות את האישה לחפץ שאמור להיות קישוטי בתור התחלה וגם מעניק ,נותן ומתפח את האחרים בהמשך. המגמה לשינוי מנסה לגרום לנשים לנהוג בצורה הבריאה יותר – כלומר קודם כל תהיי בעד עצמך ,ולא תרדי על עצמך כל הזמן ! אין אדם שמרגיש טוב בסביבה שיפוטית וביקורתית כל כך (בין אם הוא יפה או לא ) מאחר ואין אנו שולטים על התנהגותם של אחרים אלא רק על ההתנהגות של עצמנו , זה המקום להתחיל ממנו.
        ותרשה לי להניח ללא כל ביסוס מדעי ,שלו כל אחד בעולם הזה היה אוהב את עצמו באמת , היו לנו לכולנו ,חיים טובים יותר.

        • אריאלה

          ילדות היום שקועות במראה החיצוני שלהן הרבה יותר מכפי שהיה נהוג בעבר הלא ממש רחוק. הגיל הממוצע של האנורקסיה יורד, ילדות מתחילות למרוט שיער גוף בערך בגיל 9-10, ואפשר למצוא לא מעט בנות 10 שכבר מתאפרות ועושות גוונים בשיער. אני מרגישה קצת דודתית להגיד שבזמני זה לא היה כך, אבל זה לא היה כך. ילדים מוצפים במסרים מיניים בכמויות מבהילות.
          לא מאוד קשה למצוא את הסיבות לתופעה הזו, ואי אפשר לפתור אותה בהטפות לאהבה עצמית.

          • אחת בת 40

            ואני, אריאלה, התחלתי לתלוש שערות מהרגליים בגיל 12, וזה היה באיחור של שתי שנים. כבר בגיל 10, בערך, הפסקתי ללכת עם מכנסיים קצרים, כי הילדים שהבחינו ברגלי השעירות לגלגו עלי. בהמשך הצפסקתי לצאת לפיקניקים על שפת הים, לבריכה, ועוד. בגיל 12 הגיעה הישועה בדמות שעווה קרה, וכל השאר כבר היסטוריה.

            ומה הפואנטה של סיפורי קורע הלב? או, טוב ששאלת. רציתי רק להדגיש את העובדה שגם בימי ילדותי הפרה-היסטורית מלכה דיקטטורת המראה החיצוני, ואנו הילדים היינו מודעים לכך לא פחות מאשר היום. אלא שהיום, למרבית השמחה, הטכנולוגיה מאפשרת פתרונות שלא היו קיימים בזמני. וכך, נערה מתבגרת יכולה לשפץ את חוטמה בהגיעה לגיל 16, ולא לסבול קיטונות של לגלוג והשפלה במשך שנים (זאת, כמובן, בתנאי שמצבם הכלכלי של הורייה מאפשר זאת).

            • חסידה.

              כמו השועל גם אני מחשיבה חוכמה, בריאות ואושר יותר מיופי. כמו השועל אני חושבת שהטבע לא מחלק שום דבר בצורה שווה, ולכן, במידה זו או אחרת החיים לא הוגנים. אבל, אי אפשר להתעלם מהלחץ החברתי ומהציפיות השונות מגברים ומנשים. לא תמיד, אבל בדרך כלל, לנשים חשוב מאוד להראות טוב, והן קצת חוששות להיות חכמות בצורה יוצאת דופן ולהצליח. החלק השני של המשפט הרבה יותר מפריע לי מהחלק הראשון. אני עובדת במקום בו אני נמדדת כל הזמן לפי השכל שלי, כמה אני תופסת מהר, מבינה לעומק, מציעה כיוונים חדשים, ומוציאה אותם לפועל. זה שאני נראית בסדר לא ממש עוזר לי. לפעמים אפילו נדמה לי שאם הייתי נראית קצת פחות טוב, הייתי מקבלת יחס התחלתי יותר רציני. תחרות ולחץ כאלו הם קשים, ולא משנה אם המשאב החשוב הוא יופי, שכל, או כשרון. אבל, מאוד מפריע לי שאני מתחילה מנקודה יותר נמוכה מהגברים שסביבי. מאוד מפריע לי שאדם בעל שם עולמי התחום שלי, לא התבייש להגיד לי שהתחום לא מתאים לבנות, כי העבודה קשה מדי, ואדם מפורסם אחר, (בתחום) שרציתי לעבוד אצלו, לא התבייש להגיד שהוא לא רוצה לקחת בחורות, כי הן מתחתנות, מביאות ילדים ועובדות פחות. למרות שעברו מאז כמה שנים אני מתעצבנת מחדש כשאני נזכרת. זה מפריע לי, זה מרגיז אותי, וזה דורש שינוי רציני.
              ולסיום: מבחן להערכה עצמית: אם השועל, שמחכמתו אתם כל כך מתפעלים, היה שועלה, לא הייתם מתייחסים לדברים שלו בקצת פחות התפעלות? אפילו אם ממש קצת, גם אתם, וגם אני נגועים בסטריאוטיפ הזה.

              • חוששתי חסידתי שאת מערבבת כאן בין הדימוי העצמי האישי ובין המאבק הפמינסטי.
                ולא שאין קשרים הדוקים בין מעמד האישה ובין דימויה העצמי, אבל הנקודה אותה העלה השועל היא שונה ומכוונת לנשים וגברים כאחד:
                אי השיוויון הוא נתון שכולנו נולדים איתו. יופי, חוכמה, תכונות אופי ועוד לא ניתנו לכולנו באותה המידה.
                הניסיון ל”הדביק פערים” אינו מאפיין את הנשים בלבד, הוא פשוט שונה. אצל נשים הוא מאופיין ברצון למראה אטרקטיבי יותר, ואצל הגברים זה מתבטא במאמץ להגיע למעמד חברתי/כלכלי גבוה יותר.

                • הנחת היסוד שלך היא שגברים שרוצים להיות מוצלחים ישקיעו בטיפוח המעמד ועוצמה כלכלית ואילו הנשים ישקיעו במראה חיצוני שיענה על הדרישות של הסביבה, וכביכול יצרת פה משוואה מאוזנת …
                  אך למעשה אם חושבים על זה – אין פה משוואה כלל ובטח לא איזון , מאחר ושיפוט על פי מראה חיצוני – תחום בו אפשרויות הבחירה שלנו מצומצמות (בדיוק כמו שאי אפשר לבחור לאיזה מוצא להיוולד…) הופך את האישה לאריזה פשוטו כמשמעו.
                  הצד השני של המשוואה המדומה עוסק בצבירת כוח וכסף ,נכסים ,מעמד וכו’ . נכון שגם כאן יש הבדלים בין גבר לגבר (מי שיורש מליונים ומי שנולד במעברה ) אולם מראש יש יותר מרחב לשינוי המצב, ויש אין סוף סיפורים מקומיים ומעבר לים על אנשים שהתחילו מכלום ובנו את עצמם.
                  אדם שהצליח למרות תנאי פתיחה קשים ייזכה על כך להערכה רבה ויקבל קרדיט על העשייה שלו. על המאמץ והליכה “נגד הזרם” ובטח לא ישפטו אותו לפי העור החלק או כמות השיער על הגב…..
                  את הנשים מתגמלים על הליכה בתלם , על העשייה של ילדים (שזו שוב תכונה מולדת שלא בחרנו בה !) וצודקת החסידה שאין כמעט מקום שלא נגוע בתופעה הזו, כולל חברות היי טק המתיימרות להיות חדשניות ופורצות דרך . כאשר לא מקבלים אישה לעבודה כי היא “עלולה ” יום אחד להכנס להריון זהו טיעון שוביניסטי שיורה לעצמו ברגל…חופשת לידה אורכת 3 חודשים ורוב הנשים העובדות במשק לא יולדות כל שנה לכן מודבר על 3 חודשים פעם בשלוש- ארבע- חמש שנים… מול פרק הזמן שגברים עושים מילואים יוצא בחישוב מתמטי שעדיף לקחת נשים לעבודה! חוצמזה -מאחר והטבע לא שאל אותנו והאישה היא זאת שנכנסת להריון אם אנחנו רוצים ילדים אי אפשר למנוע ולהעניש אחרים על שהם רוצים את אותו הדבר..
                  בקיצור – when it looks like bullshit &smells like bullshit – it is bullshit

                  • לא הייתה כוונה לעשות איזו משוואה, אלא רק להראות שהחברה המערבית ברובה נגועה בצורך להוכיח, ולא למען עצמנו, אלא כדי להיות מקובלים, אהודים ונחשבים.
                    חינוך מהעבר אכן משפיע על הדפוסים – הגברים שלאורך שנים נמדדו ביכולתם לפרנס, והנשים שתפקידן הצטמצם ל”תהיי יפה”.
                    ובכל זאת, אצל שני המינים אפשר לראות את הצורך בפגנת החיצוניות: אצל הנשים היא מתבטאת בטיפוח הגוף, לבוש ותכשיטים, ואצל הגברים ב”צעצועים” כגון מכונית.

                    נכון. הדרך לשיוויון בין המינים עוד ארוכה, אבל (כפי שכתבתי למעלה) הקשר בין זה ובין המאמר עקיף. כאן מדובר ביכולת שלנו לקבל את עצמנו.

  12. ולא בגלל.
    מה שכתבת נראה לי בלבול מושגים נורא.
    כשאמרו לך לאהוב את עצמך הכוונה לא היתה שתהיי מרוצה בדיוק ממה שיש לך.
    הכוונה היא לקשר הפנימי שיש לנו עם עצמנו (לא מצאתי מילים פחות מרחפות).
    את יכולה להיות לא-מרוצה מהרבה תכונות אצלך (ובכללן ההופעה החיצונית), אבל להמשיך לאהוב את עצמך.
    להיפך, בדרך-כלל האהבה העצמית היא שמעודדת אותנו לנסות להשתפר, למען עצמנו.
    כשהשלילה במקרה כזה היא יאוש או אובססיה.
    אותו דבר נכון לגבי אהבה של אנשים אחרים – למי שאנחנו אוהבים באמת אנחנו מרבים יותר לסלוח.
    נכון, כלפי אנשים אחרים יש את הגורמים הבסיסיים שיוצרים את האהבה, ואם מדובר במראה או בתשוקה מינית, האהבה (אם אפשר לקרוא לה כך) יכולה להעלם בקלות.
    אבל האהבה כלפי עצמנו היא מולדת ופנימית ורק עיוות נורא יכול לגרום לנו לשנוא את עצמנו ולהתיאש במקום להתפתח.

  13. אני חושבת שזה כבר נאמר, אבל לא יזיק להגיד שוב:
    יופי לא קובע הכל. הוא לא מביא אושר, הוא לא מביא אהבה,
    הוא אפילו לא בהכרח מביא ביטחון עצמי (ולהלן כל הדוגמניות
    שמפרטות ב”לאישה” את דיאטת הקיווי האחרונה שלהן). אבל
    הוא כן פותח דלתות, הוא כן נותן הזדמנות – והאם תנצל/י
    אותה או לא, זה כבר תלוי אופי.
    אז נכון, אין טעם לייסר את עצמך כל יום מול המראה (לא
    ששיקולים תועלתניים באים לידי ביטוי במנהגים מסוג זה). אבל
    גם אין טעם לשנן מנטרות שכל עיקרן התכחשות למציאות – אין
    אף אחד בעולם שיחשוב שהצלוליטס שלך הוא רק עוד ביטוי
    לגומות החן בלחייך העגולות. מה שכן, אפשר, וגם מומלץ, לחבב
    את עצמך למרות הכל, או לפחות ללמוד להסתדר עם מה שיש. כי
    דווקא אם יש לך פחות הזדמנויות, ופחות שלתות נפתחות בפניך,
    דווקא אז צריך לעת למצות כל אחת מהן עד תום.

  14. עשו לי טובה !!!!!!!!!!!!
    נו ברור שליפים יותר קל יותר !
    וכן ברור שגם מי שלא יפה עדיין יכול למצוא את האושר (ואולי גם צריך קצת יותר להתאמץ בגלל זה , אבל זה כבר סיפור אחר)
    אבל די רבאק ! מה זה “אני יפה והצלוליטיס שלי גם והחזה הנפול גם והתחת עם סימני המתיחה והקוואץ’ גם ובלה בלה בלה …”
    ברור שאפשר להיות גם לא מושלמים ועדיין נאהבים ומצליחים ומאושרים , אבל מה זו ההתממות הזו והפסיכולוגיה בגרוש הזאת לפיה היופי זה סתם שטויות ולמי זה בכלל מזיז ?

    עם כמה בחורים לא יפים במיוחד את רצית לצאת ?
    ועל כמה בחורות לא ממש פיצוץ אתה לטשת עיניים ?
    ומתי קרה שהיתה מולך בחורה פצצה ולא שלחת עליה מבט ? (וזה בלי שעשית לה פסיכומטרי קודם , וקצת לפני שידעת שהיא בכלל דוברת עברית)
    וכמה פעמים הסתכלת על הפולקאעס הבטן והצלוליטיס של מישהי וגרגרת בהנאה ?
    וכמה פעמים אני בעצמי עצמתי עיניים כשמר “שמן מדי” לקח עליי סיבוב ?
    ולמה אתה אומר לי “אולי עדיף שתאכלי סלט ? ”
    ובטח שגם בוסים מעדיפים עובדים אטרקטיבים יותר , וכן גם מוכר בחנות יעשה לך הנחה גדולה יותר אם את ממש יפה, ושכן יקח אותך טרמפ ממש לכיוון ההפוך אם תחייכי אליו בזוהר והמורה בבי”ס תהיה סלחנית יותר (אוי , אבוי פה לצערי אני יכולה להעיד מהצד של המורה ) , ובכלל למי בא לך לתת גלידה לתינוק חייכן בלונדיני תכול עיניים וורוד לחיים או לאיזה ילד מכוער ?

    אז כן כן , יש אהבה וזה בא גם ככה אבל יש גם תשוקה ועד שהיא באה אצל אדם מכוער לוקח קצת זמן , נו מה לעשות ?

    אבל בטח : תאהבו את עצמכם , תהיו שלמים עם עצמכם , תדעו לכם שמגיע לכם האושר
    רק תסתכלו על הדברים באובייקטיביות הראויה ובלי לעצום עיניים

    וזהו אני מניחה :))

  15. ארבינקא

    מתי המאמר הבא?

  16. האמת……?מזדהה איתך——-רק הזכרת לי כמה חרא העולם ולמה אני ממש לא מושלמת…………אבל איך משנים ?ואם בכלל.?

    • הי אריאלה!
      רציתי לומר לך שאני מתגעגעת אליך מאוד, אוהבת אותך, ונפעמת מחדש מכל מאמר נוסף שלך שמתפרסם. אני מזמינה אותך לחדש את הקשר ביננו.

  17. טטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטט

  18. עופרי

    אני מסכימה בהחלט, נורא עצוב שהמודל שלנו היום הוא סגנון “ההרואין שיק”, לעומת הסגנון הפורה והשופע. ולפי דעתי המחוך מהמם, ורק מי ששופעת תיראה בו טוב.

    • עוד גבר מתוסכל

      איפה הן ‘מתחבאות’ להן
      הבחורות בעלות הסגנון “הפורה והשופע” כדברייך?
      לא רואים מספיק כאלה…

      • littlewonder

        אני רואה שזה כנראה נורא טרנדי אצלך….נשים של בוטיצ’לי….
        אבל אני אגיד לך היכן הן מתחבאות: הן לא!… אלו הן אלה שמגיל כלום הכניסו להן לראש ש”אולי אם רק תורידי שניים שלושה, עשרים קילו…”. ואז עם הגיען לדיל הטיפשעשרה, שבו כל הבנות מוצאות להן בני זוג-או אז מתחילה הבעיה. מדוע? כי אז בני הזוג (להלן: גם בני טיפש עשרה) בד”כ עוד לא הפנימו את הרעיון של “אופי זה יופי” (אני מכירה גם כמה בני שלושים שעדיין לא הפנימו את זה…) וזו הסיבה שהן לא”מתחבאות”, אלא אותם זכרים פוחזים “מסננים” אותן בעיניהם…
        אז למזלי, אני כנראה מסתובבת בחברת האנשים הנכונים, הנבונים יותר, אלה שיודעים להעריך את הכל- גם את הבפנים וגם את הבחוץ, ואני ממליצה לכולם לעשות כך.
        שמעתי פעם בחור מקסים אומר, שאישה צריכה להיות כמו עגבניה בשלה: עגלגלה, עסיסית ומתוקה, שחבל לנעוץ בה שיניים. אחרי שהפסקתי לחפש את האלמנט הדו- משמעי-שוביניסטי-מתנשא שבמשפט, הגעתי למסקנה שאולי זה נכון. ומה רע? לא רע!
        עגבניות כל העולם- התאחדו!!!

  19. עו"ד יששכר טרחה

    “אין לי צלוליטיס”

    YEAH RIGHT!

    • אריאלה

      לבצע רשימה די ארוכה של הפגמים הפיזיים שלה, נראה לך שקצת צלוליט (אומרים צלוליט, צלוליטיס זו דלקת) היה שובר אותי? אז כמו שכתבתי, סימני מתיחה יש בשפע, צלוליט, טרם. כשיהיה אהיה הראשונה לספר.

  20. גילה

    הנקבות שבטבע בוחרות את בני זוגן על- פי יופיים , גודלם , חוזקם וכ’ו .
    מי שתרגיש יפה וחזקה באמת הפנימית שלה גם תקרין את הללו .
    בכל אחת טמון גרעין של יופי חיצוני : כתפיים מעוגלות , שפתיים שוחקות ועוד .
    למזלי פגשתי גברים שרואים את היופי שלי- פנימי וחיצוני , מעבר לריפודים .
    לעומתם יהירים ושחצנים , עבדים נרצעים למודלים , לא משכילים לראות מעבר למה שעיניהם רואות .
    אם נשכיל כולנו להתעלות ולהתעלם מדפוסים המכתיבים את חיינו , נרויח ובגדול .
    גילה

  21. לא חשוב

    איזה רמה יש למסעודה מאשקלון הזו.

  22. לא קשור

    העיקר שאת אוהבת את עצמך. כי מישהו אחר לא יהיה.

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *