איך אפשר מבלי להיזכר בפעם הראשונה? אז כשעוד לא ידעת שאושר קיצוני הוא בגדר חשוד של ממש

לא שוכחים לרכב על אופניים

רכיבת חניכה חגיגית

פארק הירקון, שבת אביבית, אחת בצהרים. אני ובעלי החדש מדוושים לנו על האופניים החדשים שלנו, רוח גבית ושמש קופחת מלבות את ההתלהבות הילדותית של הרכיבה. זה אנחנו ועוד כמה מאות אנשים מאושרים כאן בתוך הפארק, כל אחד וסיבותיו לאושר, חוגגים את יופי החיים. הירוק הנוצץ של הדשא, הכחול העדין של השמים הם כמו תפאורה שמישהו דאג להציב כאן בפארק לכבוד הופעתנו.
בהתחלה קצת חששתי מהרעיון הזה של האופניים. מגיל שתיים-עשרה לא רכבתי ובכלל לא היה לי ברור שאצליח להיזכר. גם הביטוי הידוע: “לא שוכחים לרכב על אופניים” לא ממש הצליח להפיג מעליי את ענני הדאגות. אבל בעלי שיחייה ביקש שנקנה שני זוגות אופניים ליום הולדת שלו ולא יכולתי לסרב לו. גם לא יכולתי לסרב למזג האוויר האביבי שנפל במחוזותינו לכבוד השבת. וחוץ מזה אני בתקופת “ההתגברות על הפחדים שלי” ו”לקיחת סיכונים בחיים במטרה להגביר את ההנאה” לכן הצטרפתי לרכיבת החניכה החגיגית הזאת.
אני חייבת להגיד שגם ההתגברות על הפחד עברה לי עם כמה דיוושים מוצלחים וגם ההנאה צפה על פני השטח מאוד מהר. זה פשוט כיף. אני לא יודעת אם זה האנדרנלין של המהירות, הנוף מסביב, העובדה שאני מצליחה במשהו שלא הייתי בטוחה שאני אצליח בו או האושר הטמון בתנועת הדיווש שנטמן בתוכי לפני כחמש עשרה שנה והשתחרר זה עתה – אבל אני נהנית מכל רגע.
כעבור שעתיים אנחנו עוצרים להפסקת קריאה. מוצאים לנו איזה כר דשא פנוי ומתיישבים.

הפעם הראשונה

שנייה לפני שמתיישבים, זה חוזר אליי. הפעם הראשונה שראיתי את פארק הירקון. איך אפשר מבלי להיזכר בפעם הראשונה? הרי תמיד יש פעם ראשונה למשהו. והפעם הראשונה הזאת חשובה מכל הבחינות. היא תקבע את הזיכרונות והתחושות שלך לגבי אותו משהו מעתה והלאה. רק שאתה עוד לא יודע את זה. סביר להניח שאתה גם לא יודע שזאת הפעם הראשונה, וגם אם כן – אתה לא מקדיש לזה שום מחשבה. רק אחר-כך, בדיעבד, כשהמשהו הזה יעלה ויצוץ שוב, ימשוך באיזה חוט מסבך חוטי הזיכרון, ייפתח לו הסבך עד שיגיע לזיכרון הפעם הראשונה.
אז הפעם הראשונה שלי בפארק הירקון היתה לפני כמעט עשר שנים. צהרים קיציים, שעה שלוש. אני ואור, אחרי שבילינו יחדיו חודש בניו-יורק וניו-ג’רזי במסגרת “שגרירים צעירים” בתור שגרירי הנוער הישראלי בתפוצות, ביקרנו זה במשפחתה של זו באשדוד וזו במשפחתו של זה בירושלים, החלטנו לנו להיפגש במקום אסטרטגי באמצע – תל-אביב. הימים – ימי חופשת הקיץ. אני, שפעמים ספורות בחיי לפני-כן עברתי את גבולות אשדוד בכוחות עצמי מרגישה כאילו יצאתי לאיזו הרפתקאה. אור, שהיה מורגל בנסיעות עוד מילדותו, כשחי שש שנים בארה”ב אליה נשלח אביו מטעם עבודתו, לא היה שותף להרגשתי, ואם לא הייתי עיוורת מהשמש הקופחת אולי הייתי שמה לב לכך. אבל אני הייתי שיכורה. ריח השכרות הזה נספג בנחיריי גם עכשיו, במרחק השנים. זה הריח של ההתאהבות הראשונית, הפריחה המדוברת של הרגשות, כשהכל יפה בעיניי. גם אור יפה בעיניי, מסנוור בחוכמתו, בשונותו מכל האנשים האחרים שהכרתי. בדמיוני הפראי כבר ראיתי אותנו יושבים יחדיו, בסלון מעורטל והוא מלמד אותי את כל מה שהוא יודע, כולל החלק העיקרי הזה שמפריד בינינו כרגע – דת. אור מגיע ממשפחה מסורתית (“כיפה סרוגה לייט” הוא קורא לעצמו, ומיד מסביר: הוא שומר שבת, צם ביום כיפור ותשעה-באב, אבל יחד עם זאת לא מאמין בארץ ישראל השלמה ומצביע “עבודה”), ואלו אני מגיעה ממשפחה חילונית לחלוטין, הקשר היחיד שלי לדת הוא הסקרנות. הסקרנות הזאת היא שמקרבת בינינו, ומאפשרת לו ללמד ולי ללמוד. ואני לומדת, סופגת, משתנה, צומחת, השמים הם כבר לא הגבול בשבילינו. בעצם אין גבולות בשבילינו כי את הגבול היחיד שהיה – חצינו. הכיפה על ראשו כבר לא מפחידה אותי, כי אני חלק ממנה. שום דבר בעצם כבר לא מפחיד אותי עכשיו שיש לי אותו. ומחוץ לעולמי הדמיוני, במציאות – אנחנו מטיילים בשבילי הפארק המסתעפים לכיוונים שונים וצופים במאות תל-אביבים חסרי דאגות המעבירים את אחד מימי חופשת הקיץ בפארק – מי בטיול רגלי, מי על גלגיליות ומי על אופנים.

נחשי הזכרונות: אני ואור

אחרי שהעליתי באוב את אותה הפעם הראשונה הבלתי נשכחת – אני מנסה לקרוא. אך הניסיון לא עולה יפה כיוון שאינני מצליחה להתרכז. יותר מדי רוחות רפאים של זיכרונות ומחשבות מציפים אותי. אז אני בורחת מהם לאינטרקציות אנושיות.
“אני נורא נהניתי מהרכיבה לכאן. זה לא היה קשה כפי שציפיתי”.
“כן”.
“גם אתה?”
“כן. אני מנסה לקרוא עכשיו”.
“טוב, טוב. אני לא אפריע לך”.
וכשזאת ממצה את עצמה אני מרימה טלפונים לחברותיי. אך לצערי, כל ההסחות הללו הן זמניות בלבד, וכעבור חצי שעה אני מוצאת את עצמי שוב מותקפת מכל הכיוונים בידי אותם נחשי הזכרונות.
פארק הירקון. אני ואור מטיילים לנו על גדות הירקון המזוהמים, מחליפים חוויות מהקיץ החולף, ספק מתקרבים ספק מתרחקים. נדמה לי שאני מכירה את גובה הנסיקה של האושר כשאני לידו, והוא פשוט שם – מדבר, מספר, לא מנסה להתעמק. פשוט שם. לי זה כל-כך ברור – בידיו המפתח לאושר שלי. לכן אני חצי שם וחצי מרחפת מעל שנינו, משגיחה שהכל יילך לכיוון ההתקרבות העדינה, מצמצמת מרחקים באיטיות, עם הרבה אורך רוח. בערב של אותו היום, כשכל אחד מאיתנו חזר לביתו, הרגשתי שהתקרבנו דיו להיום – החלפנו דעותינו על הספר האחרון של א.ב. יהושוע, שאור קנה לי במתנה ליום הולדתי, דנו ביצירותיו של באך שאור היה צריך ללכת לקונצרט שלו בעוד כמה ימים, חלקנו את חוויות הלימוד למבחן פסיכומטרי וההכנה לקראת שנת הלימודים האחרונה שלנו. אך לא הייתי יכולה לדעת שרק אני ראיתי בכל אלה צעדי התקרבות, ובשביל אור זה היה סתם נושאים לשיחה. לא הייתי יכולה לדעת שכשבמפגש הבא שלנו, בעודנו צועדים על חוף הים והוא שולח את ידו לעברי בניסיון של חיבוק גמלוני, ואני מחליטה לשפוך בפניו את דליי ההתאהבות שלי שהלכו והתמלאו טיפין טיפין במשך החצי שנה האחרונה – הוא ייבהל ויציע שנתרחק זה מזו, עד שיירגעו הרוחות. לא הייתי יכולה לדעת שייקח לי שנים להתגבר על זה, כיוון שעומק הנפילה של האכזבה הוא פי כמה מגובה הנסיקה של האושר. לא ידעתי אז שלא מפקידים את המפתח לאושר שלך בידיי אדם אחר. לא ידעתי אז שאושר קיצוני הוא בגדר חשוד. לא ידעתי אז ואני בוחרת שלא לדעת את זה עכשיו.

ובחזרה הביתה

“מאמי, בוא נחזור כבר. נמאס לי לשבת פה. בוא נחזור הביתה”.
“אבל רגע, אני רוצה לסיים פה את הפרק”.
“תסיים בבית. אני רוצה כבר לחזור. אני קצת רעבה ויש לנו איזה שעה וחצי לדווש הביתה”.
“טוב, בואי”.
פארק הירקון בדרך חזרה נראה לי קצת פחות פסטורלי. אני נתקפת חשד מסתורי שאם אני ארגיש טוב מדי עם עצמי כאן, בוא תבוא הנפילה האימתנית. וגם אם זאת תהיה רק נפילה מהאופניים – עדיין אני מעדיפה להקשיב לחושיי ולברוח.

על הכותבת אנה ליפשיץ-אגמון

עליתי לארץ לפני שבע עשרה שנה ומהיום בו למדתי עברית דבק בי הצורך לכתוב בשפה הזאת. משלבת קריירה של תוכניתנית, תואר ראשון בביולוגיה ומדעי המחשב, עם התשוקה עזה לכתיבה, בעיקר שירה. פירסמתי באתרי אינטרנט כמו ``במה חדשה``, "ליטרטורה" ובאנתולוגיה ``שושנת הרוחות`` של כותבים דוברי רוסית הכותבים בעברית, ב"מאזניים" ו"הליקון". בוגרת בכיתת השירה של "הליקון" 2008.

תגובות

  1. אנה קארנינה

    מוכר עד כאב. רוחות הרפאים הללו לעולם לא מרפות, הן שבות ומדפקות על הדלת מבלי שהזמינו אותן. החוכמה היא להסתכל אחורה ולהינות ממה שהיה, ממה שלמדנו, בערגה, בהשלמה. אפשר למצוא בעבר יופי גם אם הוא נוגע במקומות היותר רגישים שלנו

  2. אחלה סיפור
    תיאורי הרגשות והנוף מעט ארוכים לטעמי,
    אך בהחלט מרשים מאוד.
    טון השיחה עם הבעל הטרי עובר כמו במציאות

  3. עצוב.
    את שם, נסחפת בזכרונות של לפני עשר שנים, בלי לנשום לרגע מהאושר שיש לך. שמש, אופניים ובעל אוהב (?).

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *