מה? כבר נגמר?

לכל המדוכאים, לכל המרוקנים ולכל המסכנים שלום. אם חשבתם שאתם במצב רע, בואו ואסביר לכם הידרדרות נפשית מהי.
להלן התהליך שעובר על המוח הפסיכופאטי שלי. שימו לב טוב טוב ואם תזהו את הסימפטומים האלה אצלכם אי פעם – לכו להיבדק.
הבחורה, אני כמובן, יושבת ליד המחשב. לא אלאה אתכם בשטויות ואדלג על תיאור הפסולת המחשבתית שמתגוררת בראשי, רק אומר לכם שבאיזה שהוא שלב נדדו מחשבותי לעבר פנטזיה משונה להפליא, חדשה מסוגה, שסחפה אותי.
נשענתי אחורה והפסקתי לכתוב.
דפיקה בדלת.
אני מפזזת בעליצות לכיוון הדלת ופותחת אותה לרווחה.
בפתח עומד – מי אם לא – אהוב ליבי, האביר שלי. לא על סוס, אמנם, עם טרנינג, אבל עדיין מדהים מכולם. מאחוריו עומדים שלושה אנשים. שני גברים ואישה אחת.
אני אומרת לו שלום בחיוך מקסים והוא לוקח לי את היד ומנשק אותי על הלחי.
(על הלחי, רבותי. גם בהזיותי הפרועות ביותר אני גברת עדינה עם כבוד עצמי).
– "מה זה? מי אלה? יש משחק כדורסל והבאת את הקבוצה?"
– " לא, אלה עדים", הוא אומר לי בחיוך מקסים, יפה מתמיד.
– "עדים בשביל מה, מתוק?", אני שואלת בשמחה (מאחר ואני יצרתי את ההזיה, אני יודעת מה יקרה ולכן כנראה החיוך).
– "אני אוהב אותך", הוא אומר ומביט אל תוך עיני. "פתאום הבנתי את זה. אני רוצה להתחתן איתך. את עדיין רוצה אותי?"
בשלב זה אני לא כל כך מאמינה שזה באמת קורה (ומסתבר בדיעבד שצדקתי לגמרי), ואני מסתכלת על העדים, לראות אם מישהו פה צוחק עלי, אם יש מצלמה, משהו. לא. כולם רציניים להפליא ופניהם אומרות הדרת כבוד והתרגשות עצורה לנוכח המעמד.
אני מסתכלת עליו והוא גם רציני, מחכה במתח לתשובה שלי.
– "כן". אני אומרת ולוקחת לו את היד. "בטח. בטח שאני עדיין רוצה אותך".
הוא מחייך אלי בשמחה, מוציא טבעת מהכיס ועונד לי אותה. העדים מחייכים בהתרגשות ומחכים לראות מה יקרה. אנחנו מתחבקים כדי לא לאכזב אותם והוא אומר להם תודה ומשחרר אותם.
– "מזל טוב" הם מברכים אותנו והולכים לדרכם ממושמעים כפודלים. אנחנו נשארים לבדנו והוא לוקח אותי לחדר השינה, משכיב אותי על המיטה והולך לסגור את התריסים ואת החלונות
(גם בהזיות הכי פרועות שלי אני לא שוכחת לסגור את החלונות שיהיה חושך. בכלל אני מפנטזת לפרטי פרטים).
הוא בא אלי ומתחיל להפשיט אותי, ובשלב זה, רבותי, נשמעת באמת דפיקה בדלת. אמיתית. במציאות.
כן, כן, גם אני חשבתי שיהיה זיון, ולי זה כואב יותר, תאמינו לי.
אז ככה.
אחותכם דופקת ריצה לראי, מורידה את הגומיה מהשיער כדי להיות יפה, קופצת מעל הכלבה המבוהלת שלה ופותחת את הדלת בהדר רב, עם חיוך מטומטם על הפנים.
מי זה היה?
אתם באמת רוצים לדעת?
אלי. השליח של הכביסה. כן, כן.
לא שזה לא שימח אותי מאוד שהכביסה שלי הגיעה, נהפוך הוא. אני אוהבת לקבל כביסה נקיה. ואם כבר להיות פתאטית, אז לפחות לבושה היטב.
מה שמדאיג אותי באמת זו העובדה שהייתי כל כך שקועה בתוך הפנטזיה שלי, והאמנתי לעצמי בכזאת עוצמה עד שממש הופתעתי לראות את השליח של הכביסה בדלת, למרות שאני בכבודי ובעצמי הזמנתי אותו בטלפון שעה קודם לכן. ממש נדהמתי שמי שעמד בדלת לא נכנס עם שלושה עדים והציע לי נישואין.
אני נשבעת בכליה ימין שלי, שמהרגע שנשמעה הדפיקה בדלת ועד שפתחתי אותה הייתי בטוחה באלפי אחוזים שההזיה שלי אמיתית.
לא, הפער בזמנים לא הפריע לי להאמין בזה, וגם לא העובדה שזה ממש רחוק מלהיות מציאותי בהתחשב בזה שאין ביני לבינו מערכת יחסים כלל וכלל.
כפי שבדרך כלל אני מתמודדת עם משברים, גם הפעם ירדתי למטה לבית קפה הביתי והמהביל שלי ומיד סיפרתי הכל ללקוחה אחת, וזה שזה אולי הדבר שהכי פחות מעניין אותה בעולם לא היה לי אכפת באותו רגע. היא צחקה (אבל לא ממש הופתעה, וזה אומר דרשני) ואמרה שאולי זה שאני יושבת כל היום בבית שקועה במחשבות וכותבת דופק לי את השפיות.
כבר הרבה זמן אני מאמינה שאנחנו יוצרים את המציאות שלנו בעזרת מחשבות, מילים ומעשים ולא מעט פעמים כבר קרה שהצליח לי לממש במציאות משהו שלא היה לו שום סיכוי כביכול.
אז כמה אנשים חושבים שאני מטורפת, והחלק השני רק מוצאים אותי משונה. אבל למי איכפת? אני מאמינה.
יש למצב הזה מינוסים שאי אפשר להתעלם מהם, כמו כאב הלב שהיה לי כשהתעוררתי מההזיה שלי. אבל מיד אחר כך התקשרתי לחברה שלי ושתינו נקרענו מצחוק שעה.
שלא לדבר על זה שהתפרנסתי מזה. מה רע? תמיד היה לי עולם דמיוני מפותח, אבל למדתי כבר את ההבדל בינו לבין המציאות, וזה קרה בערך בגיל 14, קצת יותר מאוחר מהרגיל והרבה יותר כואב. לעניות דעתי הקובעת, המונח הקליני המתאים הוא רגרסיה. שלב הבא יהיה חברים דימיוניים.
אני מתפתחת אחורנית, חברים יקרים. צר לי לבשר לכם.
ולגבי יצירת המציאות, מי אמר שזה לא יתממש בסוף?
כבר קרו לי דברים יותר מטורפים מהצעת נישואין.
טוב, עכשיו כבר ממש שיקרתי.