נכון שיום כיפור הוא יום נפלא למחשבות על אוכל? והפעם מהרהרת טלי חרותי-סובר על נטייתנו לחדור איש לצלחתו של זה, על הקשר בין גולני לכוח יוסי והחינוך הקומפוטיסטי

מחשבות על אוכל

הוא והיא

“תגיד לי מוישה” , אומרת הדודה קלרה לבעלה תוך שהיא תוקעת מבט בוחן בסטייק העסיסי המונח על צלחתו, “תגיד לי מוישה, אתה זוכר את הכולסטרול?” הדוד מוישה, שגם אם יתעקש מאוד לא יצליח לשכוח , שולח לדודה קלרה את אחד ממבטיו השמורים רק לה, ויודע שהנה שוב הלכו פארש אותם רגעי חסד קטנים שתכנן רק לעצמו.
אף פעם לא הבנתי את הצורך של גברים ונשים לחדור איש לצלחתו של זה. ברור לי כי בבסיס נעשה הדבר מתוך דאגה אמיתית וכנה, מתוך התפקיד שלקח אחד מבן הזוג לשמור על בריאותו של השני, אלא שלפעמים נדמה שהדאגה הזו היא רק ביטוי לגיטימי למניע עמוק בהרבה, והרבה פחות מקסים: הדודה קלרה לא מסכימה, לגמרי לא מסכימה, שהדוד מוישה יהיה מאושר. היא, שגידלה את הילדים בעצמה כשהוא היה במשמרות של “אגד”, שלא מדברת שנים עם אחותה שקראה לו פעם “הגמד הפולני”, שהייתה שמחה במיוחד אם איבר קטן ומאוד מסוים שלו היה טיפ טיפה יותר פעיל, היא לא תתן לו ליהנות. במקום זה היא מתנפלת בשקיקה על תפקיד האחות הרחמנייה ותוקעת בבעלה-שיחיה סכין נקמנית, קטנה, אך חודרת. המקבילה הגברית לדודה קלרה הם כל אותם בעלים המביטים בנשותיהם-חובבות-הקצפת ונזכרים בערגה ביפיפייה החטובה אתה התחתנו. “תגידי”, הם יסתכלו לה לתוך הצלחת, “תגידי, את באמת צריכה את זה? האישה, שמכירה את צמיגיה מיד ראשונה, למדה בפעם המאתיים שאת האושר הקטן הגלום בעוגת המוס שוקולד לבן כדאי להסתיר. יחפה וחרישית תזחל באמצע הלילה לכיוון המקרר, תגנוב מן העוגה ותיפטר ביסודיות מן הראיות. סליחה,הפירורים. אחר כך תשוב ותשכב לצד בן זוגה הנוחר, אכולת רגשי אשמה. תנו לאכול בשקט, אני אומרת. בלחץ הפסיכי בו מתנהלים חיינו מהווה הצלחת (ותכולתה) גורם חיוני בהרמת המורל . אכלו בשקט, אכלו בריא, השתדלו לאכול ל-אט.

הדשא אצל השכן

בכל פעם שלקחתי חלק בארוחה בה השתתפו גם אנשים החיים הרחק מעבר לים, נשטפתי בגל הערצה אמיתי כלפי יכולתם הבלתי מתפשרת לאכול לאט. ארוחה בצרפת, כידוע, יכולה להמשך בקלות שלוש שעות, אסאדו ארגנטינאי נמשך כל היום (או הלילה), אפילו הבדאווים יודעים שהחיפזון מן השטן, והאוכל מאלוהים. אנחנו אוכלים מהר, לנו יש אג’נדה, כמו שאומרים הפוליטיקאים, המון דברים על סדר היום. אוכל על הצלחת הוא בשבילינו משימה. ככה לימדו אותנו בגולני, שבע דקות –זוז. תוך איגוף מימין נחבור לכוח יוסי (סלט ירקות), נפגוש בשמחה את כוח צביקה (תפוחי אדמה), נצעק בקשר לכוח רותי (מנה עיקרית ומיץ תפוזים), נגיע בזריזות אל היעד, נתקע את הדגל (“הממממ, היה מצוין”) ונתפנה לדבר שאנחנו אוהבים באמת: לדבר. בעזיבתכם הבאה את גבולות הארץ, שימו לב לזוג המקומי שנכנס אתכם למסעדה. אתם, שיצאתם לשלושה ימים אבל חלילה שתחזרו בלי מתנות מהדיוטי פרי, תגמרו הרבה קודם.

הקינוח

נקודת התורפה האישית שלי היא הקינוח. אני שגדלתי על האקסיומה שארוחה לא יכולה להסתיים ללא קומפוט, יכולה לטרוף ארוחה גדולה ומשובחת, כזו שעוד ביס ומתפוצצים, ולא להרגיש שבעה באמת בלי אקורד הסיום המתוק. טארט אגסים, איזה פרפה קטן, מוס קליל או סתם חצי חבילת שוקולד פרה – עושים לי את זה, ובגדול. שעות בחדר הכושר וחיוכו הצחור של רופא השיניים הן תוצאות הלוואי של החינוך הקומפוטיסטי. אכלי ושתי כי מחר.. מי יודע? צום קל שיהיה לכן.

על הכותבת טלי חרותי-סובר

מתחזקת 2 ילדים, חיה בקיסריה וכותבת (ynet, מסע עולמי, חדשות קיסריה)

תגובות

  1. מרי המשוגעת

    ראשונה…?
    🙂

  2. מרי המשוגעת

    ועכשיו באמת…
    שיתוף קל…
    לא מאמינה באלוהים, לא צמה, לא נמה…
    אבל כבר מ13:30 לא אכלתי, ולא מרצון…תיאבוני נעלם לו…ובגלל צלחת סלט קטנה…נראה כי השנה אני כן אצום…
    חבל שלא כל השנה…
    מעולם לא ידעתי להתענג על אוכל כשלא היה מי שיתענג עליו איתי…

  3. cookieldia

    …מאוד כיף לקרוא את המאמר…
    ועכשיו….סוכות!!
    😉

    • אן.איי

      כל חג יהודי מתרכז בכמה שסבלנו (וסובלים עד היום), ובאוכל. סבלנו, קמנו לתחיה ועכשיו נאכל (כי מחר אולי נמות).
      גם אני לא יכולה לסיים ארוחה בלי קינוח. עד השנה האחרונה עוד שמרתי והייתי אפילו טובה בזה אבל פתאום- נפרצו כל הגבולות שהצבתי לעצמי ו-אוי, כמה שזה טוב אבל הטוב הזה סוחב איתו כל כך הרבה רגשות אשמה שנלווים אליהן אין ספור תכנונים להתחיל לעשות כושר רציני, ונו, הרי ידוע שכל תכנית היא בסיס לשינויים… וכמו שזה מתחיל ככה זה גם נגמר- בחלומות ותכנונים.
      וכמו שגם גדלנו והתחנכנו על להתלונן- נתלונן גם על האוכל ועל החגים שמביאים אותו בכמויות אדירות לתוך הצלחת שלנו, ועדיין נאכל אותו. וכמה מהר שאפשר, לפני שמישהו אחר יחטוף אותו.
      בברכת שנה טובה, גמר חתימה טובה, ותקופת חגים טובה ובריאה.

      • מרי המשוגעת

        עשה לי מין תזכורת שכזו לחבילת תימ-תם על השולחן, כולם אוכלים, לא מתענגים על הדבר הנפלא הזה רק כדי…המממ…להספיק ולקבל את התימ-תם האחרון…
        מזעזע…

  4. היא והוא

    אין , כמה שנכון …
    אחת שתיים שלוש זוז! לחסל את כל הארוחה בשבע דק’ ובתוך כל זה גם לשתות.
    איזו ארץ נהדרת.
    אפילו למדתי לאכול מהר ולהנות ממנו גם תוך כדי ..

  5. בילי לום

    ואני חשבתי כשניכנסתי שיהיו מתכונים.
    נו, פסיכוזות על אוכל, יש חמורות מהמתוארות והדברים שבני זוג עושים כדי לעקוץ ולנקום אחד בשני, אלוהים ישמור.

    רשימה חמודה.

  6. הלכת לחדר כושר וניפטרת מהכרס.
    ומה תעשי עכשיו אם הגרמנים יחזרו?

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *