מיטה

בבר הכרתי אותה לכל הנמצאים. הייתי מאוד לחוץ וגם אחרי ששתיתי, ניסיתי לשלוט בעצמי ולשמור על איפוק. דווקא באותו יום הגיעה קבוצת ישראלים גדולה מהרגיל והבר הפך למעין ערב הווי. גם השרמוטה שרצתה אותי היתה שם. למזלי בכר תפס אותה והסביר שזו אשתי ושתשלוט בעצמה, אחרת יעיף אותה מהמקום. באיזה שלב אפילו היה נדמה שהתקליטן שם שיר של זוהר ארגוב ושגם אני מלמלתי כמה מהמילים.
תגובתה לא איחרה לבוא. היא דרשה שנעזוב את המקום מיד. כשניסתה לצאת, בכר אחז את ידה וכמעשה קונדס סירב לאפשר לה לצאת. במונית היקרה שלקחנו מבריקסטון לאוקסטון, מונית שעלתה לי כמעט שלושים וחמישה פאונד היא נזפה בי ללא לאות. מיותר לציין שיותר מהכול תיעבה את בכר. היא נדהמה מכך שאני בכלל מסוגל לתקשר עם אדם מסוגו. שתקתי ולא אמרתי כלום. בבית ניסיתי להסביר לה שכל זה קרה כי הרגשתי בודד בלילות. מה אני יכול לעשות, אמרתי לה, והיא אמרה שאם היתה לי עבודה בבוקר אז זה ודאי היה גורם לי להיות עייף בלילה והייתי מצליח להירדם לפחות על הכורסה בסלון. היא בישלה ארוחת ערב אותה אכלנו בשתיקה. אחר-כך התיישבנו לצפות בטלוויזיה.
בצ’אנל פור שידרו סדרה על המנהגים של היהודים החרדים שגרים בגולדרס גרין. היתה שם משפחה אדמונית דוחה למראה שהדגימה לפני המצלמות את הכנותיה ליום כיפור. פתאום, משום מקום, אחרי שלא דיברה במהלך כל הערב, היא שאלה אם גם במשפחה שלי המנהגים האלה קיימים. אמרתי לה שמעולם לא עשינו את זה וגם שמעולם לא הלכתי לבית כנסת ולא צמתי ביום כיפור. הריטואל שלנו ביום כיפור היה ללכת לגשר הירקון ולרכל, וכשהיינו ילדים קטנים זה היה חג האופניים. הרגשתי זר לאותם אנשים שהצפייה במנהגיהם ריתקה אותי כמעט כמוה. הכרתי כמובן את המנהגים ולכן גם יכולתי לענות לה על כמה שאלות. היא נורא השתעשעה מכך ואותי זה הצחיק. כשהסתיימה התוכנית היא כיבתה את הטלוויזיה ואמרה, “אתה כל כך שונה מהם במנטליות שלך”.
“ברור, אין לי כל קשר לתרבות החשוכה והפרימיטיבית הזו. אני גדלתי בדומה לך. שנינו מארצות שונות אבל קראנו אותם סופרים, שמענו אותה מוזיקה, ראינו אותם סרטים, לבשנו אותם בגדים, הערצנו אותם כוכבי רוק, לא?”
“המנטליות שלך שונה מאוד מזו שלי, חמוד.”
“למה את מתכוונת?”
“אתה לא אירופאי ואני כן. זו עובדה, לא?”
“מה זאת אומרת, אני יהודי, הסבים והסבתות שלי הגיעו מכאן וחיו פה במשך דורות.”
“המנטליות שלכם שונה מכל יהודי שהכרתי גם בארצות הברית וגם באירופה.”
“למה את מתכוונת כשאת אומרת שונה?”
“הו, תעזוב אותי מהשטויות שלך. אני הולכת לישון. אולי לפחות תרחץ את הכלים, אם אתה במילא לא ישן?”
לאחר שסיימתי לרחוץ את הכלים נכנסתי לחדר השינה. היא לא הזיזה את המזרן הישן או את המיטה. היא שכבה וקראה את ה”ניוזוויק”. נשכבתי לצדה וליטפתי אותה. “בייב, אין לי כוח. אני רוצה לקרוא עיתון. תהיה בשקט או תלך לחדר השני”.
ליטפתי את גבה והצמדתי את גופי אליה. היא הסתובבה אלי ואמרה שאין לה עכשיו כוח לסקס ושהיא עייפה ורוצה לקרוא. הנחתי לה, ופתאום חשתי בעייפות שתקפה את כל גופי. סובבתי אליה את הגב, תחבתי ראשי ברווח שבין שני המזרנים ונרדמתי לצידה.
היא היתה במקלחת כשהתעוררתי בבוקר. רצתי אליה ונישקתי את צווארה הרטוב ונכנסתי למקלחת. נישקתי את כל גופה אך היא היתה קרה אלי. “הצלחתי להירדם, מותק, כנראה היה צריך להצמיד את המזרן אל הקיר כדי שאוכל לישון. גם אצלי בבית המזרן צמוד אל הקיר”. היא צחקה ואמרה בסרקסטיות, “מעניין שהצלחת להירדם דווקא בזמן שחדר השינה שלי מעוצב בצורה שכל כך מזכירה את הבתים של הערבים במערות בדרום הר חברון. נרדמת כמו ערבי שהולך לישון עם הבגדים שלו.”
“זה מה שאת אומרת לי אחרי שסופסוף הצלחתי להירדם?” סובבתי אותה אלי ולחצתי בכוח את כתפיה. היא הביטה בי ואמרה, “אתה רוצה לדעת למי אתה דומה ואת מי המנטליות שלך מזכירה לי? מנטליות של ערבים עשירים ומתורבתים. אתה לא נראה ערבי, הצבע של העור והשיער שלך הם כמו שלי, אבל המנטליות שלך היא של ערבי, מותק.”
היא לא אמרה את זה בסרקזם או מתוך רוע לב. כך, זה היה פחות מפריע לי. דבריה נאמרו בכנות. נראה היה שהיא באמת מאמינה בהם ושזו מסקנה אליה הגיעה אחרי מחשבה רבה. זה מה שהוציא אותי מדעתי. פתאום התפרץ כל הזעם ששמרתי בתוכי בכל אותם פעמים שבהם הושפלתי על ידה בדרכים שונות בחודשים האחרונים. התחלתי לצרוח עליה כשאני שב ואומר כוס אמק. “אני מזכיר לך ערבי? זה מה שבעצם רצית להגיד אתמול ולא היה לך את האומץ לומר לי את זה בפנים? אני ערבי?”
“לא ממש ערבי”. לרגע חשבתי שהצלחתי לגרום לה לומר שהיא מתחרטת ושכל זה נועד כדי להקניט אותי על התנהגותי הנוראית בשבועות האחרונים ועל הקשר שלי עם בכר. יכולתי לראות את הפחד בעיניה. “אתה משוגע, תירגע. תסתכל על עצמך. אתה ישראלי ואתם דומים לערבים יותר מכל עם שאני מכירה. כן, אתה סוג של ערבי.”
באותו רגע רציתי להנחית סטירה על פניה שתדביק את הראש שלה לקיר האמבטיה ותשפוך את המוח שלה לרצפה. אך במקום זה הרפיתי את אחיזתי שכמעט מעכה את גופה ויצאתי מהבית. כשיצאתי, הספקתי להקשיב לקולות הבכי שלה מהמקלחת.

לונדון האפורה והגשומה זכתה ליום שטוף שמש, לשם שינוי. חסר מעש, טיילתי בסוהו ואחר-כך מצאתי עצמי מובל איכשהו לגולדרס גרין. המקום היה מאוכלס בעסקים שמכרו יידישקייט וישראליות נוסטלגית ומתרפקת, אוכל יהודי לצד פלאפל וחומוס. באינטרנט קפה נכנסתי לבדוק אם קיבלתי אימייל. המקום היה מלא בישראלים מכוערים שרוב השיחות ביניהם נסבו על געגועים הביתה או דרכים לעשות כסף. אחרי שסיימתי לכתוב אימייל קצר להורים ולכמה חברים בו לא הזכרתי כלל את הריב המטופש של הבוקר, יצאתי החוצה.
התחיל להחשיך, היה זה סוף ספטמבר והימים החלו נעשים קצרים וקרים. המשכתי הלאה, הרחק מהאזור הישראלי-יהודי וישבתי לשתות כוס תה במזנון מוזר ועלוב שהגיש אוכל אנגלי. ואז נזכרתי שהבחורה מהבר, באר שבעית במקור, אמרה לי שהיא גרה בקרבת מקום. התקשרתי לבכר והוא נתן לי את הטלפון שלה. למזלי, היא בדיוק סיימה לעבוד במכירת התמונות שלה. שמחה לשמוע את קולי והזמינה אותי לדירתה, שהיתה מעין מאורה מצחינה של ישראלים שבאו לעבוד באנגליה לקראת הכריסמס. תנאי המחיה שלהם עוררו בי שאט נפש והזכירו כוכים של עובדים זרים באזור התחנה המרכזית. במקרר היו חומוס אחלה טחינה עינן ועוגיות עבאדי. בערב הם פיצחו גרעינים שחורים ושמעו את שלמה ארצי.
לא אמרתי לה כלום אבל אחרי שראתה את החברה שלי וידעה באילו חוגים פחות או יותר אני מסתובב, והאמת גם דאגתי להשוויץ בכך לפניה, הבינה שמקומי לא כאן.
הצעתי לה שנצא לשתות בבר אנגלי. אחרי הבירה הראשונה כבר התנשקנו וגמרנו במציצה בשירותי הבר. משום מה לא הצלחתי לגמור מהמציצה לכן הושבתי אותה מעלי, וכך כשהיא תוקעת את הפרנץ’ נייל שלה בגבי גמרתי לה על הפנים.
המשכנו אל הבר של בכר. שתיתי עוד כמה בירות ואז הגועל שחשתי בדירה שלה התחבר אל הבר ויושביו הישראלים והקריביים. איך יכולתי לשהות שם בכלל לכל הרוחות. החלטתי לחזור הביתה. נפרדתי מכולם וגם ממנה אחרי שהבטחתי לה שאצור איתה קשר במהלך השבוע וירדתי אל הרכבת התחתית.

השעה היתה מאוחרת והקרונות היו ריקים ושקטים. בתחנת פדינגטון שתי בחורות חריגות למראה התיישבו בספסל מולי, אחת הצטיינה בכיעור נורא, בלתי ניתן לצפייה, ואילו השנייה היתה מדהימה ביופייה. הרכבת המשיכה בנסיעה והשתיים לא דיברו ביניהן. בהיתי בפניה של היפה. כעבור כמה רגעים דוממים פנתה אלי היפה בפולנית, “אתה פולני?” שאלה אותי בשפתה. לא, הנהנתי. “אז איך אתה מבין מה אני שואלת אותך?” אמרה. היא היתה כמעט שתויה כמוני. “לא יודע”, עניתי לה באנגלית, “אולי טון הדיבור ואולי אני בעצם כן יודע כמה מילים בפולנית”. “מאיפה את?” שאלתי. “אתה מכיר את פולין?” אמרתי לה כן, והתחלתי לדקלם שמות של גטאות ומחנות השמדה לא כולל אושוויץ. היא עברה לשבת לצדי וקירבה את גופה אלי. “אתה בטוח שאתה לא פולני?”
“כן, במאה אחוז בטוח. למה את חושבת שאני פולני?”
“כי אתה נראה כל כך פולני”.
“איך פולני נראה?” שאלתי אותה.
“כמוך”.
“אבל בקלות אני גם יכול להיראות אנגלי, לא?”
“מה פתאום, אתה נראה פולני.”
שתקנו קצת והיא קירבה את פניה והסתכלה לתוך עיני. רגלה נגעה ברגלי. חשתי אליה משיכה חייתית.
“אני מתגעגעת אל הים”, אמרה, “אני גרה בכפר מול הים. אתה יודע מה זה לגור מול הים? כבר חצי שנה שלא ראיתי ים. באתי ללונדון כדי להרוויח כסף ולשלוח למשפחה שלי. מרוויחים פה בפאונדים ועוד מעט גם לא אצטרך אשרת כניסה כי אנחנו נכנסים לאיחוד האירופי. אפשר יהיה לשהות פה בלי בעיות. אבל אני מתגעגעת לים”, היא אמרה, “אתה יודע מה זה לגור ליד ים?”
“בטח שאני יודע מה זה”, אמרתי, “כל חיי גרתי מול הים”.
“מאיפה אתה?” שאלה.
“מתל אביב”.
“ישראלי?”
“כן, ישראלי.” עניתי. ואז ניסיתי לנשק אותה אך היא דחפה אותי לאחור וירקה אל פרצופי.
“מה אתה חושב שאתה עושה? חרמן מלוכלך בן זונה מסריח”, צעקה לעברי. היא אמרה משהו לחברתה בפולנית והשתיים עזבו את הקרון. הסתכלתי לראות אם מישהו היה עד לתקרית. בסוף הקרון גבר כבן חמישים קרא את העיתון ולא הביט בי. ניגבתי את הרוק שלה מפרצופי בשרוול החולצה. היא אמרה שאני נראה פולני, לכל הרוחות, והיא צדקה. הרי אם משפחתי לא היתה מגיעה לישראל, הייתי פולני. גם אז לא בן לאירופה המערבית, שמכתיבה את התנהלותו של עולמי ושל העולם כולו. בכל מקרה לא הייתי שייך מעולם לאותה קבוצה שאני רואה עצמי חלק מתרבותה. שפר עלי גורלי, נפתח לי צוהר כאן אל העולם הזה, עולם בדמותה של אישה, שהיא אירופה. אך אני בעטתי בדלי החלב המלא וכמעט שפכתי את כל תכולתו. אולי יש עוד סיכוי להציל את מה שנשאר ולשקם את הנזק שנעשה. לא רציתי לראות את עצמי גר בדירה של הישראלית מוקף בבונים מפצחי גרעינים ששומעים שלמה ארצי. או להפוך לאותן דמויות ללא פנים מהשיכון הממשלתי שיכולות להביט בה כשהיא מזדיינת עם מישהו, ולא אכפת לה בכלל אם ישנו שם קיר או בן אדם. אני אסביר לה כי מה שקרה הוא חלק מקשיי ההתאקלמות שלי בעיר גדולה. מעתה ואילך לא אראה את פרצופי בפאב של בכר. אנתק איתו כל קשר. אם ארגיש צורך בחברה ישראלית אתקשר אל שמיל ודריה אותם היא תוכל לקבל, הרי הם כבר נטמעו בצורה זו או אחרת בכמה גלריות סוג ז’ בעיר. אצור קשר עם הבנים של שרי ממשלת ישראל ובני הגנרלים שלומדים פה אמנות או ארכיטקטורה או משהו כזה. כך סיכמתי עם עצמי.
יצאתי מתחנת הרכבת באולד סטריט וצעדתי במעלה הרחוב, בפינת רחוב אוקסטון חלפתי ליד מועדון 333, שם התאספו צעירים שהמתינו בתור לכניסה. חלקם לא יצליחו לעבור את הסלקציה ולהיכנס לערב סקא. הנה דוגמה טובה לחדירה תרבותית של מוזיקה ג’מייקנית למערב אך גם אלו עברו תחת הפילטרים והמסננות של האנגלים. כשהגעתי הביתה היא כבר ישנה. ניגשתי אליה ונישקתי אותה על מצחה. היא התעוררה והביטה בי. אמרתי לה שאני אוהב אותה והלכתי להתקלח. נשכבתי על הספה ותכננתי את המשך תוכניותי והישרדותי בממלכה המאוחדת.


חלק 4 מתוך 4.

לקריאת חלק 1
לקריאת חלק 2
לקריאת חלק 3


“מיטה” התפרסם במעיין – כתב עת לשירה, ספרות אמנות ורעיונות המופץ בימים אלה יחד עם “מערבון – מגזין חדש לקולנוע”

על הכותבת ארי ליבסקר, ''מעיין''

נולד בחיפה ב-1972. מתגורר בתל אביב, אמן ובמאי ("ברית מילה" ו"הפואמה הביתית")

תגובות

  1. אורית

    קראתי את כל החלקים. איכשהוא, חיכיתי לאיזה טויסט. לא. זה סתם סיפור גזעני של בחור עם בעיות זהות וחוסר בטחון עצמי מפה עד לונדון.
    ערבי, אנגלי, יהודי, פולני. טיפוס כזה ינודה מכל חברה שהיא. איכס.

    • מוחמד

      יקרתי מדובר בדמות ספרותית ,לא בשכן או בקולגה לעבודה

      • כן.. אבל זה עדיין סיפור מטופש

        • מוחמד

          נועה יקרה , תגדירי “מתופש .
          וכן/ אורית צודקת , הדמות בסיפור היא באמת “איחס ” רק שלצערי אני מיקיר כול כך הרבה איכסים כאלה במיוחד באזורים היותר עשרים וסנובים של ישראל

          • אלמוני

            לא דמות ספרותית ולא בטיח. בחור שקיים בשר ודם, שאוצר בתוכו המון אלימות, חוסר ביטחון עצמי, שמאוד לא אוהב את עצמו ומנסה להיות מישהו אחר, ילדותי,
            טוב. אני אעצור כאן למרות שהרשימה עוד ארוכה.

      • דמות ספרותית על אחת כמה וכמה צריכה להיות אמתית, כזו שנרגיש איתה בנוח – אמתית.

  2. ארי סליחה אבל לא קראתי את כל הפרקים אלא רק את פרק 4
    לטעמי, יש פה התחלה של משהו טוב אבל יש תחושה של הרבה חלקים ריקים לא מובנים לאן הם מובלים. חסר לי לדעת איך הוא באמת מרגיש אל הבחורה (אולי כתבת על זה בפרקים קודמים) אבל בפרק 4 נראה שהוא תופס את הבחורה כעוגן למה שהוא רוצה להיות ולא יותר. אני אוהבת את הניסוח. עלה והצלח.

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *