מי האבא?

ממש בשלושים העמודים האחרונים של הספר, כשנשארתי בלי ציפורניים בידיים וברגליים מרוב רצון לדעת איך כל הבלגן הזה נפתר, שמעתי את אימא שלי, “אריאליטה, בואי, אמרנו שנלך לחנות בחמש”, וממש כמו בתיכון עניתי לה, “אבל אימא, שניה, רק עוד שלושים עמודים”. התחינות לא עזרו, ותוך כדי רטינות נזעפות קמתי, התלבשתי, מלמלתי מתחת לשפם קללות ולחשים, וברור שלקחתי את הספר איתי.

מתי לביא היא שחקנית תיאטרון צעירה ומוכשרת. בתחילת הספר היא מגלה שהיא בהריון, ולתינוק יש שלושה אבות אפשריים: ניסן גורדון (סאני), בימאי תיאטרון מהולל וכריזמטי, יותם צינוביץ, מבקר תיאטרון מחמיר, אימת התיאטראות, וליאו, החבר ההומו שלה, שהתפלק להם זיון ברגע של עצב גדול, כששניהם נעזבו על ידי בני זוגם.
בין סאני ויותם קיימת איבה אישית ארוכת שנים. הם היו החברים הכי טובים במשך כל היסודי והתיכון, אימא של סאני הייתה כמעט אימא של יותם (כיוון שהאימא האמיתית של יותם הייתה שחקנית תיאטרון עסוקה) עד שיותם התאהב באחותו של סאני, תמרה. אחרי שתמרה התאבדה סאני האשים את יותם בהתאבדות וכתוצאה מכך הקשר ניתק, והאיבה נשארה (הינט הינט: האיבה קשורה לגילוי עריות).
הסיפור מתרחש עשרים וחמש שנים אחר כך.
סאני בחר את מתי לתפקיד לורה ב”ביבר הזכוכית”, בחירה שנובעת, בחלקה, מהעובדה שמתי מאוד מזכירה את תמרה; במשך השנה בה ההצגה רצה מנהלים השניים רומן.
עם תחילת הספר סאני מסיים לכתוב את המחזה הראשון שלו, ולאחר שהוא מורט את עצביה של מתי עד דק, הוא מודיע לה שהיא תקבל את אחד התפקידים הנשיים במחזה וגומר את הרומן אתה לטובת יחסי העבודה ביניהם. מתי נשברת מהפרידה, ובגלל שהיא מודעת לאיבה בין סאני ויותם, למרות שהיא לא יודעת מה בעצם גרם לה, היא מחליטה לפתות את יותם, כדי ללמוד דרכו על העבר של סאני וכך להתקרב אליו במן דרך עקיפה ומעוותת שכזו; מה גם שהיא יודעת שאם הקשר בינה לבין יותם ייוודע לסאני הוא יפגע. הנקמה קצת מתפקששת כשמתפתחת בינה ובין יותם אינטימיות אמיתית אך לאחר שהיא מספרת לו מדוע היא התקרבה אליו, הוא נפגע ומסלק אותה. מתי חוזרת להתנחם אצל ליאו, שבדיוק נעזב על ידי החבר ההולנדי שלו, והופ! הריון, ומי האב?
ההריון הוא בעצם יריית הפתיחה לספר, במהלכו יתברר לנו מדוע סאני מתעב את יותם ופתרון האיבה העתיקה הזו יניע בעצם את כל העלילה.

במהלך הספר מתחילות החזרות למחזה החדש של סאני, ואשרי פורש בפנינו את עולם התיאטרון מבפנים. הספר כתוב טוב, הוא מרתק ומהודק לגמרי מהמילה הראשונה עד האחרונה. אמנם המניעים הפסיכולוגיים של הדמויות קצת קלושים, הדמויות לא שלמות מספיק – ליאו הוא סטריאוטיפ של הומו, מתי היא סטריאוטיפ של אישה צעירה ומבולבלת, וסאני, כמעט עד הסוף, הוא סטריאוטיפ של מנייאק מקסים. הדמות המורכבת ביותר, היא הדמות של יותם.
זה לא ספר שגרם לי לחשוב עליו שניה אחרי שסגרתי אותו, אבל הוא בהחלט העביר לי כמה שעות של קריאה מרתקת.

על הכותבת אריאלה רביב

בת 30, סיימה ממש עכשיו לחפש את עצמה; הממצאים מפוזרים בכל רחבי האתר. כשתהיה גדולה היא רוצה להתפרנס מכתיבה, חולמת שתהיה לה מספיק משמעת עצמית כדי לכתוב ספר.

תגובות

  1. רויטל

    בלאגן נפתר, לא נפטר(על ההתחלה של המאמר).

    • שירלי

      טוכן.

      הנכנו רכ בני הדם.

    • סנופקין

      לשכן שלי היה חתול, קראו אותו בלאגן.

      המסכן לא ידע שהוא בכלל יד שמינית, בלי שום נשמה רזרבית.

      זח”ל.

      • סנופקין

        נורא רציתי להגיב רלוונטית למאמר עצמו.

        אבל לא הצלחתי, בשום דרך, להגיע מקצה אחד שלו לקצה השני, ובאמת שניסית את שניהם, כולל מצד לצד.

        יש משהו בתיאור העלילה, שאינו קשור כלל ועיקר לאיכות תחבירית, תיאורית או לשונית, שגורם לי מעין אפילפסיה מחשבתית בדיוק בשליש הדרך.

        האם הספר הזה שייך לז’אנר המכונה “ספרי תוגה ורחם”?

  2. אז נהנית מהספר…

    אז מה?

    • אריאלה

      אתה יודע, המבקר או המבקרת לצורך העניין, קוראים ספר, מתארים אותו, אומרים מה דעתם עליו. זה די מקובל, לא יודעת אם אתה מודע לזה.

      • קוקיה

        והיית מפרסמת פה מאמר שכותרתו : הספר הזוועתי ביותר עלי אדמות ?

        • אריאלה

          לי ספר כמו “מר אולי” שהתחלתי לקרוא לפני כמה ימים והשלכתי בשאט נפש, כן, בהחלט.

          לא הכי זוועתי, אבל לא ראוי לקריאה.

          • מעודד

            שאני אבין שירלי ביקשה ממך לכתוב ביקורת על ספר ספציפי??
            אם שירלי אוהבת ס]ר היא לא יכולה לכתוב עליו בעצמה??
            ומתי קיבלת את תפקיד המבקרת הרשמית של האתר??

            • אריאלה

              שירלי, למה אני לא מקבלת את מינוי המבקרת הרשמית של האתר? לא הגיע הזמן שאני אזכה לקצת כיבודים וטובות הנאה?

              אני בוחרת את הספרים שאקרא ואבקר מתוך רשימה שההוצאות מעבירות לשירלי. די לחפש קונספירציות איפה שאין.

              • זאת בעצם יותר שאלה לשירלי…האתר זוכה לטובות הנאה מההוצאות? אם לא למה להתייחס לרשימות שלהם. אותי אישית היה הרבה יותר מעניין לקרוא ביקורות שלכם על ספרים קלאסיים,לראות איזה רושם עושה ספר ידוע על אישה בת זמננו זה מעניין פי כמה מלקרוא על עוד ספר זבל.

                • אריאלה

                  העובדה שספר קריא, מעניין וקולח לא הופכת אותו לזבל. לא כתוב בשום מקום שיש לקרוא רק ספרים עמוקים ובעלי משמעות כל הזמן, לא זכור לי שהוציאו את הקריאה לשם ההנאה הטהורה מהחוק.

                  • עו"ד הטירה

                    לשלם לי?

                    הרי אמרתי לך אלף פעם, את לא צריכה לענות לכל טענה – בשביל זה יש את חנה בבלי.

                    • שומר הסף

                      זה שאת מטומטמת עם קבלות עוד לא הופך אותך לעו”ד.

                    • עו"ד אחותך

                      כבר שנים אני מחפשת מישהו שיעמיד אותי במקומי – והנה מצאתי.

                      (אולי תזוז קצת, תתן לו לעבור).

                    • שומר הסף

                      מצטער רמת ההומור שברה אותי…אין מילים בפי

                  • ספר זבל על משקל אוכל זבל(גאנק פוד), נכון שיש אנשים שנהנים מאוד ממקדונלדס וזאת זכותם המלאה,לי אישית עצוב בשבילם(אבל אל תתווכחי איתי על זה עם הקלישאות כל הנאה היא הנאה די נמאס לי מהוויכוחים האלו),אני אישית לא נהנה מסוג כזה של אוכל ואוכל אותו רק אם אני מוכרח וביקורת מסעדות על רשתות גאנק פוד לא כל כך מענינת אותי.

                • קוקיה

                  לא קונספירציה ולא בטיח אבל…..
                  אם הספר לא מוצא חן בעינייך את תשליכי אותו הצידה ולא תכתבי כמה שהוא נורא. חס וחלילה לא להרגיז את ההוצאות. זה כמו שבעיתונים יש את כל מדורי ה”הבודקת” והפלא ופלא להרבה מוצרים יש 5 פרחים או כוכבים או משהו כזה וכל העולם מורכב בעצם מספרים נהדרים, בשמים מטריפים וילדים מחייכים.
                  אין פה שום דבר חוקי לא בסדר אבל זה מסריח מהראש ונמאס לאכול את החרא הפירסומי הזה בכל מקום.

                  • אריאלה

                    אני חופשיה *לגמרי* לכתוב מה דעתי הכנה. תהיי בטוחה שאם היה מגיע לי לדואר ספר גרוע, הייתי מדווחת עליו ככזה, אין פה שום טובות הנאה לאף אחד.

          • כנראה שהתפלקה לי תגובה שכולה דממה, אז קודם כל סליחה, ואם לא, אז תשכחו מזה:)

            בקשר לנפש אחות: קראתי את הספר הזה, וגם אני לא יכולתי להניח אותו עד שסיימתי אותו. הוא היה נהדר (מומלץ גם לקרוא את “משחק האמת והשקר” של אותו סופר). קצת חבל לי שהעלילה כמו שהיא מוצגת כאן יצאה קצת שטחית, לא שאני רומזת שהספר עמוק או משהו כזה, אבל חייבים לתת קרדיט לבחור שכותב בגוף ראשון כבחורה ויוצא לו אפילו די אמין..

            בקשר ל”מר אולי”: אני לא יודעת איך התרגום לעברית יצא, אבל הספר במקור האנגלי הוא מצוין. יש מי שיגיד שקצנו בספרים בנוסח “יומנה של בריג’ט ג’ונס” ואולי יש בזה משהו, אבל בשורה התחתונה הוא ספר מענג וקולח, ויש שם כמה תיאורים שקולעים מאד לחיים (שלי, בכל אופן). אני, בניגוד לאריאלה דווקא ממליצה בחום.

  3. אנונימוס טרנדיסימוס

    מצאתי את עצמי בבית של חברה שלי מחכה לה שתחזור מהעבודה, על השידה לידי היה מונח הספר, התחלתי לקרוא בו ולהפתעתי הגמורה הוא העביר לי יופי את הזמן.

    לכל אלו שמחפשים מסר ומשמעות אני מאמין שאם מחפשים אז בכל דבר ניתן למצוא.

  4. הספר הזה הוא יותר מסתם להעביר את הזמן. קצת על אהוד אשרי שלקראת הוצאת הספר התראיין בעיתונות. הוא עורך מוסף הארץ, אולי התפקיד הכי בכיר בעיתונות הכתובה. מי שמכיר את המוסף יכול להעריך את האיכות. הוא כתב לפחות ספרים לפני כן. “זה ייגמר בבכי” ו”בילי בלום אוהבת ככה”. שני ספרים באוריינטציה של עיתונות/רצח (כן קראתי גם אותם בזמנו).
    הוא גרוש שלוש פעמים ומכל אשה יש לו ילד. ככה היה כתוב בעיתון.
    כשראיתי את הספר האחרון שלו בפרוזה קניתי אותו ללא היסוס. ידעתי שזה ספר אחר.
    אהוד אשרי משתמש במילים ברווח שבין עיתונות לתיאטרון. משפטים קצרים. זורמים. חדים. מתארים מצב. סיטואציה. דילמה. קונפליקט. מי שחווה תיאטרון, אפילו ב”סתם” סדנה, יהנה מהספר יותר. הקונפליקט, המתח בין ההיגיון והרגש בדילמות השונות. היכולת לראות את הסיטואציה מכיוונים שונים, מעיניים שונות. הספר איננו מחזה. הוא אינו תמציתי ולא כל משפט פגז שאמור להצחיק ו/או לזעזע את הקהל. אשרי, בדיוק כמו הבמאי בספר, מדריך את הקורא ומוביל אותו לנתיב שאותו הוא סימן. הקורא בעצם מוצא עצמו בעמדת הבמאי. הוא חשוף לרגשות של הגיבורים. הוא מכיר את ההסטוריה שלהם. הוא יודע דברים שאחרים לא יודעים ומשתמש בזה בשביל ליצור לחץ ולהפעיל מניפולציה. ועם כל זה, הקורא נשאר מופתע. כל פעם משתחרר עוד חבל והקורא, שכבר מרגיש את השליטה בעמדת הבמאי, פתאום מאבד אותה ומנסה לנחש לאן הם פני הדברים.
    דודו

    • עכשיו אני מבין למה מוסף הארץ נראה ככה…לא יאומן שהארץ מאפשר לדבר מביש כל כך להיות מודפס מדי שבוע

  5. דנית

    עאלק מאמר
    חחחחחחחחחחחחח
    איזה כתיבה רדודהההההההההה
    מי נותן לך לכתוב בכלל ?
    יא מגעילולית
    ועוד קוראת לעצמך מבקרת ?
    ובשוודית : פקי עאלק בקה

    • אריאלה

      יא חתיכת פוסטמה, מה קרה לא קיבלת זין כמה חודשים?!

      תוציאי תתסכולים שלך על עצמך , בטריות זה בסופר.

      • מאיה ש.

        קראתי את הספר ביום ששי האחרון, במקרה מצאתי אותו בספריה העירונית, אפילו לא ידעתי שהוא חדש או שיש חשיבות לשם הסופר, אבל הספר מאד מצא חן בעיני, קראתי אותו בהנאה רבה.

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *