הן בדיוק כמונו רק יותר רזות או שהן פרפקציוניסטיות בצורה יוצאת דופן? כנרת רוזנבלום בוחנת את הפער בין המתבגרות של היום לאלו שאנחנו היינו פעם

מי הן הנערות של היום?

כבר עשר שנים עברו מאז שהייתי בת שש עשרה, ועוד יותר חלפו מאז שהייתי בת שתיים עשרה. כרונולוגית יכולתי לסיים את גיל ההתבגרות, ולהגיע אליו מחדש, לו רק הייתי זוכה לאיפוס המונה. בשביל מתבגרות מן המניין אני מבוגרת, בעבור מבוגרים של ממש אני מבוגרת-צעירה לכל היותר.
במונחים של נשיות, ניתן לתאר את תהליך ההתבגרות על הרצף המילולי הבא: ילדה >> נערה >> בחורה >> אשה. ואם מתעקשים להביט אל מעבר לאופק, אז אחרי ה”אשה” מגיעה “דודה” ואחריו, בפשטות, “סבתא”.
אם תשאלו אותי, אני כנראה בשלבי מעבר מבחורה לאשה. אבל השאלה הגדולה היא: מי הן הנערות של היום?

הן בדיוק כמונו?

התשובה האינסטינקטיבית שלי היא: הן בדיוק כמונו (הבחורות/נשים), רק הרבה יותר רזות. לא מאמינות? גשו בכבודכן ובעצמכן לסרט, הצגה ראשונה, שישי בערב. רצוי בקולנוע “חן”. הבחורות בנות העשרים וחמש האלו, המאופרות היטב, לבושות למשעי ועושות חנדלעך לפי הספר לילדים שלצידיהן – הן בנות ארבע עשרה, בממוצע. ואיך חשפתי אותן? שלושה סימנים: קודם כל, הן רזות. רוחב הצדודית של בנות עשרים וחמש הוא בן חמישה עשר סנטימטר לערך, בגובה המותן, כמובן. כשמודדים מעט גבוה יותר זה מטפס לכיוון העשרים וחמש וצפונה. בנות עשרה אמיתיות הן כמונו, רק מגוהצות לעובי עשרה סנטימטר, ביום שלפני המחזור. וגם כשממשיכים למעלה המצב נשאר כשהיה. 10 סנטים, פלוס מינוס.
הסימן השני: הילד שלצידן הוא אינו אחיהן הצעיר. הן לא עושות טובה להורים כרגע, אלא ככה נראה הדייט שלהן – ילד מגודל עם מכנסי ראפר, חתימת שפם ואפס בנימוסים והליכות.
והסימן השלישי: כשמסתכלים במבט בוחן לב וכליות, כזה שחודר את שכבות המייק-אפ/פודרה/נוצצים, ניתן לראות כי עור הפנים שלהן רענן, זוהר וגמיש. לא כמו בפרסומות, יותר כמו שהיית לפני עשר שנים. ואין שם קמטים ליד העיניים, גם לא אלו המכונים קמטוטים.
אבל האם בזאת תמו ההבדלים בינינו לבינן – בן זוג, עור פנים ומשקל? קודם כל, אלו כמה הבדלים מכריעים ביותר ואל לנו לזלזל בהם. אבל לפני שניגשים לבחון את עומק התהום שפעורה בין בנות העשרה של היום לאלו שאנחנו היינו פעם, מוכרחים להתנצל ולסייג. ברור שכל מה שאטען בהמשך הוא פרי הכללה גסה, ויותר מזה – סטריאוטיפ שניזון מכמה נערות גוש-דניות והסרטים, הפרסומות, הטלויזיה, העיתונים, האוכל והמועדונים שהן צורכות. אין ספק שהנערות נבדלות זו מזו באופיין, הרקע שממנו הן באות, העדפותיהן ונטיות ליבן כמו שרווקות, ערבים, הומואים ומורים לתנ”ך שונים אחד מרעהו. הסליחה עם מי שהסטריאוטיפים שלי הורסים לה את הבוקר. אפשר להתחיל?

ציניות, רב-גוניות ופרפקציוניזם

בת התשחורת של תחילת שנות האלפיים היא צינית. העידן הפסיכואנליטי חדר להם טוב טוב לראש, למתבגרינו היקרים, שהם רגילים לבחון את עצמם ואת הסובב אותם, ולא במובן המעריב-לנוערי של הביטוי, ולא לקחת שום דבר כמובן מאליו. היא מודעת לזכויותיה, הנערה שלנו, היא מכירה את המניפולציות שעושים עליה הורים, מורים, חברים ופוליטיקאים, ואם יתחשק לה ויעמוד לה הכוח לכך, היא גם תסרב להכנע לתכתיבים שלהם. או לפחות תכנע מתוך מודעות לכניעתה.
היא צינית גם במובן התועלתני של המילה – היא תנצל את כוחה ואת חולשותיו של האויב לצרכיה -היא לא תתעמל אם לא בא לה בתואנה שיש לה כאבי מחזור (שעליהם תספר למורה המסוקס שלה בלי בושה, גם אם אין לה מחזור), היא תספר להורים שלכל החברות שלה מרשים (גם אם תהיה מודעת לבנאליות של הטקטיקה הזו), והיא תפעיל את כוחה הנשי על נהגי מוניות, מוכרים בחנויות וסלקטורים במועדונים. והיא לא תיקח כמובן מאליו את הבחירות שלה, ובוודאי את הבחירות שאחרים עושים בשבילה. ואם כבר ציניות, היא שנונה וחריפה, לפחות בשאיפה. היא הרי רואה את באפי משסעת ערפדים, את אלי מקביל משפילה בחורים במסווה של סיטקום ואת סקס בעיר הגדולה, גם אם היא מעיר קטנה, אפילו ממושב.
בת הנוער שלנו היא רב גונית, ואינה מסתפקת במועט. היסטוריון אחד קרא לזה משהו כמו “התפוררות הישות המונוליטית”, ואני חושבת שפירוש הדבר המון אופציות. כלומר, אם כשאנחנו גדלנו היינו צריכות לבחור תגית אחת מאפיינת, ובחרנו בין “הצופיפניקית”, “המתלבשת היטב”, “תולעת הספרים”, “המורדת” וה”בת טובה להוריה”, היום הן לא נדרשות לבחור לעצמן הגדרה עצמית יחידה ויציבה, ולא נגזר עליהן לוותר על האחרות. הצופיפניקית המורעלת עלולה למצוא את עצמה בתור ל”אלנבי 58″ ולמחרת לקום בשעת אפס להבחן במתימטיקה. לפני גיוס היא עלולה להתחבט בין להיות מדריכת חי”ר, ובין לא להתגייס בכלל, גם אם צריך להצהיר בשביל זה. פעם המרחק בין האופציות היה קילומטרים, היום הן קרובות זו אצל זו, ויכולות להתקיים במקביל, או להתחלף זו בזו.
המצויינות, או הפרפקציוניזם, הם אחד המאפיינים המובהקים ביותר של תקופתן. הסטנדרטים שלפיהן את משהו בתחום מסויים הרקיעו שחקים. היום, כדי לצייר טוב לא מספיק להיות עם יד טובה, צריך גם להביא קבלות. ומי שמוציאה ציון טוב בפסיכומטרי, כבר לא מנפנפת ב650- נאה, אלא לא חוזרת הביתה בלי 730. ואם נחזור לבנאליה, אבל לתחום שמעסיק את כולן, כל הזמן – בשביל להראות טוב לא מספיק לשקול 60 קילו, להוריד שערות עד הברך ולקנות בגדים בבזאר רינה, אלא צריך לשקול חמישים, להתעמל עד זוב בסטודיו B או C או מה שלא יהיה, להוריד שערות מכל מקום אפשרי בגוף, רצוי לצמיתות, ולקנות בסיילים של כיכר המדינה (מזל שיש את זארה). ומכיוון שהן שולחות ידיים לתחומים רבים (נימוקים בפסקה הקודמת), יש להן הרבה מאוד שדות להתאמץ ולהצטיין בהם. וזה מאוד לא פשוט, ויכול לגזול הרבה זמן, כסף וכוחות נפש.

הבלוק של השכנות ירוק יותר?

אם הגעת עד הלום ואת משוכנעת שמדובר בך, את צודקת, גם אם חצית זה מכבר את קו העשרים ושתיים. כי המתבגרת של היום מודעת לפלוסים הגדולים של גיל ההתבגרות והיא לא פראיירית לוותר עליו במהרה. בטח לא בגלל איזה עניין כרונולוגי קטנטן. לא בגלל שהיא הגיעה לגיל עשרים ועזבה את הבית. וככה, המון מאפיינים קלאסיים של גיל ההתבגרות (מרד נעורים, תחושת “אחרי המבול”, “החברים לפני הכל”, וכל הג’ז הזה) ממשיכים איתנו עד לשנות השלושים, אולי עד שנולד הילד הראשון שלנו, שמכריח אותנו להתיחס למבול כשהוא מגיע ולקחת אחריות (כמומלץ בפרומואים של ערוץ הילדים). זה נושא לעבודת תזה שלמה אחרת, אבל לענייננו, האפשרות להמשיך את גיל ההתבגרות עוד כמה שנים עושה לבנות הארבע עשרה של היום את החיים קלים יותר. ראשית, לא דחוף להן למצות את הטוב שבגיל ההתבגרות מיד, כי הן יודעות שיוכלו להנות למשל מהתלות בהורים עוד כמה שנים טובות. כך שמרד הנעורים, כמושג, נדחה, לפעמים עד בכלל. מצד שני, הן יודעות שיישארו המון זמן מתבגרות, ולכן כדאי לשפר את תנאי השירות בשלב הזה של החיים, כי מי בכלל רוצה לקצר בו שליש. אז הן מסדרות לעצמן בשלב די מוקדם בחיים פרטיות בחדר, ופלאפון, ואוטונומיה יחסית וכבוד, שבעבר רק בוגרת של ממש היתה יכולה לזכות בהם.
ואז, ממרומי חדרה המדוגם הנעול על מפתח ומאובזר בחן, מצויידת בחבר סטרט-אפיסט, כמה ידידים לשעת צרה וחבורת בנות א-לה קארי בראדשו, כשבידה הסכם דיפלומטי המבטיח לה עצמאות בתוך מספר שנים אם רק תקיים אי אלו הבטחות, ועם תחומי עיסוק שהיא לוקחת ברצינות כאילו היה כל אחד מהם ג’וב חייה, מביטה לה המתבגרת על חייה, אלו שעברו ואלו שעוד נכונים לה, ומחליטה שטוב לה במקום שבו היא נמצאת. ואני מביטה בה, מהבניין ממול, בבלוק של העשרים ומשהו (ועוד קצת), וחושבת לעצמי, בקצת שמחה לאיד: חכי, חכי, עד לבקיעת החצ’קון הבא. רק אחרי כמה דקות נוספות הבנתי מה בכל זאת טוב בבלוק שלנו: האהבות כאן יותר משביעות.

על הכותבת כנרת רוזנבלום

ילידת 1974. עיתונאית, יועצת לפיתוח מנהיגות ובעלת תואר ראשון בפסיכולוגיה וסוציולוגיה. ''בנות'' הוא ספרה הראשון

תגובות

  1. ליאור

    בתור מתבגרת של ממש, או לפחות אחת שאמורה להכנס תחת הקטגוריה, הופתעתי במידת מה לקרוא את הכתבה ולראות שכל השאיפה להגיע לגיל עשרים ומשהו היא בסך הכל דחיה של המחר ע”י נסיון, פאתטי משהו, לחלום על חיים טובים יותר בעוד חמש שנים.

    ואני חייבת להגיד את זה, בקול רם – כדי שגם אני אשמע, הציפיה הזו, להיות עצמאית ולא תלויה, היא בסך הכל אשליה. הנסיון הזה, שכנרת בחרה לכנות פרפקציוניזם, ושאני בוחרת לקרוא לו – התחושה שחייבים לרצות את כל העולם כל הזמן, נשאר גם אחרי שחוגגים את יומולדת העשרים.

    ובאמת, לאט לאט המצב מתבהר יותר ויותר, ולמרות שהכל אמור להיות פשוט אחרי גיל העשרה, לפי כל סיפרי ההדרכה והפסיכולוגיה בגרוש – שומדבר לא יהיה. מישהו קרא לזה פעם – חיים, אני חושבת.

    נו טופ. יהיה בסדר. כמו שעכשיו בסדר.

    • כוסית עולם בדימוס

      מה את עושה כאן?!
      🙂

    • הנערה של היום

      נו, באמת. למה להכנס לנו לדיאטה ולהכניס את כולנו תחת אותה קטגוריה? כולה גיל ההתבגרות הזה, שעושה שמות בכולם, ונראה שכולם מתעניינים בו, לאחרונה. או שזו רק אני?
      הנקודה היא שהתעמקנו מספיק. למה לא לתת פרופיל לסטארט אפיסטים, או לצד המעניין של המתרס, אלה שהחליטו לבחור בדרך חיים רוחנית שלא מושתתת על עיקרון ילד-נער מתבגר-בחור עובד-איש משפחה מפרנס- וכ’ו וכ’ו?
      זה הרבה יותר מעניין, ופחות נדוש. באמת נמאס לי לשמוע מכל כתב/ת עד כמה הגיל שלי דפוק אך מיוחד, וכמה אתם מנסים להבין אותנו, ולאפיין אותנו. איפיון, אגב, זה ביטוי לחולשה. תזרמו איתנו. אבל לא בזה עסקינן, ולכן, כנרת – אולי תנסי לעשות סקירה על נושא מעניין יותר, ופהעם בלי קטגוריות מטופשות.

  2. היפה בנשים

    נו נו נו באמת. מזמן לא קראתי מאמר “מומחה” כל כך בלתי מבוסס וכל כך מטופש. תגידי כינרת, יצא לך לדבר עם הבנות האלו, בהן צפית, מעשה חוקרת בסאוונה, כשהן יוצאות לבלות ביום שישי? יצא לך לשאול אותן, נגיד, מה הן חושבות על עצמן? יצא לך, אולי, לחדול רק לרגע מרישום קטנוני בפנקסך של כל אותם “מאפיינים” שגילית על בת התשחורת של שנות האלפיים, ולהישיר אליהן רק לרגע מבט? כי ממה שכתוב כאן למעלה, נראה שהמתבגרת שאת מתארת קיימת אך ורק במקום אחד- בראש שלך.

    כמי שמצוידת באחות קטנה ואהובה בדיוק בגיל המתאים, 15 וקצת, וגם בגדודי חברות של האחות, מקסימות לא פחות, לי דווקא יצא לעשות את הנ”ל. אולי תופתעי לשמוע, אבל מבפנים, וגם מבחוץ, הם בדיוק כמונו. מה, אצלנו לא היו “כוסיות” בנות ארבע עשרה? בנות שעשו דיאטת מלפופנים וקוטג’? לא היו ניסיונות מביכים עם איילינר שחור? לא היו מסעות שופינג של חולצות “גזוז” ו”מאווי”? היו גם היו. הקליפה שלהן היא מעט אחרת אומנם, אבל זאת רק האופנה שמשתנה, לא הבנות עצמן.

    הן לא פרפקציוניסטיות ולא דואגות לנוחותן במיוחד. כלומר, חלקן כן, חלקן לא, כמו בכל סקטור אחר. הנהיה אחרי חפצים היא חלק ממשהו גלובאלי יותר, היום לכל אחד כמעט יש פלאפון, גם לילדות בנות ארבע עשרה שמתקשרות באמצע הלילה שמישהו יבוא לאסוף אותן מאלנבי פינת שינקין. החברה שלנו מטריאליסטית יותר, ולכן גם הן רוצות טלוויזיה ווידיאו בחדר.

    הן דווקא כן מסווגות. הסיווג וההשתיכות לעדר הן חלק טבעי מגיל ההתבגרות, הגיל בו שייכות הופכת לעניין מכאיב כמעט. יש להן חבורות, ותככים, ויש “רוקרים” ו”צופיפניקים” ו”צפונים” ומקובלים ופחות מקובלים. לפי מה שאני יודעת, הן דווקא מתעסקות בזה הרבה, וזה תופס את מרבית עולמן. אז מה? כשיגדלו, התככים יעברו למקום העבודה.

    הן רוצות שהחתיך של השכבה יתקשר אליהן ויזמין אותן לסרט. כל השכבה תדע שיש בינהם “קטע”, למרות שכשיצאו, אחרי מיליון וחמש הכנות ומילות עידוד מהחברות הקרובות, הן יתביישו לדבר איתו בכלל, אפילו באוטובוס חזרה. הן רוצות להתנשק. הן מפחות להתנשק. כשהן כבר מתנשקות, זה נראה להם נורא מגעיל, כל הרוק וזה, והן רצות לצחצח שיניים (או להקיא. חברה של אחותי אכן עשתה זאת). אחרי שמתנשקים זה כבר נקרא חברים.

    ברור שלא כולן ככה. יש יותר ופחות בוגרות, יש גם כאלו שבגיל 16 מנהלות מערכת יחסים של ממש, כולל רגשות ומגעים, וזה טבעי ונכון להן. הטענה שלי היא שפרט לעטיפה, שום דבר לא השתנה. גם אנחנו הינו כאלו. אנחנו עדיין כאלו. הקווים לעולם אינם ברורים, עד שבאה עיין זרה ומציירת אותם. ולפעמים, היא עושה את זה במקומות הלא נכונים.

    • ואני דוקא אומרת, כל מילה בסלע.

      מצחיק, על 27 שנותי פתאום מצאתי את עצמי מוגדרת “מתבגרת”. צינית ככתוב, (צינית תועלתנית. הגדרה נפלאה) בוחרת מתוך כל האופציות, ולפעמים תוהה איך אני מערבבת את ההגדרות של התויות שלי, עוברת מדי פעם במוסד זה או אחר כדי להנפיק קבלה כזו או אחרת. מתבגרת של ממש…

      ומבחינתי, פעם, כשאני אהיה ממש אישה, (מתישהו זה יגיע, בשאיפה) זה יבוא עם סוג של שלווה. סוג של קבלה עצמית, שיאפשר לי לרוץ פחות וללכת יותר, מדי פעם לעצור, להסתכל על עצמי, ולחייך.

      ההבדל בין המתבגרת והאישה, כמו שאני רואה אותו, הוא בקבלה הזאת, שיש עימה שלמות. לא כזו שמנוונת, אלא כזו ששואפת לעשות את הדברים מתוך רצון אמיתי, ולא רצון “חיצוני”. נסיון לעשות באמת, ולא כדי להוכיח.
      וזה יקרה לי.
      חכו חכו.

    • רן הקטן

      למה בגלל שמישהו חושב קצת אחרת, או כמו במקרה הזה, צובע מציאות באור מזווית מסויימת ומכוונת(ומהנה יש לציין) צריך להצהיר שדבריו “מטופשים” כמו שהגברת המכובדת למעלה עושה.
      אני חושב שזה קצת חזק להגיד למישהו שהדברים שהוא אומר טיפשיים, אולי יום אחד תהייה לנו תרבות דיון.

    • יושי פלד

      במקרה הייתי אז יש לי מה להגיד.
      מי אמר שגברת רוזנבלום מומחית? או שהמאמר הזה הוא של מומחה?
      כמו שאני רואה את זה, לגברת יש דיעות (גם קצת ריגשה) והיא אומרת אותם.
      גם מתנסחת לא רע. אז כתבה ספר על מתבגרות, זה אומר שהיא צפתה בהן קצת.
      ידוע שבכל מקרה כל חוות דעת של מישהו על מישהו אחר ממנו רק משקפת את מה שהוא חושב על עצמו ברוב הזמן.

    • למה רק אני לא יודעת מה זה צופיפניקים??

  3. המהממת מהמושב

    למרות שהדיון הזה יכול היה להתפתח לשבעת אלפים כיוונים שונים
    מצאתי עצמי “מזפזפת” בין השורות, מחפשת את הקאטץ’.
    כאחות גדולה לשתי מתבגרות, הנהנתי לפעמים בהסכמה. לפעמים ממש נהמתי
    אל מול המסך, אבל בשורה התחתונה, כל מתבגרת וסיפורה שלה.
    כשאני התבגרתי, הכל היה נראה קל כל כך. את בתיכון, מורידה שערות עד הברך,
    מנהלת שיחות נפש ארוכות עם החברה הכי טובה שלך בספסל מתחת לבית,
    באותו מקום ממש גם מתנשקת את הצרפתית הראשונה שלך, שומעת אביב גפן,
    הולכת לרוקסן, מנסה להשתחל ל”בבל”(חנדעלך עוזרים בכל תקופה), הולכת לשוק קחתן
    בדולפינריום כל שלישי ושבת לראות את חמי רודנר מנענע ישבנים, פעם בכמה זמן
    נוסעת לדיזינגוף סנטר בשביל “להסתובב”, כותבת ב”יומני היקר” על החייל שהתחיל איתך
    ולא התקשר בסוף, מתחילה להתאפר, מגלה את תופעת הקניונים(זוכרות שזה רק התחיל?!),
    ומתבעסת מכל חצ’קון חדש. רק אזכיר את האופנות המזעזעות שהיו פעם:חצאית בלון, חולצות
    זוהרות, וה”גל” שהיו עושים מעל המצח(אסופת שערות מעוגלת תפוסה בסיכה)….
    ולכל תקופה יש את השטויות שלה. עכשיו זה משהו מוגזם אחר, לפעמים מכוער, לפעמים
    מיותר. אחיותיי הולכות לקניונים לקנות בגדים, משתעשעות בריקודים ב”דיווה”, לובשות מכנס
    שלושה רבעים, חולצות זרוקות אלה-סיני, ומשתוקקות לחבר מסוקס עם חיוך טוב ואילן יוחסין
    סטנדרטי.
    זה אותו דבר, כנרת, הצבעים שונים, האופנות אחרות, אבל עדיין הולכים כאן לחוגים במתנ”ס
    המקומי, שותים ברד ברחוב בשניים וחצי שקל, והולכים לים לראות שקיעה.
    הדבר השונה הוא שהכל מהר יותר. הטלויזיה, האינטרנט, ערוץ האופנה, ערוץ הילדים, לכל
    אחד פלאפון, וכל מה שמאכילים אותנו בין לבין. אנחנו, כבנות עשרים פלוס פלוס, פשוט מאמינות
    פחות לכל אופנה מאיימת. בודקות טוב טוב לפני שמוסרות מספר טלפון, מגהצות כרטיס אשראי
    או מה שזה לא יהיה. פעם היה דרדסים, ובית קטנה בערבה, ודגראסי היי סקול, ומחבואים
    וסוכה שכונתית עם קישוטים שמכינים לבד עם דבק שעשוי מקמח ומים.
    היום זה פוקימונים, דוסון קריק וצ’אטים עד אמצע הלילה.
    ביקורות לא יועילו כאן בשום צורה, כל מה שצריך זה לקבל את זה כמו שזה, לא להתנגד,
    ולפעמים לפעפע בעיניים, להסתכל אחורה, להסתכל על מה שיש עכשיו ולראות איפה את
    יכולה לעשות הבדל עם בחורות צעירות שמחפשות משמעות בכל דבר שזז.

  4. אבל למבוגרות יותר יש בני זוג שיודעים לאיית
    Nobile di Montepulciano בלי להניד עפעף.

    • גנג'ה

      איי קראמבה! איזה בחור קוסמופוליטי
      קודם כל, לא כל בחור יודע לאיית זאת. בחורות שמתהדרות בראגצו איטלקי עם שיער משוח בג’ל יכולות אולי לצפות לכך.
      מעבר לכך, בשביל מה, לכל הרוחות, להתעסק במתבגרות?!? הרי הן היו מתות להיות כמונו: עצמאיות באמת, פנתרות במיטה, שופעות ביטחון עצמי (ומצוידות בכרטיס אשראי בינלאומי).
      מה רע?
      עכשיו, עכשיו להנות. אחר כך נהיה בנות 45 ונסתכל בערגה על בנות ה- 25.
      ואגב, להיות בת 45 זה גם מגניב. רק באופן שונה.

  5. אלה דותן

    יש עוד משהו במתבגרות הללו, שנדמה לי שאנחנו עדיין לא הצטיינו בו. זו ההתנהלות הזו של המגיע לי.
    אולי אני טועה, ואולי השנתון שלנו היה יהיר, מתנשא, חלול ובור, אוי כמה בור, ממש כמו הנוכחי (סליחה, סליחה, סליחה, סליחה, סליחה על ההכללה). אבל בכל זאת נדמה לי שגם אם לא היתה בנו ענווה, כל זאת הבנו כדי שאת מה שמגיע לנו אנחנו צריכות להצדיק, באיזשהו אופן.
    ועוד משהו קטן לסיום. יידו המלעיזים בוץ כאוות נפשם, אבל המאמר של כנרת מדוייק וחכם. כאלה הן הנערות שיש להניח שיהיו היו אנחנו בעוד כמה שנים.

    • אני מקווה מאוד שזה אופייני גם למתבגרים, ולא רק למתבגרות.
      אכן, הדור הצעיר יותר אגואיסטי ויותר אסרטיבי מהשנתונים שלנו (30+).
      וטוב שכך.
      ההורים שלנו היו עבדי מדינת הרווחה, עובדי ממשלה והסתדרות שבזבזו את החיים שלהם.
      יש יותר הורים לדור הצעיר שהם עובדי מקצועות חופשיים. ובעוד 15 שנה יהיו עוד יותר.
      תופעת ה”מגיע לי” רצויה ומבורכת.

  6. יש לי אחות קטנה, בת 16.
    בגדול, השוני הוא כן עניין של אופנה ושל השפעה מהתקשורת, הדברים פשוט לא כמו לפני 10 שנים.
    אני חייבת להזכיר את עניין הדמיון – אחותי הצעירה נראית בדיוק כמו כל החברות שלה, מרחוק קשה לי לזהות מי מהן סוחבת קצת מהגנים שלי.
    יצא לי לשוחח איתה (מה שלא קורה הרבה) והיא הודת שהחברות שלה רדדות, ושאכפת להן רק מהחיצוניות (שיזוף, דיאטה, איפור, בגדים, פן….)ובחצי חיוך אומרת שהיא בכלל לא כזאת היא קוראת הרי פוטר. אולי זה פשוט שלי היתה ילדות פלצנית – ביליתי את רב הזמן בשיחות נפש, מחשבות על החיים שתיה לשוכרה וכאלה. נותנים לה כל מה שהיא רוצה – היא פשוט לא צריכה למרוד בשום דבר אז יש לה זמן לדאוג לכמה החזה שלה נראה גדול, איזה חזית פושאפ נותנת את האפקט הכי טוב (רבאק – גם ככה החזה גדול ועוד בשלב הזה בחיים שהוא עומד לבד, מאיפה מגיע הצורך הזה לדחוף אותו עד הסנטר – לאיזה מטרה? להשיג זיונים? לא נראה לי, כי בניגוד למראה מבוגר או שרמוטה צעירה, היא לא ממש עשתה משהו משמעותי אם בחור וכך גם רב החברות. אבל אולי זה רק אצלם…), ואיפה מוכרים חוטיני בזול (חוטיני? בתיכון? לא זכור לי שעלה על דעתי אפילו).
    לא משנה מתי, גיל העשרה זה חרא!!!!
    אני שמחה שעברתי את זה, אין אושר מלסיים תיכון (כן וגם צבא).

  7. מחשבות שכתבתי דיי מזמן על הנעורים

    להסתכל על הנעורים
    המבריקים הנוצצים
    לדעת איך היסתכלו עליי כש
    הייתי שם
    לדעת איך אני מיסתכלת על זה היום
    לזכור שכשהייתי שם
    זה לא היה מבריק ולא נוצץ
    ויחד עם זאת כמתקיים באיזה
    חלל אחר של המציאות
    המציאות שהיא לא של המיתבונן
    ולא של מי שמתבוננים בו
    אלא של ניצוץ התאים הצעירים
    או אולי רק השמש שמכה בזווית מסויימת על עור שזוף
    וזה מוביל אותי לפחד שלי
    להוריד את הבגדים
    להכנס למים עם בגד ים
    ולראות עצמי עמומה ללא שום ניצוץ
    כמו אחת שעירבבו אותה עם חלב חמוץ
    והצד השני של זה
    לתת לעצמי לזהור ללא חשש
    לאהוב את עצמי על שאני בדיוק
    כמו שכבר היגעתי ונסוגתי

    הנעורים מטבע הדברים
    אוהבים לחשוף עצמם
    והזיקנה נחבאת
    לפעמים היא לא מתחבאה
    ואז אפשר לראות את חוסר האמון
    שעל פניי הצעירים שזה יקרה להם
    לא יכול להיות
    שוק והלם
    לי זה לא יקרה

    בטח לא ממש קשור לכתבה ובכל זאת מסביב לנושא

    • דווקא מאוד קשור וגם מאוד מאיר עיניים, אהובה.

    • נעמי,

      תעשי לי אחות קטנה.

      אני בודדה.

      לא מעורה בכתוב.

    • זה מוזר, כי המאמר של כנרת ממש יפה, וכשאני מסתכלת מסביבי גם אני חושבת באותה צורה. אבל מה לעשות? כשאני מסתכלת על עצמי אני רואה דווקא נערה כמו בספרים הישנים של סבתא שלי. למשל, כמו באבא ארך הרגלים. מכירים? ברור שהיום אין נערות כאלו. אז למה יותר קל לי להזדהות אתן מאשר עם כל ההכללות והסטראוטיפים שמקובלים היום (כמו שכנרת כותבת, וכמו שאני לפעמים מוצאת את עצמי חושבת)?
      אז מזל שנעמי נמצאת כאן
      ומזיזה את כל הדיון
      מהשיפוט וההכללה של אחרים
      אל מה שמרגישים מבפנים
      (וכמעט משכיחה ממני את המגעיל ההוא שלא מעז לגלות את שמו האמיתי ומכניס לכאן קטעים מלוכלכים).
      כי מה שבאמת מרגישים בגיל שלנו
      לא כל כך שונה ממה שהרגישו לפני עשר שנים
      וממה שכתוב בספרים הישנים
      בפנים אנחנו לא ממש מצליחות להתאים את עצמנו לאופנה ולתוויות

    • נעמי… איך את קולעת. בדיוק.

      • אולי זה בגלל שאני לא מכוונת טוב
        אז זה מצליח?
        ואיפה נעלמת?
        בואי לפורום תגידי שלום

    • כל פעם אני צריכה לחפש את תגובותייך מאירות העיניים במאמרים. אני בעד טוראישי שלךשאוכל ללכת ישר אליך לראות מה את חושבת. להכנס ישר אל תוך הראש המהמם שלך.
      שירלי, לטיפולך. העם (זה אני)דורש.

      • אבל אני לא יודעת לכתוב במחשבת תחילה
        ופדיחה שאני לא כל כך ברורה
        אבל תודה רבה
        חיממת את ליבי

        • בכלל לא פאדיחה. אם את לא ברורה זה טוב, כי אז יש מקום בשבילנו לחשוב מחשבות משלנו… זה מה שכל כך מקסים. שיש הרבה מקום במחשבות שלך…

      • כן כן כן
        העם רוצה מדור מיוחד של הרהורי הבוקר של נעמי
        וכולנו נהיה שם

  8. אלמוני

    מסעודה מתהפכת בקברה

  9. פיהוק ארוך
    אוי אוי
    עוד פיהוק

    • רובי נמדר

      למה פיהוק, נעמי?! הסיפור הזה זכה בפרס מפעלות ירושלים לשנת 1998 ומופיע בספר הבכורה של רובי נמדר, שיצא לפני כחודש.

      • סליחה?
        פרסים…ממש לא מזיז לי
        לעומת זה עם היה עומד לי ממה שכתבת לא הייתי מפהקת ככה
        זה לא המקום להודעות כאלה
        תנסה את הפורום ביום טוב תקבל הרבה תגובות
        גם הייתי עייפה…לא התכוונתי להעליב…ברח לי

        • בכל זאת חייבת לשאול
          על מה חשבת כשהכנסת את הסיפור שלך
          בתור תגובה בכתבה הזאת
          ולמה חשבת שיתייכסו לזה שונה מכל הודעה
          חרמנית שפה ושם אנשים משחילים
          מעניין אותי לדעת

          • רובי נמדר

            פעמיים כתבתי את התגובה. פעמיים מחקו לי אותה.

            בדיעבד, הצלחתי להוכיח שב”בננות” אין פתיחות ואין סובלנות לתגובות קצת אחרות. גם אם מדובר בציטוט מתוך סיפור שזכה בפרס יוקרתי ונכלל בספר שיצא לאור בהוצאה מכובדת. לפי ההגיון הזה, אם הייתי מצטט טקסט נועז מהתנ”ך, גם היו מעיפים אותו החוצה
            זהו
            שיהיה לכן לבריאות

            • למה לא ענית לי?
              על מה חשבת כשהחלטת שזהו המקום המתאים לטקסט הזה?

              • רובי נמדר

                חשבתי שיש מקום לראות את החיים גם באור אחר. מיני. סוער יותר. אז חשבתי. מחקו לי פעמיים את מה שכתבתי. ואחר כך מדברים על תרבות דיון. מי שבכל זאת רוצה, יכולה לעיין בספרי “חביב”, שיצא לפני כחודש לחנויות בהוצאת “ספריה עירונית”. ושם גם נכלל “סיפור אהבה, ניו יורק, 1987” שזכה בפרס (אבל זה לא מנע ממנו מלהימחק)
                מקווה שלא ימחקו לי את המסר הזה

                • אור אחר? מיני יותר? בכתבה על בנות הנעורים של היום ופעם?
                  אתה בטוח שלזה התכוונת?
                  כי לא היה שום דבר בטקסטים שלפניי התגובה שלך שרמזו לכיוון שכזה
                  זה פשוט לא היה במקום
                  תנסה להבין את זה
                  זה דיי פשוט
                  ואתה מוזמן לפורום
                  יש שם כל מיניי דיאלוגים

                  • שירלי

                    חרגתי ממנהגי ומחקתי את התגובה מכוון שהיא סטתה מן הדיון שהתפתח כאן בנוגע להתבגרות ונעורים. התגובה חרגה מתרבות הדיון והיה מתאים אילו היתה מתפרסמת בפורום.

  10. הנערות של היום חיות, כנראה, בעולם יותר תחרותי-מלחיץ-סקסיסטי- וחסר רחמים מזה שהיה שלנו. היתה להן פחות ילדות ופחות תמימות ממה שהיתה לנו. יש אצלן הרבה הרבה יותר הפרעות אכילה מכפי שהיו אצל מתבגרות בתקופתנו (אני בת 29). תבדקו סטטיסטיקות.
    ותזכרו שמאנורקסיה גם מתים. ואולי לנו יש איזה תסביך עם דימוי הנערה, כביכול אשה היא הכי מושכת כשהיא נערה. לא נכון. אתן יודעות שלא. אל תקנאו בהן. רובן ילדות מבולבלות בעולם תחרותי מלחיץ וסקסיקטי. ומחכים להן עוד כל כך הרבה קשיים. נסו להיות אחיות גדולות, לא נשים קנאיות….

  11. אלמוני

    Don’t you think that lingering on to your adolesence is kind of pathetic?
    I think the growing up part ends at age 18 – 20, when you start the so called “real life”. At least this is how it should be.
    What I feel is really accurate in this not so accurate article, is the way kids nowadays feel entitled to everything. I think someone should teach them how to work hard.

  12. לכל הקוראות והקוראים, ובפרט לכותבת המאמר – האם ראיתן את הפרק ב”סקס והעיר הגדולה”,
    העוסק ב”בנות ה-20 ומשהו”, מנקודת מבטן של “בנות ה-30 ומשהו” (אותן מיצגת קארי)?

    נקודה למחשבה.
    נכון?

  13. נועה1

    הי כנרת,
    ממש נהנתי ממה שכתבת. כן, אולי ככה זה נראה לנו לפעמים כשחולפת מולינו נערונת מתוקה, אבל לא הרבה השתנה באמת. הנעורים היו, כנראה עוד בתקופת האדם הקדמון, משונים ומבלבלים וימשיכו להיות כאלה גם בימיי האדם העתידי. ו…כן, פתאום קשה לתחום את גיל ההתבגרות כי נדמה שכולנו עדיין מתבגרים מדיי יום (גם הבנים, לא?).
    הנוער של היום הוא זה שהיה פעם.

    • אורני

      אז זהו…שבעקרון לא היה גיל התבגרות בימי האדם הקדמון
      גם לא היתה ממש ילדות
      עד גיל 12, 13 עבדת בשבט כמו כולם אז המשכת לעבוד כמו כולם, אלא שגם התחלת ללדת ילדים.
      ילדות וגיל ההתבגרות הם מושגים ותופעות חדשות יחסית, שנולדו יחד עם המהפיכה התעשייתית ומושג שנקרא תרבות הפנאי.
      פתאום לא מעסיקים ילדים מתחת לגיל מסוים, יש שעות עבודה מוגדרות, יש רווחה ותנאים סוציאליים…ויש זמן לפתח כל מיני מנהגים וכל מיני דרכים למלא את הזמן הפנוי והשנים הפנויות…

      טוב, נו, יכולתי להמשיך להרצות עוד שעה
      אבל זה לא לעניין
      המאמר מצוין בעיני…וגיל ההתבגרות זה חרא! וסליחה על השפה… בגיל ההתבגרות חשבי שאני יודעת הכל הכי טוב, ו/או שאני לא יודעת כלום, היטלטלתי בסבך ההורמונים ובמרידות שלי, והדברים שמילאו לי את הראש מביישים בדיוק כמו הדברים ששממלאים את ראשן של המתבגרות בנות ימינו
      ואני דוקא תמיד הייתי בוגרת לגילי!
      אאווףף

      איזה כיף שסיימתי תיכון! ואיזה כיף שסיימתי צבא!
      ויו, כמה השתנתי!
      לא שהכל פיקניק עכשיו…ולא שסיימתי את גיל ההתבגרות…אבל הרבה יותר טוב. ואני לא מסתכלת אחורה בגעגועים. היה רע וטוב שהיה.
      מאחלת לכולן להתבגר במהרה!

  14. You are oh so right,it’s fun and horoble being a teen and from here (23) at least you can see things with your eyes open with the option of shutting them when needed.

    • לינוי

      אני בת 17 וחצי אז אני אמרוה ליפול תחתח הגדרה של המתבגרות של היום.
      הגיל הזה תמיד נראה לי כל כך זוהר
      אני זוכרת שכשאחותי היתה בת 17 היא נראתה לי כל כך בוגרת אחראית ומבינה.
      אחותי היום בת 23 ולהגיד שחווית התבגרות והיום יום שלנו שונות זה לא נכון
      שתינו צופות יחד באלי מקביל וסקס והעיר הגדולה וגם דוסון.
      הולכות לשופינג ביחד ומרכלות על החברות הרעות של כל אחת מאיתנו
      אז רק רצתי להזכיר לך בנות שלא משנה כמה שתרצה הכל נשאר אותו דבר הכל תלוי באיזב בן אדם אתה וזה לא משנה אם את בת 14 או 30
      אז במקום להגדיר את המתבגרות של היום תתחילו בלהגדיר את עצמכם
      כן אפילו לנו נערות בנות 17 יש מחשבות שהחיים חומקים מאתנו.
      פשוט במקום לקטר על הנעורים שהלכו צריך להסכל על מה שיש ונותר
      ולא לבזבז את זה בבכי.

      • חרק אירי

        לדעתי הכתבה הזו היא מאותם דברים שאומרים עליהם “כשתגדלי תביני”.

        אבל מצד שני לי אין גיל ככה שאולי אני לא מבין.
        אבל עוד לא טעיתי.

        • מיקי גייטס

          כל הדיבורי גיל האלה גורמים לי להרגיש זקנה. אני רוצה לחזור להיות בת 16. לא אני לא.
          טובת אז אולי כן. הסקס היה פחות טוב אבל לפחות זה היה משהו חדש לחלוטין.
          ממרומי גיל 24 אני מרגישה שכבר עשיתי הכל. האם אני זקוקה לטיפול נפשי דחוף או שמא לאיזה בחור חמד ( אולי בן 17 ככה, לא?)

          • אלמוני

            טיפול . וכמה שיותר מהר

          • הייתה ליגם תקופה כזו. לא כל כך שהרגשתי זקנה, אבל הרגשתי שאו-טו-טו. כאילו מעכשיו, זה רק למטה. אז זה לא נכון ולא בריא. ואני יודעת שאני יכולה להישמע עכשיו כמו היועצת הפדגוגית של השכבה אבל באמת שיש מנוס מהתחושה הטורדנית הזו.
            לי זה פשוט עבר, אבל בחיי שסחבתי את זה עליי המון זמן.
            אולי תעזבי את העיר קצת? (את בעיר בכלל…?)

          • לפני הכול ­ סליחה על העדר סימני פיסוק
            ההתנגשות בין המקינטוש שלי לאתר שבנוי לפיסי מאלצת אותי להימנע מהם
            ובכן
            בת ארבעים ושש אני
            אבל לא מרגישה בכלל את כובד השנים
            את כובד הגוף מרגישה בהחלט ­ אבל זה כבר שייך לכותרת אחרת
            ואשר לבנות הדור
            בני הבכור  ­ גילו שבע עשרה
            חברה לו בגילו וידידות לרוב
            ולי מזדמן לשוטט  ולצאטט עם נערות מקסימות
            השורה התחתונה של כל אלה היא
            שאין חדש תחת השמש
            ואין שום הבדל ביניהן לבין מה שהיינו אנו לפני שלושים שנה
            רק התפאורה האביזרים והטכנולוגיה השתנו כליל
            הראש­ בפנים ­ נשאר אותו דבר
            🙂 

            • אשר יגורתי בא לי
              הטקסט יצא מחורבש כליל
              אשמח אם שירלי תוכל לשפץ ולתקן

  15. הממ..אני בת שש עשרה, כך שמבחינה הגדרתית אני מניחה כי גיל העשרה הוא הקטגוריה הגילאית בה אני נימצאת.
    בכל מיקרה, נכון שמכיון שאני לא מכירה גיל מאוחר יותר..(לרוב הזמן הולך רק קדימה), על פי הנסיון שלי מהמעבר מהילדות לנעורים, המעבר, ההתפתחות הגילאית, היא דבר נפלא.
    הראש נעשה צלול יותר והמודעות מתפתחת. אני בכלל לא מבינה למה ניראה שלהיות בת שש עשרה טוב מלהיות בת עשרים ושש. אוקיי, אז את צכירה לפרנס את עצמך..ויש לימודים באונ’.
    אבל, את גם אדון לעצמך,יש לך (הממ..לרוב) בית משלך, חיי מין במצב הרבה יותר טוב (גם כן, לא תמיד…תלוי) והכי חשוב, את בשיא של החיים. הרבה אנשים לא אוהבים את קבלת החיים כמין פרבולה, שיש לה שיא,( בסביבות שנות העשרים שלושים) ואח”כ היא שוב יורדת.
    אבל כמובן שזה המצב. אני אישית מאוד רוצה להגיע לגיל בוגר יותר.
    נכון, גם בילדות יש רגעים נפלאים, של אושר מוחלט, ותמימות ובאמת, לא יודעים את רוב מה שיודעים אח”כ, אבל בדיעבד, בחיים לא הייתי רוצה להיות במצב הזה שוב. כי מכיון שהתבגרתי, אני יודעת מה הפסדתי אז. ולכן, לגבי הנמלש, קרי גיל העשרים לעומת העשרה, גיל העשרים מנצח ביג טיים.

    • החיים הם פונקציה עולה אקספוננציאלית
      התלויה רק בנו ובכח הרצון שלנו.

      מי שרוצה לחזור לילדות עושה זאת רק מחוסר רצון לקבל אחריות על חייו ועל האושר שלו.

    • נועה1

      את צודקת, מאי. הזכרת לי שכשהייתי בגילך הרגשתי בדיוק אותו הדבר. אנחנו יותר עצמאיות ופה ושם גם פחות מבולבלות. לכל גיל היופי והקסם שלו ואם נדע לראות את זה, נהייה קצת פחות עם העיניים בצלחת של מישהי אחרת. זו לא תחרות. כמו שאני הייתי בת שש עשרה (לפני שלוש עשרה שנים), תהייה גם את בגילי ושתיינו נהייה בנות ארבעים ושתיים. זה בסדר, אולי אפילו מומלץ.
      ולכל בנות העשרה המדפדפות פה – אני שמחה שבאתן.

  16. בתור אחת שעוד חודש חוגגת יומולדת 16, אני רוצה להגיב מהצג השני של המתרס (ולא “אחותי הקטנה היא בגיל הזה וכו’…”).
    נראה לי שאת קצת מבלבלת טיפוסי. הפרפקציוניסטית, זאת שמודעת לעצמה ולסובב אותה, זאת שחושבת על מה המשמעות לחיות בעולם פוסט מודרניסטי (אולי זה רק אני…) היא לא זאת שאת פוגשת בקניון.
    אנחנו סולדות מהן,וסולדות מהחנחונים שלהן. פוסט פמיניזם ממש לא מדבר אלינו….

  17. אם כבר התכנסנו כאן לדון בחיי המתבגרת, רציתי לספר לכם סיפור עצוב שקרה לי.
    אני עוד חודש חוגגת יומולדת 16.ולפני שבועיים פגשתי באינטרנט בחור בן 21. התחלנו לדבר, לילות שלמים. הרגשתי חיבור, הרגשתי שמצאתי מישהו שאני באמת יכולה לדבר איתו…
    בשלב מסוים הוא הציע לי לצאת. באותו זמן רק ייחלתי לרגע הזה, אז כמובן שהסכמתי מיד.
    אני חושבת שאני לא הפנמתי שהוא באמת בן 21, והוא לא באמת הפנים שאני בת 16..
    נפגשנו. הכל היה כ”כ מוזר.. הוא נראה גדול כזה. הרגשתי שהסיטואציה מגוחכת ולא פרפורציונלית, כאילו אני יוצאת עם בן דוד גדול שלי או משהו כזה.
    למרות שאני מחשיבה את עצמי מאוד בוגרת יחסית לגילי, הרגשתי שהוא איש. ואני ילדה…

    • לדעתי הבעיה אינה נעוצה בגיל שלכם.

      לדוגמא, כשהייתי בכיתה י”א, למישהי מהכיתה שלי היה חבר בן 21. הם נשואים כבר איזה 15 שנה היום.

      הבעיה היא המרחק בין דמיון למציאות. חבר וירטואלי דומה הרבה יותר לך מאשר לעצמו. זאת, מכיוון שרובו פרי דמיונך ורוחך.

      להבא, פשוט לכי על חבר מציאותי. אפילו אם הוא בן 21.

  18. כנרת – אומנם עסקת במאמר בהכללות רבות, וייאמר לזכותך שהזהרת קודם לכן שמדובר במאמר סטריאוטיפי משהו, מה שלא כל הכתבות פה טורחות לעשות, אני בהחלט מאמינה שיש בדברייך יותר משמץ של אמת לגבי חלק גדול מהמתבגרות של היום. יכולתי ממש לדמיין לעצמי איזה ילדה שאני מכירה, אולי אפילו 13 אין לה, ואם היית רואה אותה – לא היית נותנת לה פחות מ-16. אלא רק אחרי שהיא הייתה פותחת את הפה…:)
    כן כן, הבגדים של זארה, והסגידה לרזות, המייקאפ, המועדונים, הציניות – הכל קיים, כמובן שלא אצל כולן אבל בהחלט אצל מספיק בשביל שייחשבו הכלל. כמובן שמהכלל הזה יש יוצאות רבות, וזה כנראה המאפיין האמיתי ביותר למתבגרות של היום – יש לך כל כך הרבה אופציות שאת יכולה לבחור בהן ולא להיכנס לתוך מסגרת סטריאוטיפית (כמו שאמרת), ולכך יש כל כך הרבה סוגים של מתבגרות, וכולן לגיטימיות.
    בכלל, מאמר חכם זה היה. אה, ואני בת 16 אגב.

  19. מיכליקית

    עוד כתבה שמכלילה ומנסה להיות משעשעת ועוד פעם, המוכללים (או אלו המוכללות) מאוד מתעצבנות, ועל מה? זה הרי כל כך חסר חשיבות, עוד יכתבו כתבות על ברונטיות ותתעצבנו, ועל שמנות ותתעצבנו ותתעצבנו כ-ל החיים מכתבות מטופשות (ועם כינרת הסליחה) כאלו או אחרות אבל אני חושבת שההבדל היחיד שיהיה כש “תצאו מגיל ההתבגרות” זה שאולי, וכולי תקווה שתתעצבנו קצת פחות…

  20. המעריץ האלמוני

    כנרת, את נהדרת.
    אל תקשיבי לאף דיעה אחרת (טוב, זה פשוט התחרז יופי).

    תשמרי על עצמך.

  21. בת 16!!!

    אני בת 16 ומנסיון חצי ממה שרשום בכתבה לא נכון…
    דווקא כן יש את ההגדרות, יש את “הפרחות” , “הפריקיות”, “החננות”, בטח שיש!!
    וכמו שמישהי אמרה – זה בדיוק כמו שהיה לפני 10 שנים… מה שהשתנה זה רק העטיפה!

  22. מעניין שמכל הנערות והבוגרות יותר שהייחסו וכתבו ונכללו בטווח גילאים מספיק, האמרות החכמות והעמוקות ביותר ניתנו ע”י המתקרא “אבי”, אז בנות-קחו לתשומת ליבכן…

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *