מי הן הנערות של היום?

כבר עשר שנים עברו מאז שהייתי בת שש עשרה, ועוד יותר חלפו מאז שהייתי בת שתיים עשרה. כרונולוגית יכולתי לסיים את גיל ההתבגרות, ולהגיע אליו מחדש, לו רק הייתי זוכה לאיפוס המונה. בשביל מתבגרות מן המניין אני מבוגרת, בעבור מבוגרים של ממש אני מבוגרת-צעירה לכל היותר.
במונחים של נשיות, ניתן לתאר את תהליך ההתבגרות על הרצף המילולי הבא: ילדה >> נערה >> בחורה >> אשה. ואם מתעקשים להביט אל מעבר לאופק, אז אחרי ה"אשה" מגיעה "דודה" ואחריו, בפשטות, "סבתא".
אם תשאלו אותי, אני כנראה בשלבי מעבר מבחורה לאשה. אבל השאלה הגדולה היא: מי הן הנערות של היום?

הן בדיוק כמונו?

התשובה האינסטינקטיבית שלי היא: הן בדיוק כמונו (הבחורות/נשים), רק הרבה יותר רזות. לא מאמינות? גשו בכבודכן ובעצמכן לסרט, הצגה ראשונה, שישי בערב. רצוי בקולנוע "חן". הבחורות בנות העשרים וחמש האלו, המאופרות היטב, לבושות למשעי ועושות חנדלעך לפי הספר לילדים שלצידיהן – הן בנות ארבע עשרה, בממוצע. ואיך חשפתי אותן? שלושה סימנים: קודם כל, הן רזות. רוחב הצדודית של בנות עשרים וחמש הוא בן חמישה עשר סנטימטר לערך, בגובה המותן, כמובן. כשמודדים מעט גבוה יותר זה מטפס לכיוון העשרים וחמש וצפונה. בנות עשרה אמיתיות הן כמונו, רק מגוהצות לעובי עשרה סנטימטר, ביום שלפני המחזור. וגם כשממשיכים למעלה המצב נשאר כשהיה. 10 סנטים, פלוס מינוס.
הסימן השני: הילד שלצידן הוא אינו אחיהן הצעיר. הן לא עושות טובה להורים כרגע, אלא ככה נראה הדייט שלהן – ילד מגודל עם מכנסי ראפר, חתימת שפם ואפס בנימוסים והליכות.
והסימן השלישי: כשמסתכלים במבט בוחן לב וכליות, כזה שחודר את שכבות המייק-אפ/פודרה/נוצצים, ניתן לראות כי עור הפנים שלהן רענן, זוהר וגמיש. לא כמו בפרסומות, יותר כמו שהיית לפני עשר שנים. ואין שם קמטים ליד העיניים, גם לא אלו המכונים קמטוטים.
אבל האם בזאת תמו ההבדלים בינינו לבינן – בן זוג, עור פנים ומשקל? קודם כל, אלו כמה הבדלים מכריעים ביותר ואל לנו לזלזל בהם. אבל לפני שניגשים לבחון את עומק התהום שפעורה בין בנות העשרה של היום לאלו שאנחנו היינו פעם, מוכרחים להתנצל ולסייג. ברור שכל מה שאטען בהמשך הוא פרי הכללה גסה, ויותר מזה – סטריאוטיפ שניזון מכמה נערות גוש-דניות והסרטים, הפרסומות, הטלויזיה, העיתונים, האוכל והמועדונים שהן צורכות. אין ספק שהנערות נבדלות זו מזו באופיין, הרקע שממנו הן באות, העדפותיהן ונטיות ליבן כמו שרווקות, ערבים, הומואים ומורים לתנ"ך שונים אחד מרעהו. הסליחה עם מי שהסטריאוטיפים שלי הורסים לה את הבוקר. אפשר להתחיל?

ציניות, רב-גוניות ופרפקציוניזם

בת התשחורת של תחילת שנות האלפיים היא צינית. העידן הפסיכואנליטי חדר להם טוב טוב לראש, למתבגרינו היקרים, שהם רגילים לבחון את עצמם ואת הסובב אותם, ולא במובן המעריב-לנוערי של הביטוי, ולא לקחת שום דבר כמובן מאליו. היא מודעת לזכויותיה, הנערה שלנו, היא מכירה את המניפולציות שעושים עליה הורים, מורים, חברים ופוליטיקאים, ואם יתחשק לה ויעמוד לה הכוח לכך, היא גם תסרב להכנע לתכתיבים שלהם. או לפחות תכנע מתוך מודעות לכניעתה.
היא צינית גם במובן התועלתני של המילה – היא תנצל את כוחה ואת חולשותיו של האויב לצרכיה -היא לא תתעמל אם לא בא לה בתואנה שיש לה כאבי מחזור (שעליהם תספר למורה המסוקס שלה בלי בושה, גם אם אין לה מחזור), היא תספר להורים שלכל החברות שלה מרשים (גם אם תהיה מודעת לבנאליות של הטקטיקה הזו), והיא תפעיל את כוחה הנשי על נהגי מוניות, מוכרים בחנויות וסלקטורים במועדונים. והיא לא תיקח כמובן מאליו את הבחירות שלה, ובוודאי את הבחירות שאחרים עושים בשבילה. ואם כבר ציניות, היא שנונה וחריפה, לפחות בשאיפה. היא הרי רואה את באפי משסעת ערפדים, את אלי מקביל משפילה בחורים במסווה של סיטקום ואת סקס בעיר הגדולה, גם אם היא מעיר קטנה, אפילו ממושב.
בת הנוער שלנו היא רב גונית, ואינה מסתפקת במועט. היסטוריון אחד קרא לזה משהו כמו "התפוררות הישות המונוליטית", ואני חושבת שפירוש הדבר המון אופציות. כלומר, אם כשאנחנו גדלנו היינו צריכות לבחור תגית אחת מאפיינת, ובחרנו בין "הצופיפניקית", "המתלבשת היטב", "תולעת הספרים", "המורדת" וה"בת טובה להוריה", היום הן לא נדרשות לבחור לעצמן הגדרה עצמית יחידה ויציבה, ולא נגזר עליהן לוותר על האחרות. הצופיפניקית המורעלת עלולה למצוא את עצמה בתור ל"אלנבי 58" ולמחרת לקום בשעת אפס להבחן במתימטיקה. לפני גיוס היא עלולה להתחבט בין להיות מדריכת חי"ר, ובין לא להתגייס בכלל, גם אם צריך להצהיר בשביל זה. פעם המרחק בין האופציות היה קילומטרים, היום הן קרובות זו אצל זו, ויכולות להתקיים במקביל, או להתחלף זו בזו.
המצויינות, או הפרפקציוניזם, הם אחד המאפיינים המובהקים ביותר של תקופתן. הסטנדרטים שלפיהן את משהו בתחום מסויים הרקיעו שחקים. היום, כדי לצייר טוב לא מספיק להיות עם יד טובה, צריך גם להביא קבלות. ומי שמוציאה ציון טוב בפסיכומטרי, כבר לא מנפנפת ב650- נאה, אלא לא חוזרת הביתה בלי 730. ואם נחזור לבנאליה, אבל לתחום שמעסיק את כולן, כל הזמן – בשביל להראות טוב לא מספיק לשקול 60 קילו, להוריד שערות עד הברך ולקנות בגדים בבזאר רינה, אלא צריך לשקול חמישים, להתעמל עד זוב בסטודיו B או C או מה שלא יהיה, להוריד שערות מכל מקום אפשרי בגוף, רצוי לצמיתות, ולקנות בסיילים של כיכר המדינה (מזל שיש את זארה). ומכיוון שהן שולחות ידיים לתחומים רבים (נימוקים בפסקה הקודמת), יש להן הרבה מאוד שדות להתאמץ ולהצטיין בהם. וזה מאוד לא פשוט, ויכול לגזול הרבה זמן, כסף וכוחות נפש.

הבלוק של השכנות ירוק יותר?

אם הגעת עד הלום ואת משוכנעת שמדובר בך, את צודקת, גם אם חצית זה מכבר את קו העשרים ושתיים. כי המתבגרת של היום מודעת לפלוסים הגדולים של גיל ההתבגרות והיא לא פראיירית לוותר עליו במהרה. בטח לא בגלל איזה עניין כרונולוגי קטנטן. לא בגלל שהיא הגיעה לגיל עשרים ועזבה את הבית. וככה, המון מאפיינים קלאסיים של גיל ההתבגרות (מרד נעורים, תחושת "אחרי המבול", "החברים לפני הכל", וכל הג'ז הזה) ממשיכים איתנו עד לשנות השלושים, אולי עד שנולד הילד הראשון שלנו, שמכריח אותנו להתיחס למבול כשהוא מגיע ולקחת אחריות (כמומלץ בפרומואים של ערוץ הילדים). זה נושא לעבודת תזה שלמה אחרת, אבל לענייננו, האפשרות להמשיך את גיל ההתבגרות עוד כמה שנים עושה לבנות הארבע עשרה של היום את החיים קלים יותר. ראשית, לא דחוף להן למצות את הטוב שבגיל ההתבגרות מיד, כי הן יודעות שיוכלו להנות למשל מהתלות בהורים עוד כמה שנים טובות. כך שמרד הנעורים, כמושג, נדחה, לפעמים עד בכלל. מצד שני, הן יודעות שיישארו המון זמן מתבגרות, ולכן כדאי לשפר את תנאי השירות בשלב הזה של החיים, כי מי בכלל רוצה לקצר בו שליש. אז הן מסדרות לעצמן בשלב די מוקדם בחיים פרטיות בחדר, ופלאפון, ואוטונומיה יחסית וכבוד, שבעבר רק בוגרת של ממש היתה יכולה לזכות בהם.
ואז, ממרומי חדרה המדוגם הנעול על מפתח ומאובזר בחן, מצויידת בחבר סטרט-אפיסט, כמה ידידים לשעת צרה וחבורת בנות א-לה קארי בראדשו, כשבידה הסכם דיפלומטי המבטיח לה עצמאות בתוך מספר שנים אם רק תקיים אי אלו הבטחות, ועם תחומי עיסוק שהיא לוקחת ברצינות כאילו היה כל אחד מהם ג'וב חייה, מביטה לה המתבגרת על חייה, אלו שעברו ואלו שעוד נכונים לה, ומחליטה שטוב לה במקום שבו היא נמצאת. ואני מביטה בה, מהבניין ממול, בבלוק של העשרים ומשהו (ועוד קצת), וחושבת לעצמי, בקצת שמחה לאיד: חכי, חכי, עד לבקיעת החצ'קון הבא. רק אחרי כמה דקות נוספות הבנתי מה בכל זאת טוב בבלוק שלנו: האהבות כאן יותר משביעות.