מכתב ליעלי

מה עשית לנו יעלי? מה עשית? אומרים שהיה פה שמח עד שפרצת בחלוקך הלבן לחיינו האולימפיים: השחיינים טבעו בבריכה הגועשת, המתאבקים נכנעו ללא קרב והאצנים נשרו במוקדמות (המוקדמות מאוד) כעלי שלכת אדומים. אסתר רוט-שחמורוב הייתה אלילת ההמון. 8.90 של בוב בימון? אל תצחיקו..לנו יש מקום חמישי(!) בגמר משוכות מ-ד-הים.
התקשורת ליוותה את האולימפיאדה, בטח שליוותה, בערוץ אחד ומקרוב.
אנחנו בבית, שזכרנו היטב שציפיות הן רק לכריות, הקשבנו וחייכנו חיוך נינוח וגם המשכנו לשנן: "העיקר ההשתתפות".חלקנו אפילו האמין. המון סיבות טובות היו לנו לכישלונות האלגנטיים: מדינה קטנה ונטולת כסף אנחנו, המלחמה הורסת לנו כל יכולת להשקיע בתחום אחר, וסיירת מטכ"ל "שותה" לנו את כל הטובים.
היו שהוסיפו ש"אצלם" יש סמים ואנחנו הרי נקיים כל כך, ולא נפקד לרגע מקומם של השופטים האנטישמיים וגם של עוכרי ישראל שיושבים בהמוניהם בקהל ומריעים ברוב חוצפה (ובקולי קולות) למתחרים. היו שנתנו אפילו הסבר אנתרופולוגי: הראש היהודי לא פנוי לזריקת דיסקוס וגם בסגנון המוזר הזה, פרפר, אנחנו פשוט לא יכולים להיות מומחים. מה לנו, שמקימים מולדת, שמותחים קווי טלפון ומים, שמפריחים את השממה ומצליחים להרים כור אטומי (ולשכנע את כולם שמדובר במפעל טקסטיל), מה לנו ולמוט הארוך הזה שהמוזרים ממזרח אירופה נתלים עליו בגובה חמישה מטרים? מה לנו ולהרמת משקולות במשקל זבוב, לקפיצה משולשת או להתאבקות בסגנון אנטיוכוס הרומי- יווני?
השרירים שלנו, חברים, הם שרירים לגמרי פרקטיים, כאלה שיסייעו לנו במאבק הציוני – שרירי הרגליים מיועדים לריצה על הג'בלאות, לטילוף נמרץ, לשמירה על הגבולות, שרירי הידיים הם לפריקת ארגזי התוצרת והלבנים. מוטות גם לנו יש, אם חייבים לדעת, אבל אנחנו עשינו בהם קרבות קפ"אפ, פרקטיקה, חברים, פרקטיקה, לא שטויות נטולות הגיון מהסוג הגויי.

ככה חיינו לנו שנים, תולעים בתפוח, האולימפיאדה זרמה בדרך כלל על מי מנוחות, אף אחד לא הרגיש שאנחנו חסרים. ואז הגעת, יעלי, קטנה, נטולת חוש הומור, אינטיליגנטית ונחושה, ותוך דקות ניפצת לנו את הבועה ישר בפנים. בבת אחת הבנו שלא המלחמה ולא הצבא ולא החנוניות היהודית מכשילים את ספורטאינו, אלא דווקא הנחישות ובעיקר הכשרון האישי. את, שהתברכת בשפע מאלה עשית לנו סוויץ' אמיתי בחיים: גם יהודיה, גם ישראלית, גם אישה וגם זוכה במדליה? איך מצליחים לאכול את האינפוט החדש הזה? תגידי לי יעלי, אנא אנו באים?
התגובה הראשונה הייתה כמובן שמחת מנצחים היסטרית וטפיחה מזעזעת על השכם העממי, אבל עם רודף בצע אנחנו ( סתכלי, במטותא, על כוכבי הריאליטי'ס ) ואם את הצלחת גם אנחנו רוצים. בבת אחת הפך הענף השכוח והמשונה הזה, לאב כל הענפים: ידע כל ילד ישראלי מהו קוקה וגם יוקו וואזארי, כל אם יהודיה, שעד לבואך השתוקקה לבן מהנדס, תייחל לעצמה, בחושך בלילה, לודר יהודי.

מה עשית לנו יעלי? מה עשית? ברגע שהבנו שהמטרה אפשרית, שעם כשרון ורצון ומאמץ יכולים עוד המון מבנינו-בנותינו לעמוד על דוכן המנצחים, מהרגע שהבנו את האמת הפשוטה, האיפונית הזו, הפכנו לעם-טורף-ספורטאיו, מרגע בו מיששו ידייך את המדליה הכסופה עפה המטוטלת אל הצד הלגמרי -שני, זה הדורש באופן ברור וחד משמעי: הישגים. ושלא יהיו פה אי הבנות חלילה, גאוות רוט-שחמורוב נמחקה ברגע, מעתה נכנסים לפנתיאון הנצח רק השגים שהביאו איתם מתכת, רצוי זהובה, נתפשר גם על השלישית.
מה עשית לנו יעלי? מה עשית? איך הפכת אותנו עם צמא דם כזה? איך הפכה מדליית כסף אחת לקללתם של כל כך הרבה ספורטאים? את לא התכוונת, ברור הרי לגמרי, ההישג שלך הוא מצוין ובעיקר מאוד אישי, אלא שאחת לארבע שנים, עת מרים את ראשו הדרקון-צמא-המדליות, אני חושבת על אישה אחת קטנה, ששינתה סדרי מולדת, ומקווה שבעתיד הקרוב מאוד ניזכר בפרופורציות, שנניח לספורטאינו לעשות ברוגע את עבודתם, שנחייך בשמחה כשיצליחו, שנזמזם "זה רק ספורט" אם לא ימצו. שיום מהיר יבוא ומול לשונות האש והלחץ, ירגעו ההמונים.

טלי חרותי-סובר

מתחזקת 2 ילדים, חיה בקיסריה וכותבת (ynet, מסע עולמי, חדשות קיסריה)

תגובות

  1. אלמוני

    גם אני רוצה מדליית זהב

  2. לונה

    קודם כל, "אנה אנו באים" ולא "אנא".
    ושנית, את צודקת באופן חלקי.
    ושלישית, ציטוט מגל פרידמן: "אני לא מרגיש שעם שלם לוחץ עליי, אני מרגיש שעם שלם דוחף אותי."
    זאת הגישה.

  3. שחמורוב זכתה במונטריאול במקם השישי בגמר האולימפי.

    מצד שני, מי יכול לדעת מה היה קורה אילו השתתפה בגמר במינכן אליו העפילה? או אפילו באומפיאדת מקסיקו אותה החמיצה בשל פציעה? סביר שיעלי לא הייתה מקבלת מכתבים.

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *