מצב משפחתי: לא בנוי

יכול להיות סקס טוב, או סקס מעולה, אפילו סקס מצוין. אבל לפעמים, ממש ממש לפעמים, בנדירות שרק מעצימה את ערכו, מתרחש קסם. פתאום מישהו נוגע בדיוק כמו שצריך, והעור שלו מושלם למגע העור שלך, ואת נוגעת כמו שהוא תמיד חלם. במקום להיבהל נותנים לגוף לנוח, ואז ההגנות קורסות, הציניות נעלמת ובטוח ונעים ואושר.

הכרתי את אורן בצ'ט. היה די משעמם באותו יום, והוא נורא עצבן אותי עם השלוש נקודות, (אני נאלצת לבקש טובה קטנה, אנא…בבקשה…אל…תכתבו…שלוש…נקודות…אחרי…כל…מילה. אני יודעת שזה אמור ליצור רושם מתוק ומהוסס כזה, אבל זה הרגל כתיבתי נורא, כה נורא עד שאצלי הוא משמש כסעיף פוסל, לא משנה כמה חכם מה שיש להגיד, שלוש הנקודות מסתירות את התבונה). הוא מאוד רצה שניפגש. היה ברור שאני לא יכולה להיפגש עם מישהו שכותב שלוש נקודות אחרי כל מילה. אבל הוא היה מאוד נחמד, ועוד יותר עקשן, ודי בטוח בעצמו, ואחרי זמן מה, כשהוא הצליח לכתוב בלי שלוש נקודות, נפגשנו. הוא שייך לז'אנר המכוערים הסקסיים, ז'אנר מאוד קרוב לליבי. הוא היה חכם, מצחיק, מבין וכשנגענו? היה קסם.
אפילו עכשיו, אחרי כמעט שנתיים, אני נזכרת ומחייכת. בפעם הראשונה שהוא נגע היה מושלם וככל שעבר הזמן הבנתי שגם שלמות היא משהו שאפשר לשפר. עברו עלינו חודשיים בשמחה גדולה. אני ויתרתי על חלק עצום מקו מאז'ינו שלי, והוא, שהבין עד כמה עמוק אי הביטחון שלי, היה סבלני ותומך.

אחרי חודשיים כבר הפסקתי להתעורר בארבע בבוקר בבעתה ולא קיבלתי יותר התקפי חרדה, הכל נראה היה מצוין. אבל אם הכל היה מצוין, על מה הייתי כותבת?
היינו במיטה, אחרי סשן מוצלח במיוחד. כשהוא הסתובב לקחת סיגריה זה נראה היה לי מוזר. אורן עישן מעט מאוד וגם את המעט הזה הוא לא עישן במיטה, אבל לא יכלתי לדעת שזה רמז מקדים. הוא נשען על היד, וביד השניה, זאת עם הסיגריה, הזיז לי בעדינות את השיער מהפנים, ואז גחן ונתן לי נשיקה בקצה האף. חייכתי והתכרבלתי עוד קצת, רגע של אידיליה שמאלצית.
"אנחנו צריכים לדבר", הוא אמר.
'אוי אלוהים, כמה שאני שונאת את המשפט הזה'. מייד הרחקתי את עצמי ממנו, התכסיתי ביסודיות בשמיכה (אף אחד לא יעשה לי שיחת הבהרה בעודי במערומיי), הרמתי במהירות שיא את כל מערכת ההגנות הזנוחה שלי, וחיכיתי לראות על מה אנחנו צריכים לדבר.
"את יודעת, את הבחורה הכי מקסימה שיצא לי להכיר, וחכמה, ומצחיקה, ונורא כיף לי אתך, וגם הסקס נפלא, אבל אני לא יכול להיות בקשר עכשיו". או, שלום, אשר יגורתי וכאלה.
"שאני אתלבש ואלך?"
"די מאמי, לא צריך להגזים. אני פשוט לא יכול להיות מחויב לאף אחת עכשיו. ברור לי שאם הייתי מסוגל אז זו היית את וברור לי שאני אצטער על הדברים שאני אומר עכשיו, אבל אני באמת לא מסוגל".
יש מישהי שלא שמעה פעם אחת לפחות את החרא הזה?
"אז?" שאלתי.
"אז, אנחנו ממשיכים כמו קודם, רק בלי הגדרה של חברים".
"הרעיון הוא שתוכל להזדיין עם אחרות?" וכאן היה פרצוף נורא נעלב. הוא? אחרות? מה פתאום.
"ואם לא?"
"אז לא מותק. סורי, זה מה שאני יכול לתת כרגע".

מאוד מתמיהה העניין הזה, מישהו מעדיף לאבד אותי כדי לא להתחייב? איזה מין דבר אווילי זה?
יש חומר נפץ מאולתר אבקה בשם TATP. תערובת סוכר ודשנים, חומר נפץ קל מאוד להכנה. מנגנון ההפעלה של חומר הנפץ הזה גאוני: לוקחים מבחנת זכוכית, מכניסים לתוכה חומצה ופוקקים בפקק גומי. כשרוצים לגרום לפיצוץ הופכים את המבחנה על הראש, החומצה מאכלת את פקק הגומי וכשטיפת החומצה הראשונה נוגעת באבקה – צ'אקהבום!
זהו, השיחה ההיא הפכה את המבחנה, מאותה שניה הפיצוץ חיכה לזמנו.
כן, ברור לי שבאותו רגע הייתי אמורה להרים את התחתונים שלי מהרצפה וללכת משם. אבל, אהבתי אותו. אז נשארתי. זה כבר לא היה זה. כל חוסר הביטחון שלי התנפל עלי והתחלתי לבצע סידרה של מדידות מדויקות שאמורות לנבא ולקבוע כמה הוא עדיין מחבב אותי – כמה זמן הוא מחבק אותי אחרי הסקס? באיזו מהירות הוא מכבה את האיסיק כשאני מתקרבת למחשב? אנחנו יוצאים באותה תדירות? וככל שחוסר הביטחון התגבר, הפכתי יותר צינית, ארסית ומרירה. הסקס הפך יותר ויותר נואש, כי הוא הפך לחיבור האמיתי היחיד, אבל האיכס הגיע גם לשם.
אחרי תקופה ארוכה מדי, הלכתי משם. בכאב גדול.

אחר כך תהיתי, למה אני מוכנה להסתפק בכל כך מעט, והאם זו תופעה? הרי כמעט לכל החברות שלי היה סיפור כזה, עם בחור שאומר להן שהן הכי מקסימות ושוות, שהוא ישמח לאללה שהם ימשיכו להיות בקשר ולהזדיין, אבל להתחייב? או לא, לא ולא. אחת מחברותי היקרות ביותר סחבה שנה שלמה עם בחור שהבטיח לה שהוא אוהב רק אותה, אבל לא יכול להיות מחויב לגמרי. המעניין הוא שכשהיא אמרה שהיא הולכת והתכוונה לזה, פתאום הוא נזכר שהוא כן בנוי לקשר, התחיל להתנהג למופת, והיום הם נשואים ברוב אושר. נשאלת השאלה – למה אני לא נוקטת בשיטה הזאת? ובכן, אין לי פאסון בגרוש. אני לא יכולה להתמודד עם המשחקים האלה. כן, כמובן, שיחקתי ועוד אשחק, אבל כשמישהו מוצא חן בעיני אני לא יכולה לעשות כאילו הוא לא, או לאיים בדברים ריקים מכל כוונה אמיתית. כשאני כבר מחליטה ללכת, סימן שבאמת אין לאן לחזור ואז ההליכה היא לא "תחזיקו אותי", אלא עזיבה סופית.
אבל זו סוגיה שאני באמת לא יכולה להבין. יכול מאוד להיות שהדרישות שלי נמוכות מדי, שאני ממש מסתפקת במועט, אבל אם לי היו מציעים דיל שכולל בחור מקסים, חכם, מצחיק, תומך (וסליחה שאני מחמיאה לעצמי, אבל נראה לי שכבר דשתי בפגמים שלי די והותר), מבין, שאני נמשכת אליו והסקס מופלא, ואללה, לא נראה לי שהייתי מבקשת משהו מעבר לזה.
יכול להיות, טוב נו, מה יכול להיות, סביר מאוד להניח שזו בעיה שלי. אולי עוד לא התגברתי על הצורך להשיג את הבלתי מושג, אבל נראה לי שזה מעבר למקרה האישי שלי. יותר מדי בנות סביבי מתמודדות בדיוק עם אותה תופעה, חלקן סוגרות עניין מהר יותר, לחלק מהן יש מספיק תבונה כדי לא להיכנס למערכת יחסים עם מישהו "לא בנוי". חברה יקרה שלי טוענת שזה ההיצע שמעביר אותם על דעתם – כי נכון שאני הכי מקסימה והכי שווה, אבל אם יש אופציות לעוד כמה קצת פחות מקסימות וקצת פחות שוות, אולי הכמות גוברת על האיכות? מצטערת שאין לי משפט סיום מבריק, אבל כל הנושא הזה הוא תעלומה בעיני. אולי מישהו יכול להסביר לי מה קורה פה?