רחל דסברג בוחנת את המעמד החדש של אלו שעברו ממכונית חברה לנסיעה בטרמפים ומפוקצ'ה ללחם אחיד

נובו פוברה

כמה מחברותי הטובות חוות לאחרונה הצטרפות בלתי מתוכננת למעמד חדש אשר הלך וצבר תאוצה: מעמד הנובו-פוברה (העניות החדשות, בניגוד לנובו-ריש – המתעשרות החדשות). חברות הקבוצה מאופיינות ככאלו שבעבר נהנו מתפקיד נחשק ומשכורת גבוהה והיום מתפרנסות מחלטורות, עבודות פרילאנס, או פשרה כואבת בתפקיד ובשכר. כצפוי, נמנות רבות מבנות המעמד החדש על פליטות תעשיית ההייטק – נשים שפעם היו בעלות אופציות, והיום מסתפקות באופציה לעתיד טוב יותר. חלקן כבר חוות את השלב השלישי או הרביעי בהידרדרות הכלכלית, כשהמעבר הראשון שעשו היה ממכונית חברה לנסיעה בטרמפים, מפוקצ’ה ללחם אחיד, ומחופשות בטוסקנה לחופשות פעילות בקיבוצי הנגב. השלבים הבאים כבר קשים יותר ודורשים התארגנות פיזית ונפשית מורכבת.

בתוך המעמד קיימות המשלימות, המכחישות ואלה שעדיין לא ירדו מהעץ. למשלימות קל יותר – מאחר והן גמישות, מודות שמצבן השתנה ומוכנות להתאים את עצמן לכל תנאי שטח. הן תיקחנה כל עבודה ולא תתעקשנה על תפקיד, מעמד או משכורת, מאחר ואינן רוצות לצאת משוק העבודה. הן גם מתאימות את רמת ההוצאות לרמת ההכנסות החדשה, עם כל הצער הכרוך בכך. המכחישות, לעומתן, בטוחות שהכל זמני, ועוד שנייה הן מוצאות את ג’וב המאה. הן ממשיכות להתנהג כאילו כלום ולחפש את הדבר הבא שיחזיר אותן לימים הטובים ההם.
אלו שעדיין לא ירדו מהעץ הן הכי בעייתיות והן יגיעו לאובר הגדול ביותר. הן מחזיקות פאסון, שומרות על רמת הוצאות גבוהה, חיות בדירה מפוארת, רכב ונייד – אבל ללא משכורת תלת-מפלסית וללא חשבון הוצאות פתוח.

אלא שהבעיה העיקרית עימה מתמודדות בנות המעמד החדש אינה כלכלית אלא דווקא חברתית. מה לעשות – אבטלה ועוני אינם כה חינניים כאטריביוט חברתי. ללכת עם חברים למסעדות שאת כבר לא יכולה להרשות לעצמך, להמשיך ולקנות בגדי מעצבים ולהעמיד פנים שאת נטולת דאגות ומגבלות הינן פעילויות מומלצות, אך עלולות להיקטע לאחר שיחה טלפונית קצרה ועצבנית עם מנהל הבנק המודיע לך על מועמדותך ל- RELOCATION מאגף ה- VIP לאגף פשוטי העם וחדלי הפירעון. לכך נוסף גם הפרדוקס הקלאסי בין עודף הזמן לחוסר הכסף, והסתובבויות הסרק המעודדות פנייה לאפיקי תרפייה של גיהוץ כרטיסי האשראי המועטים שעדיין נמצאים ברשותך.

בעוד את הבנקאי את יכולה לסנן (עד חסימת הכרטיס), את ניצבת חסרת אונים מול חבריך השואלים אותך על קפה ופוקאצ’ת חצילים בלחם ארז: “אז מה את עושה היום”? ו”שמעת על יונית? הוא משווקת את הליין החדש של דונה קארן!”. המעמד המקצועי מהווה חלק ניכר מכרטיס הביקור האישי והחברתי שלך, וקשה להודות בכך שאת לא מוצאת עבודה כבר כמה חודשים כי אף אחד לא רוצה להעסיק אותך, או שנאלצת להתפשר על משכורת זעומה + כרטיסיית “חופשי חודשי”.

מה אם כן יכולה בת הנובו פוברה לעשות כדי לשמור על שפיותה ועל קשריה החברתיים? להדיפת הקוזינות המודאגות רצוי למצוא למפרע תעסוקה פיקטיבית שתשמש כיסוי לפעילות שעות הפנאי הרבות, ובשיחות חברתיות יש לשמור על ארשת אופטימית ולהפטיר מושגים מתוך הז’רגון המקצועי הקיים או הפיקטיבי אותו אימצת. המובטלת הכרונית למדה כבר לספר כי היא נמצאת כעת “בהתארגנות קצרה בין כמה פרוייקטים גדולים” ואף לנפח עבודה חלקית או כשרון ילדות לכלל כרטיס ביקור מרשים. גלישה אינסופית באינטרנט מתורגמת ל”כניסה חזקה מאוד לעולם התקשורת המקוונת”, ריצת בוקר בים הופכת ל”קואוצ’ינג אישי בשילוב של ספורט ועסקים” ואפילו רביצה של חצי יום בקפה השכונתי משודרגת ל”עיסוק בייעוץ פנאי וטיפול הוליסטי בקהילה”.

כיום יש התעוררות מחודשת בשוק העבודה, אולם הבועה התפוצצה מזמן. תנאי השוק שהיו אז לא ישובו בעתיד הקרוב, ולנו לא נותר אלא לחלום על השתלמויות מקצועיות בוינה, סופי שבוע ממומנים בקלאב מד, או סתם בגדי מעצבים מקומיים. בהווה נתעטף בכסות יפת הנפש של ה- NO LOGO ונצהיר שהתאגידים הגדולים הם בעצם הרעה החולה של העולם, ובינתיים ננצל את כישורי המשא ומתן שרכשנו בשוק בצלאל הסמוך ונשתדל לחיות על חשבון דייטים מזדמנים.

על הכותבת רחל דסברג

בת ארבעים פלוס, גרושה מינוס, נמצאת בין מערכות יחסים, בין עבודות ובין מכוניות. עם הרבה תקווה וקצת דיקיום.

תגובות

  1. רונית

    מאמר מצויין רלוונטי וקולע. מעמד העניים החדש לא מורכב רק ממובטלים אלא גם מאנשים עם הכנסות נמוכות, לא קיים רק בפריפריות אלא בלב תל אביב, ולא רק בבתי משק עם 2 משכורות אלא גם אצל יחידים/ות, בעיקר כאלה שההורים שלהם כבר פנסיונרים. ( עוד המצאה
    ישראלית מקומית – בלי הורים מבוססים לא גומרים את החודש)
    רווקות תל אביביות תפרניות – התאחדו!
    אני בטוח מתקבלת למועדון..

    • שמחה לאיד

      נפלא.

      מקווה שתלמדו לקח.

      אהבתי את הנפילה , מקווה שתתפכחו , תתפשרו, תכרסמו ציפורניים. בדיוק כמו כולם.

      מגיע לכן. מכשפות רעות.

  2. רחל,

    גם אם הפסקה האחרונה של העצות הייתה בציניות, עדיין אני חושבת שהיה מקום להראות קצת אנושיות… אחרי הכל, לא ממש היינו רוצות להעמיד פנים בפני החברים שלנו. אני לא יודעת אם זה איזה טרנד תלאביבי, אבל ממושבי הפרובינציאלי הייתי מציעה להוציא כל קוזינה מודאגת ממעגל החברות ולמצוא חברים אמיתיים, כאלה שלא סתם מודאגים אלא אשכרה רוצים לעזור לך לצאת מהמצב ולא מרחמים עלייך.

  3. מי שלא מכין בערב שבת לא אוכל בשבת.
    במקום לבזבז את המשכורות היפות הן היו צריכות לחסוך חלק גדול, וכך הנפילה הייתה רכה יותר.
    אבל הרי חייבים לעשות רושם ופלאברה.

    • תופסת

      לוכד יקר!
      לא ראיתי אף אחת מציצה לך לצלחת, לארנק או לסלון ולכן איני רואה טעם בהערתך הפוגעת. הלא אם חסכתי ושמתי בצד, ברגע שרמת ההכנסה שלי השתנתה באופן כה דרסטי- ברור שלא אבזבז את החסכונות שנותרו לי על מעיל של ורסצ’ה!!! מי שמך למבקר סגנון החיים של הקוראים/ות? אם הוא היה קצת יותר יסודי כנראה שהיה בוחר מישהו פחות שיטחי שלא פוטר קושי מסוים, (ובואו נודה, די נרחב) כ”חייבים לעשות פלברה”…

      • מישהי נורמלית באמת צריכה את הסמרטוטים האלה שעולים יותר ממשכורת חודשית של פועל יצור? מי שלובשת דבר כזה באה לומר “שופוני יא נאס”.
        ובהחלט, אם היא הייתה שמה את הכסף בתוכנית חיסכון מצבה היה הרבה יותר טוב.
        ובכלל, איזה מין חברות היא זו שתלויה בביגוד ובמקומות בילוי?

        • שובו של הנוסע השמיני

          איך תמיד אתה קולע למחשבותי

          טוב נו, לא תמיד אבל הפעם בטוח קלעת.

        • תופסת

          ממממ…אני לא יודעת, יכול להיות שזה נקרא להשקיע בעצמן? למען הגילוי הנאות איני מכירה מספיק בחורות כאלה, מאחר שהשתחררתי לא מזמן מקבע זוטר( לא ממש משכורת שאפשר לעשות איתה פלברה). קראתי מה שכתבת וזה הכעיס אותי שאתה חושב שאתה פשוט מכיר את כל העולם וחושב שאתה יודע עליו יותר טוב מעצמו, ואני לא מרגישה שזה הוגן לשפוט אנשים לפני שאתה מכיר אותם ( שיעור מס’ 4 בגן דינה). מאז שכתבתי את התגובה קרו 2 דברים: א. חשבתי לעצמי שגם אני בעצם לא ממש מכירה אותן ואולי הן באמת חיות את ימי פומפי (אני עדיין חושבת שזה לא הוגן לשפוט!) ב. קראתי כמה תגובות שלך והבנתי שאתה נורא אוהב להשמע ממורמר וביקורתי. אי לכך ובהתאם לזאת הצטערתי קצת על הזמן והקלוריות ששרפתי בכתיבת התגובה הקודמת (אבל לא יותר מדי), והחלטתי לא להתערב יותר בעניינים שלא ממש נוגעים לי כי הרי אני לא אצליח לשנות אותך, וגם אין לי שום יומרות או רצון לנסות, ואם הגעת עד הלום, שאפו דוז פואה אני מעריכה את זה מאוד, שיהיה לך ערב נעים וחיים נפלאים.

          • 1) אני מכיר את העולם לא רע. אמנם לא כמו שהייתי רוצה אבל עדיין, ראיתי כמה דברים בחיים שלא כל בחור בגיל 30 ראה.
            2) “השקעה בעצמן”. אדם צריך לשאת באחריות למעשיו. מי שמשקיע הון עתק בבגדים שלא יבכה אחר כך שאין לו כסף.
            3) מחמיא לי שעשית עליי מחקר קטן, אבל אם היית עושה אותו כמו שצריך היית מגלה שפנים רבות ללוכד.
            שיהיו גם לך חיים נפלאים, חברות *אמיתיות* ובגדים יפים:)

        • אורחת לרגע

          תגיד לוכד, נדמה לי או שאתה פרעוני ?

  4. בננהשייק

    היא היאוש וחוסר התקווה. גם אני הגעתי למצב שאני מסננת שיחות עם חברות כי אני לא יכולה ללכת איתן למסעדה / בר / הצגה (אפילו פרינג’ הפך יקר). ללונה יש עיצה לא מעשית – להחליף חברות. יופי! אין עבודה, אין כסף ועכשיו – אין חברות..! הכי טוב זה פשוט לשתף אותן (לא ברחמים עצמיים – זה ידחה אותן בסוף..)ולמצוא בילויים אלטרנטיביים. אני למשל הפכתי לאלופת התרבות החינמית. כל מבצע שיש בו הבטחה לסרט/הצגה/כוס קפה חינם – אני בפנים.
    וללוכד – רציתי להגיב לך – אבל לא שווה ת’טרחה..

  5. פרולטר

    אוי רחמנות!!!

    רק מי ששאיפתה בחיים הייתה להיות נובו-רישית יכולה להיות נובו-פוברה.

    תרדו ממגדל השן המתפורר שלכן, גבירותיי. אתן לא נסיכות, גם אם אתן מספיק סנוביות בשביל לחשוב את עצמכן לכאלה. לרובנו המציאות שעבורכן היא חדשה וכואבת היא החיים מאז ומעולם, ורובנו לא מתלוננים אלא מפיקים את המיטב. הכותבת והקוראיםקוראות המצדדים בה ראויים להגדרה פשוטה וקולעת – מפונקות.

  6. דייזי ביוקנן

    אוי רחלי (אנחה) איך קלעת במאמר את מצבי ננכון לימים אלו.

    אני אישית לא יודעת לאיזה קבוצה אני משתייכת אם זה לאלה המשלימות, המטפסות על העץ או המתכחשות. חושבני שלכל השלושה במצבים ובהלכי רוח שונים.

    בין הקבוצות שציינת הנובו רישים והנובו פוברים שכחת להוסיף עוד קבוצה גדולה ומשמעותית אף היא ואלה הם עניי הפוטנציאל. אלו הם אותם עניים שחשבו שהשכלה ואין סוף תארים יחלצו אותם ממעמדם החברתי והכלכלי המייאש, אלה שהוריהם השקיעו את מיטב חסכונותיהם בתשלומים לאוניברסיטה באמונה אדוקה ותמימה שזה ישתלם לבסוף.

    חושבני שמצבם של אלה האחרונים הוא הקשה ביותר מאחר והם חיים בתחושה המתמדת של הבטחה שהופרה. מין גלות כלכלית שכזו :).

    עם כל זאת כדאי ורצוי לשמור על אופטימיות ורוח טובה. אפשר בזמן הפנוי לעשות המון דברים שתמיד תרצנו שאיננו יכולות מפאת קוצר הזמן.
    הצעות יש למכביר: ספרים שלא הספקנו לקרוא, טיולים ארוכים ונחמדים בטבע, ספורט, כתיבה, הפסקת עישון (כן כן, בהחלט אפשרי), ביקור קרובים שמזמן לא ביקרנו.
    העיקר הוא להשאר פעילים וחיוביים כי משם יבואו ההזדמנויות.

    רחל, תודה על המאמר.
    את נהדרת 🙂

    • עוד תגובה לים התגובות

      1 – תארים גבוהים (ביחוד במיקצועות טכנולוגיים) + עבודה קשה מבטיחים יציאה ממעגל העוני. בדוק ומנוסה!
      2 – תלונות לא עוזרות לשמור חברות. כשאת בוכה את לא יפה.
      3 – להסתגלות מהירה יש יתרון אבולוציוני חד משמעי.

  7. את יודעת רחל מה הבעיה איתכן?
    שאני מרגיש שאתן נחמדות כדי לחיות על חשבוני בדייט
    בלי בושה קבעה איתי מישהי במסעדת דגים
    הזמינה מנה של 300 ש”ח
    אפילו לא הציעה להשתתף בטיפ
    ישבה וחירמנה אותי באוטו שעה
    הלכה לביתה
    ונעלמה –
    מעמד חדש הנובו פוברה הזה
    נצלניות עד העצם

    • במקרה כמו שלך, הייתי דורש ממנה לשלם חצי, בלי שום נקיפות מצפון על קמצנות. 300 שקל זה הרבה כסף, וזה ממש לא מקובל להוציא כזה סכום בדייט ראשון, אלא אם כן אתה ממעמד כלכלי גבוה מאוד.

  8. ניר מנור

    התייבשת?
    למה את לא כותבת??

  9. בחיים לא היכרתי מישהי שקונה רק בגדי מעצבים ונופשת בקלאב מד. איזה ניקור עיניים מזעזע! כתבה מזעזעת!!!

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *